אמור לי באיזה סימן פיסוק אתה משתמש, ואומר לך מי אתה. אני, למשל, בנאדם של שלוש נקודות. מהוסס... מהורהר... לא תמיד משוכנע שהאמת נמצאת רק בקודקוד שלי. לעומתי, ישנם אנשי הנקודה. הם חותמים כל משפט בנקודה. מסיימים עניין וממשיכים הלאה. מפסקים, ועוזבים. אך סימן הפיסוק השולט לאחרונה הוא כמובן סימן הקריאה. זו תופעה עולמית שבטח קשורה לרשתות החברתיות ולרצון לבלוט. אבל ממחקר עומק שעשיתי (סתם, לא עשיתי, אבל עקבתי אחרי הנושא...) אני מסיק חד־משמעית שישראל הפכה להיות באופן רשמי אומת סימני הקריאה האולטימטיבית. יתרה מזאת, ככל שיש לאדם פחות תוכן - כך הוא מגביר את השימוש בסימן.
סימן הקריאה ידע כבר עליות (הלוגו של וואלה! ושל "ישראל היום") ומורדות (ב"סיינפלד", איליין ובן זוגה נפרדו על רקע חילוקי דעות בקשר לשימוש בו) - אך אין ספק שהוא מגיע לשיאו בימים אלה. סימן הקריאה במקור נועד להדגיש קריאות כמו "הידד!" ו"יש!", אבל מי קורא "הידד" בימינו? להפך, זו תקופה שבה נשמעות יותר קריאות "אוי ואבוי", ו"אין, אין לי, מאיפה אני אביא כסף, כפרה? דבר איתי בעוד חודש".
הקורונה ביאסה לנו גם את קריאות ההתפעלות וההתפעמות, והותירה אותנו נטולי צעקות התלהבות. וכך, סימן הקריאה תפס את מקומו החדש: אמפליפייר של רגשות. הוא זוכה לאינפלציה מדאיגה במיוחד דווקא בשיחות חולין אוויליות בוואטסאפ. כל משפט מזמן לעצמו הדגשה מוגזמת, ללא פיקוח או ריסון. אני לא אגיע! נבוא בכיף! את מאחרת! הכנתי פסטה לצהריים! - למה הפסטה זקוקה להדגשה? ואם היית מכינה אפונה, היית מסתפקת רק בנקודה?
התרעות פיקוד העורף