משהו: אם העולם הוא הראש, והעצים הם השיער, אנחנו הכינים. (בתודה לטליה לבב)
יש מבין קוראיי האהובים, ממחנה אנטי־ביבי מחרחר השלום, הטוענים בפניי שאין שנאה בחבורות שלהם. אני מאוד רוצה להאמין, אבל אנא הסבירו לי את המקרה הזה של טירוף שנאה לביבי בחנות ספרים.
"סיפור חוזר" זו רשת חנויות ספרים יד שנייה, שמעסיקה רק עובדים בעלי מוגבלויות. אנשים תורמים להם ספרים, כל הספרים נמכרים ב־20 שקל. המטרה שלהם היא העסקת עובדים עם מוגבלויות וקידום קריאת ספרים. לאחרונה, בתחילת ספטמבר, נכנס ראש הממשלה נתניהו לחנות של "סיפור חוזר" ברמלה, וקנה ספר. בפייסבוק של "סיפור חוזר" העלו, כמובן, את התמונה של ראש הממשלה בחנות. כמות האנשים שהודיעו שהם יחרימו מעתה את חנויות הספרים האלה מדאיגה. לפני יום כיפור מישהו חייב להתחיל להביט לתוך נפשו פנימה, ולנקות את השנאה, כי אולי הוא איבד עליה שליטה.
הנה דוגמאות לטוקבקים. מתוך רוחב לב אני משמיט את שמות המשפחה של הכותבים: אליאב כתב: "מעשה מטופש מאוד מצדכם. אני נאלץ להחרים אתכם". אילן: "משת"פים. הפסדתם המון לקוחות כי בגדתם בייעודכם", ובהמשך גידופים. ציפי: "סיפור חוזר, אכזבתם, המטרה שלכם והניהול שלכם בהחלט דיברו לקהל גדול, עכשיו כשהחלטתם לפרסם ראש ממשלה חשוד בפלילים איבדתם קהל רב שתמך בכם". נטע: "איזה חבל שתרמתי לכם את הספרים שלי". ועוד ועוד. מספיק, אני חושב. טפלו בעצמכם, ויהא מחננו טהור.
ממש לפני ראש השנה נדם קול יפה במיוחד, קולה של אורה זיטנר, זמרת שתמיד אמרתי לה באירועים תרבותיים שעשינו יחד: ברגע שאת מתחילה לשיר, התקרה של האולם ניתקת ומתחילה לרחף. היא הייתה חברה קרובה. אישה שהתרבות והשירה העברית, וגם העולמית, היו חיי היומיום שלה. היא פרצה לתודעה ולפופולריות כשהיא שרה את לחני סשה ארגוב לשירי משוררים. הייתה לה יכולת מיוחדת גם בשירה ביידיש. השפה המתאבדת הזו קיבלה חיים מחודשים כשאורה שרה בה. אני לא יודע לשפוט הגייה נכונה של יידיש, אבל מי שיודע נתן לה את הציון הגבוה ביותר.
הייתה לה ספרייה עשירה של השירה העברית. לא רק ספרים אלא גם תיקים שהיא אגרה בהם מידע. רק שמעה שאני עושה משהו בתחום התרבות ומיד הציפה אותי בחומרים והשאילה לי ספרים. שיחה איתה כללה תמיד הומור. זיק ניצת בפניה פתאום והיא סיפרה דבר מצחיק שעלה בדעתה. גם על עצמה. הנה: יום אחד, כך סיפרה, היא הוזמנה לצבא למופע יחד עם סשה ארגוב. היא הופתעה מעט שהאולם התמלא עד אפס מקום ואפילו ליד הקירות הצטופפו המון חיילים. חיילים שהיא, איך אומרים, לא הייתה רגילה לראות בהופעה שלה. הרס"ר הכריז: אורה זיטנר תשיר ללחני סשה ארגוב. ההופעה החלה. "לאט־לאט", מספרת אורה, "אני רואה שחיילים עוזבים את האולם, שיר ועוד שיר, וחיילים מתגנבים החוצה. עד שלקראת הסוף כמעט לא נשארו חיילים באולם. אחרי המופע שאלתי מה קרה. התברר שהחיילים חשבו שזה מופע משירי זהר ארגוב".
עד החודשים האחרונים לחייה, ואף שאיבדה את בעלה האהוב דוד ברגמן, איש תרבות עשיר רוח בעצמו, וחבר קרוב, היא הייתה בשמחה תמידית ובחטיפה של כל מה שהחיים יכולים להציע. היא איננה. השירים שהיא שרה בקולה הצלול כיין שרדונה בכוסות קריסטל יישמעו שוב ושוב, רק אני לא אוכל לפטפט איתה או להתלהב יחד איתה בצוותי האומנים שעושים יחד מופעים ספרותיים. גם לא אוכל להיות איתה מחר, ביום כיפורים, כמו שהיינו יחד בשנים האחרונות, בבית שלה או בבית שלנו, בכל שנה.
לקראת השנה החדשה אנשים עושים חשבון נפש ומבטיחים לעצמם הבטחות. נניח: "בשנה הבאה אעשה כושר". הבטחה שאני לא מבטיח, אני יודע שלא אקיים. אני לא מסוגל לעשות כושר, כי נראה לי מעוות ואפילו מושחת לעבוד ולהתאמץ בלי שהעבודה מניבה תועלת. רוצים פעילות גופנית? לכו לעבוד. בבניין, בחקלאות. לכו להתנדב בהעמסה ובפריקה בסופרמרקט הקרוב, קחו מעדר ונכשו את הקוצים בצדי הדרכים, טפחו את עירכם. עשו עבודות בהתנדבות במוסכים, יש שם הרבה דברים כבדים להזיז, ובפנצ'ריות, הרבה צמיגים לסחוב. נקו את המכונית שלכם בעצמכם, וגם לשכנים. זה גם מביא תועלת וגם מפעיל את השרירים.
יהיה בסדר, החיסון יגיע. כל אדם מודרני ורציונלי מצפה שימצאו חיסון. כולנו מאמינים בבורא המדע.
נא לבדוק היטב, נסיכות. לפעמים נסיך הוא בסך הכל צפרדע עם יחסי ציבור.
התרעות פיקוד העורף