העוקץ תוכנן מוקדם, והייתי רפוי מכדי לחוש בסכנה. הפרלמנט שלח את רוברט לדון עם כיפוש על המתווה שיספק להם צילומים מרשיעים שבהם אני חותר בשלולית המזוהמת הקרויה הירדן. קשה לי המציאות שלפיה אשתי משת"פ. הוא הכין אותה טוב, ויש לה גם הכישרון הטבעי שלה להיות סוכנת כפולה, אז הם הצליחו. זה כל הסיפור.
"מאמי, מה אתה אומר? אולי נלך איתם?", היא אמרה, "תראה איזה יופי גיא ואלה מסתדרים, תהיה לו חוויה". נפנפתי אותה במהירות. "די עם השטויות, כיפוש. גיאצ'ו לא רוצה את זה, הוא כבר היה בקיץ שעבר. תלכי איתו לבריכה, אני אחזור לנמנם, אני אצטרף אליכם מאוחר יותר", סיכמתי מבחינתי את הרעיון הטיפשי.
אבל היא הייתה חדורת מטרה. "אתה כזה בטלן. לישון אתה יכול בבית. כבר הגענו לפה, זה בסך הכל שעה. תקדיש לנו שעה, תישן אחר כך. אני מבטיחה לך שנחזור, אני אלך איתו לבריכה".
לא עניתי בכלל, אבל אז התערב הרומני. "קוף, זה בשביל הילדים. אתה יודע שאני שונא טבע. מבחינתי, אפשר להחזיר את הירדן לסורים או ללבנונים, מי שירצה. יש לי בריכה מתחת לחלון עם מי ים שמוחלפים כל יום, והייתי בה פעמיים בכל השנים שאני גר שם. רק לראות אותה זה מעייף אותי. בוא נלך ונגמור עם הסיוט הזה".
הגענו לחדר כדי ללבוש בגדי ים, ואמרתי לה: "תקשיבי לי טוב, כיפוש. אם יש שם תור בכניסה, אני מסתובב חזרה. אני לא בנוי לזה, לטמפרטורה של 47 מעלות והתחככות עם העם באמבט זיעה. זה ברור לך? לא באתי לכאן כדי להשתגע מעצבים".
ואז היא שוב חייכה ואמרה: "איזה עם? יום שישי היום. הילדים בבית הספר, אנשים בעבודה. זה רק אנחנו".
אמרתי לו שאתן לו, רק אם ישמור על דממה עד שנגיע. למדתי את הציר לפני שסגרתי את הטלפון, חנינו וחיכינו לרומני ולהקתו, כי קבענו בכניסה. עמדתי מתחת לעץ כדי לעשן סיגריה בצל שלא היה, ובחנתי את העזובה מסביב. הכל מוזנח ולא מטופח. מזל שיש נורמליזציה עם האמירויות. אולי אחד מהאמירים ירצה לחכור את האזור, להשקיע בו בנוף ולטפח את הסביבה. לחבר'ה של כפר בלום מספיק כך. למה להשקיע? אנשים תמימים כמו כיפוש לא באים גם להזנחה הזו? הם באים. אנחנו אומנם בזמן קורונה, אבל כל אחד עושה מה בראש שלו. מסיכות זו המלצה בלתי מחייבת. יש שוטרים, אבל הם מאוד עייפים, מגרשים זבובים ולא ערים לסצינה הזו.
חלפו 40 דקות והרומני בושש להגיע. "יאללה, כיפוש, חזרה למלון. לא יודע איפה הבנאדם, נוותר הפעם. זו נסיעה של רבע שעה מהמלון לכאן", אמרתי לאישה, שבחנה את כל סביבת הכניסה, כדי לאתר אותו.
"אולי משהו קרה להם", היא אמרה, "בוא נחכה עוד קצת".
אמרתי לה שחם לי נורא ואני מתחיל להזיע, אז היא נתנה לי בקבוק מים שקנתה. "תירגע, רק תירגע. אני מטפלת בכל".
ופתאום היא חזרה מהכניסה איתם. "איפה היית?!", שאלתי את מוישה, "איבדת את הכיוון בלי הווייז, נכון?".
הוא התפוצץ מצחוק והודיע שהגיע למטולה. צרחתי על אפרת: "את אשמה. את יודעת שהבנאדם לא מבדיל בין מזרח למערב, למה לא למדת את הציר בעל פה?", אבל היא צחקה והסבירה שהם תעו בדרך, ובמטולה הרומני הציע שיישארו שם ויאכלו סטייק במסעדה, במקום להתברבר בשטח.
"אני הצלתי אותו", היא הסבירה לי. "התחלתי לשאול אנשים במטולה איך מגיעים לכפר בלום. הוא הרי בחיים לא היה שואל, עד שהיית מגיע לחפש אותו ומוצא אותו במסעדה. ובסוף מצאנו מישהו שאמר: סעו אחריי. וככה הגענו".
יאללה מתקדמים. ימבה אנשים בתור, הנשים נזקקו לשעה כדי לקנות כרטיסים. משם באוטובוסים לנקודת היציאה. בקורונה מותר לאוטובוס להסיע 30 נוסעים. אבל היו 70 לפחות, כולל בעמידה, בלי מסיכות. רק אנחנו ישבנו בסוף כמו ערימת טומטומים עם מסיכות.
"כיפוש, אם מישהו ניגש אליי, נוגע בי, או רוצה סלפי, אני יורד, וצועד למלון ברגל. הבנת אותי?".
היא נתנה לי עוד בקבוק מים ופנתה לגיאצ'ו. "כיף לך, אתה נהנה באוטובוס?". הוא ענה שחם לו. הילד גאון.
החום התיש, והילד לא הפסיק לשגע אותי. "אבא, מתי תורי? גם אני רוצה לחתור".
הושבתי אותו לידי, לחצתי אותו עם הרגל לדופן הסירה, כדי שלא יעוף למים ונתתי לו את המשוט. "אבא, אני רוצה לשבת כמוך למעלה, אתה לוחץ לי את כל הגוף". הסברתי לו שזה לא יקרה, ועוד רגע אני עוצר את הסירה בגדה, ואנחנו הולכים מכאן. הוא נרגע מיד.
הרומני ישב בחרטום ונתן לי הוראות, ימין שמאל, כאילו איני רואה את המפגעים בתוואי. צעירים מסטולים מעודף אלכוהול מנתרים למים בקפיצות ראש מענפי העצים, בלי לבדוק את העומק, שהוא קצת יותר ממטר, עם סלעים בקרקעית. הגברתי קצב כדי להימלט מזירת האסון שעלול להתרחש כאן.
הסיוט נגמר, כדרכו של כל סיוט. חזרנו למלון. כיפוש עוד הגתה רעיון שנלך כולנו לבריכה. אפילו לא הגבתי, נכנסתי לשנ"צ, אבל על הדרך פתחתי טלפון וחשכו עיניי. עשרות תמונות וקליפים שצילמה כיפוש נשלחו לרוברט, שכתב בקבוצת הוואטסאפ: "חברים, בידיי תמונות שיכולות לערער פה את היציבות השלטונית בקבוצה. מבקש הצבעה, האם לפרסם או לא".
ההיענות כמובן הייתה מלאה, כולם הצביעו בעד. כל הגברים המוכים הפסיקו לבשל לשבת, או להרדים את הילדים לשנ"צ בעגלה, כי ככה זה בפרק ב' בנישואים (אריק הורס. לפעמים אני חושב שהוא עבר ניתוח לשינוי מין, אבל שכח לספר לנו), וענו בהתלהבות: "יאללה, רוברט, תן את הסחורה. הגיע הזמן להוציא את הקוף מהארון". ואחרי שרוברט שלח את הסחורה, כתב פולו: "חחחחח... איזה קוקסינל. אמרתי לכם שהוא סתם בנאדם, המשחק מכור. רוברט, עשית לי את השבת". אריק: "מדע בדיוני"; ישראל: "אני מת, אני בוכה מצחוק"; שלומי: "הכבש צריך חילוץ בהול. יאללה בואו ניסע להביא אותו. כיפוש אלופה. איזה סמרטוט הקוף הזה"; עדלי: "ביצוע גדול, רוברט. אבל אל תשכח מי יזם את המבצע".
ובני כבר הזדרז לערוך קולאז' מכל הסרטונים, ולהפיץ לכל העולם ואשתו. חייכתי לעצמי מהמבוכה בצפייה בקליפים שבהם אני נראה דביל שמתכופף מול ענפי העצים שמאיימים להוריד לי את הראש.
כיפוש הפיצה גם לעוד טיפוסים. שימעל'ה הגמד כתב בקבוצה: "כיפוש, כשהוא יראה את זה, הוא יצטער שלא טבעת במים".
טלפנתי לכיפוש, ואיך שהיא ענתה היא כבר צחקה. "מאמי, לא יכולתי לומר להם לא. רוברט ביקש כל כך יפה, אמר שזה חשוב לו מאוד באופן אישי, שאתה כל הזמן יורד עליו. אז צחקו קצת, אל תהיה כבד. צוחקים".
אז אנחנו כבר עם 4,000 חיוביים לקורונה ביממה. או־טו־טו אנחנו בהכפלה. הילד"ז משקר מדי יום בטוויטר על מפגינים שעלו להסעות לבלפור כשהם יודעים שהם חיוביים למחלה. זה לא קרה, אבל אפשר לשקר, אז מדוע לא?
בלוגרית וקריקטוריסט שהתחפש לטרנסווסטיט נעצרו ונחקרו על הטרדה מינית בהפגנות וברשתות, במשטרה של אמיר אוחנה. דוברות המשטרה פרסמה הודעה: "כוחות משטרת ישראל עיכבו לחקירה אדם שהגיע למתחם המחאה כשהוא לבוש בדמות אישה עירומה, באופן שעלול להוות הטרדה מינית כלפי ציבור". באמת? זאב אנגלמאיר מסתובב כך עשר שנים. פתאום זה הטריד את אוחנה? מעניין למה ומדוע.
מתברר שאברך בעשור השלישי לחייו, שמתבטל בישיב'ה ולא עובד, מקבל לפי חוק ההסדרים כ־7,250 שקל: קצבת אברך 1,800 שקל, הבטחת הכנסה 2,300 שקל, קצבאות ילדים (ארבעה לפחות) 3,150 שקל, כל הסכומים פטורים ממס. הלאה, פטור מארנונה 600 שקל בחודש, דיור למשתכן לחרדים בלבד במחירים מגוחכים, חינוך חינם לילדים, פטור משירות צבאי ופטור מעבודה. אבל יש לנו ראש ממשלה סחיט, שנאשם בשלושה תיקים חמורים, אז בכסף שגובים כמס מהחילונים מממנים את הישיבות. שתי בנותיי הן סטודנטיות עובדות ב־60% משרה, אף אחד בציבור לא מממן אותן.
אבל זה לא הסוף. שלשום התפרסמה ידיעה שלפיה היועמ"ש שוקל להורות לביבי לצאת לנבצרות, בגלל הקמפיין שהוא מנהל נגד חוקריו ותובעיו. התכנסה לה סיעת הליכוד באגם הדרעק, ובסיום הכינוס צייץ ד"ר שלמה קרעי, עבד בכיר של בלפור, את הציוץ הבא: "אם מנדלבליט יעז לקבוע דבר לא חוקי ושערורייתי שכזה, הפגנות בלפור ייראו כאין וכאפס לעומת מה שיהיה כאן. לא נשאיר זכר למפלגת צלאח א־דין. נפרק ונרכיב מחדש. אני אהיה הנהג של הדי־9".
ככה??? חריינה־חריינה־עד־הסוף של דייר באגם הדרעק? הדוקטור להנדסה ישטח את העקומה של בנייני הפרקליטות? אם סתם בנאדם מהציבור היה מאיים לפגוע במערכת המשפט של ישראל - כמה זמן היה עובר עד שהוא היה נעצר ונחקר? הכוונה כמובן לאדם שאינו ביביסט ועבד נרצע של בית המלוכה.
מה שקורה כאן זה אסון חברתי בהתהוות. דם יישפך, ואני חוזר על הפאניקה הזו בפעם האלף, או יותר. להקת הביביסטים מוכנה לפגע בציבור בשביל מלכם, ומבחינתם כל מחיר שיידרש הוא כדאי.
בינתיים קולקציית האפסים לא שומרת על הנחיות הקיבינימט של הקורונה. השר אלי כהן הולך לחתונה של עסקן זוטר בנס ציונה, סגן השר פרוש הולך לחתונה קטנטנה של משפחה של אדמו"ר בחיפה. היו שם רק כמה אלפים, ממש לא הרבה. הציבור רואה ולא עושה חשבון להנחיות. הכל מושחת, רקוב ומטונף, כאשר את הביביסטים מעניין רק המשפט, ושתלך לעזאזל המדינה. כל פרופסור לרפואה הופך גם לכלכלן, כל כלכלן הופך לרופא. כולם צועקים שאסור לפגוע במשק. עכשיו מה זה משק? אלו המסים לקופת המדינה: כדי שיהיה כסף לממן את 35 האפסים בממשלת הקורונה, ואת המשרדים המטופשים שלהם; שיהיה געלט לחניוקים בישיבות; ושאר הצרכים בחברה יחכו, כי למלך של החונטה יש משפטים לנהל.
גנץ ואשכנזי אילמים לגמרי, והאמת היא שהם דוחים ומגעילים בהתנהגותם לא פחות מביבי, אולי אף יותר. הם הרי הבטיחו להיות אלטרנטיבה לשחיתות, אבל עכשיו הם חלק פעיל בתוך השחיתות.
אז כל אחד מאיתנו לבד כאן, לעצמו ולבני ביתו. לעם הזה אין ממשלה, יש לו חונטה שנאבקת בציבור, לא למען הציבור.
ונשמרתם לנפשותיכם. תעשו מה שבא לכם בראש.
התרעות פיקוד העורף