לאורך השנים הקפיד צה"ל להתייחס לצוללות ולתכלית האסטרטגית שלהן כאל נחלתו של הדרג המדיני, ותמיד התנגד כדי להבטיח שהמימון של הכלים היקרים יבוא מתקציב חיצוני לתקציב הביטחון.
מה שאמור היה להדליק כבר אז נורה אדומה הוא ההתעקשות של המספנה הגרמנית להדיח את מי ששימש ה"נאמן" הישראלי מטעמה עד אז, איש חיל האוויר שייקה ברקת, ולמנות במקומו את מיקי גנור. ה"נאמן" הוא למעשה סוכן מטעם המספנה שמפשר בינה לבין חיל הים בכל המחלוקות שמתגלעות בפרויקט רכש מורכב שכזה, והוא גם גוזר קופון נאה - כ־3% מכל עסקה (מחיר צוללת כ־500 מיליון יורו). עצם השימוש בסוכן בעסקאות רכש שנחתמות בין ממשלות, הוא אירוע שמזמין שחיתות ונוהג שראוי להיפטר ממנו.
במקביל פנתה גרמניה לישראל וביקשה את הסכמתה למכירת שתי צוללות מדגם דומה, אבל נחותות יותר, למצרים. הגרמנים לא היו מחויבים לקבל את רשותה של ישראל לעסקה, אך עשו זאת לפנים משורת הדין ובהתאם למחויבותם ההיסטורית שלא למכור נשק שעשוי יום אחד לאיים על קיומה של ישראל. חוות הדעת של חיל הים לא התנגדה למכירה למצרים, אף שהציבה כמה סייגים, וההחלטה התקבלה בהליך ראוי.
שבע שנים אחר כך קיבלה ישראל החלטה על רכש של עוד שלוש צוללות, גם היא סבירה לחלוטין, אבל התקבלה ללא כל הליך ראוי. ההחלטה הזאת הונחתה על שר הביטחון וצמרת צה"ל בהפתעה, והוצגה כהמלצה של המועצה לביטחון לאומי, שבראשה עמד אז אבריאל בר־יוסף, איש חיל הים וחברו הטוב של גנור. בד בבד נתן ראש הממשלה את הסכמתו למכירת עוד שתי צוללות גרמניות, מתקדמות יותר, למצרים, כשהוא מסתיר את ההחלטה מכל הצמרת המדינית־ביטחונית.
ישראל אכן זקוקה לשלוש צוללות נוספות. צוללות הדולפין הוותיקות יגיעו לסוף חייהן במהלך העשור הקרוב, וכבר היום צריך להתקדם ולחתום על חוזה לרכישת חדשות שיחליפו אותן. לכן לא ברור מדוע פעל ראש הממשלה במחשכים, מי הרוויח ממכירת הצוללות למצרים, ומה היה לראש הממשלה להסתיר.
430 מיליארד יורו
העניינים מסתבכים כשמגיעים לפרשת "ספינות המגן": במשך שני עשורים התחבט חיל הים בשאלה איך לחדש את צי ספינות השטח המזדקן שלו. לפני כעשור התגלו שדות הגז בים התיכון, וחיל הים מצא את הקולב האולטימטיבי: ספינות שיגנו על מרחב המים הכלכליים.
בחיל נעשתה עבודת מטה סדורה על הצורך, צה"ל אישר, ומשרד הביטחון יצא במכרז לרכש ארבע ספינות משמר בגודל 1,200 טונות. למכרז ניגשו מספנות מקוריאה הדרומית, איטליה וספרד, אבל לא מגרמניה. אגב, גם מספנות ישראל יכלו לבנות ספינות בגודל הזה.
פרקליטו של ראש הממשלה, דוד שמרון, שאז לא היה ידוע שהוא גם עורך דינו של גנור, הפעיל לחץ על משרד הביטחון והוביל לביטול המכרז. במקומן יצאה ישראל לרכש של ארבע ספינות גדולות יותר של 2,000 טונות, יקרות יותר, מחברת טיסנקרופ הגרמנית, בעלות כוללת של 430 מיליארד יורו (שעליהם יתווספו מאות מיליוני שקלים - עלות מערכות הלחימה).
כשעוד היה עד מדינה, הודה גנור ששמרון הוא שהוביל לביטול המכרז. במשרד הביטחון הריחו את הסירחון, ולמרות זאת סמכו ידיהם על החלטת הרכש השנויה במחלוקת, כי ידעו שהמימון יבוא מכספי הגז.
בחיל הים יודעים לנמק היטב את הצורך בספינות החדשות, ואין שום סיבה לחשוד במניעים שלהם. גם לא ראוי שהפרשה הזאת תטיל איזשהו צל על הלוחמים הנפלאים של החיל, ששירותם הקשה גם ככה הפך אפילו למפרך יותר תחת מגבלות הקורונה. הדופי שמוטל כאן הוא במערכות אכיפת החוק שלנו. ארבע שנים אחרי שנחשפה פרשת כלי השיט, שרק על בסיס מה שפורסם מסתמנת כאחת החמורות בתולדותינו, ממשיכה פרקליטות המדינה לגרור רגליים. את ריח הפגר הזה צריך לטהר ולו כדי להסיר כל כתם מלובשי המדים הלבנים.
התרעות פיקוד העורף