כמו במקרים רבים בעידן הזה, ה"דיון" מסתחרר כל כך מהר ונסחף לקטבים האוטומטיים שאין מהם מוצא, עד שכמעט תמיד אנחנו מפספסים את המהות. אז אם במהות עסקינן, קשה גם להתעלם מאמירה פשוטה נוספת של ליברמן: לממשלה שלנו אין מדיניות. מי שכופר באמירה הזו, שיתכבד ויפרוש במשפט או שניים מהי אותה מדיניות. הרי אין אדם אחד במדינה שמסוגל לסכם אותה, כולל ראש הממשלה (שלא לדבר על החליפי).
ומה בינתיים? האם מותר או אסור לקיים מפגשים באוויר הפתוח? מישהו יודע כמה אנשים מותר להכניס למפגש כזה, או מהן ההוראות הנוספות שנגזרות מקיום התקהלות, נניח של 20 איש בחצר ממוצעת? האם חייבים למדוד לכולם חום ולתעד את המדידות? האם חייבים לשבת עם מסיכות גם בחוץ? האם מותר להגיש כיבוד על שולחן משותף? אף אחד לא יודע לענות על השאלות הללו, לא בממשלה ולא בקרב אזרחי המדינה, ולא ממש משנה לאיזה מגזר הם משתייכים ואם הם הולכים להפגנות או מתפללים. אין הפנמה של ההנחיות כי אין הסברה, ואין הסברה של המדיניות כי אין מדיניות. ככה פשוט.
השאלה היא: בתוך מציאות כזאת של היעדר הנהגה והיעדר מדיניות, מה אדם מן השורה אמור לעשות? מה זה אומר להשתמש בשכל ישר? זה אומר לדבוק בשתי הנחיות בסיסיות: הראשונה היא להימנע ככל האפשר ממפגשים מרובי משתתפים. השנייה היא לעטות מסיכה.
אם צריך לאמץ הנחיה אחת, ברורה וחשובה, זה לחבוש את המסיכה באופן רציני. לא על גבי הסנטר, אלא כך שתכסה היטב גם את האף וגם את הפה. להקפיד להסתובב איתה בכל פעם שיוצאים מהבית או מהמכונית, ולהסיר אותה רק כשאנחנו לבד או בקרב בני המשפחה או הקפסולה הקבועה.
הרי אם כל אדם במדינה ייקח אחריות אישית על מעשיו שלו וישתמש באדיקות במסיכה, נוכל להוריד משמעותית את כמות ההדבקות. בקיצור, כדאי לעשות את זה בלי קשר להנהגה המטורללת, ובמקביל לקוות שמתישהו היא תתאפס על עצמה.
התרעות פיקוד העורף