אפוף שרעפים, רציני וממוקד מטרה, לאחר שהניח הצדה כל דבר אחר, ניגש הסופר הידוען מאיר שלו אל משימתו החשובה, צורך השעה. התיישב אל מכתבתו, המסך המרצד מולו, אצבעותיו על המקלדת, מפעם לפעם שלח מבט מהורהר החוצה אל גינת הבר, מיקד מחשבותיו, גירד פדחתו, הקיש, כתב, ערך, הוסיף, קיצר, ליטש. הן משימה חשובה לפניו, לא סתם עוד מאמר פובליציסטי שגרתי. לא הוא האיש שיזלזל בה, לא הוא שיתייחס אל הנאום הנרקם כאל לא פחות מאשר דבר ספרות לתפארת, שבו כל אות וכל פסיק קובעים. יקדיש לו את כל הזמן הנדרש, שעה־שעתיים ואולי יותר.
בעודו שקוע בכתיבה, אולי דימה עצמו לירמיהו, הנביא המתריע בשער. והרי יש ציבור נישא מעם שכך חושב על הסופר המחונן, ועל שכמותו – שהם מעין נביאים קוצפים בני זמננו, שיודעים טוב מכל אזרח פשוט, למשל באור עקיבא, כמה ולמה רע במדינה הנשלטת, אבוי, בידי הימין. שמו והמוניטין שלו חשובים לו יותר מכל. אסור חס וחלילה שייפגעו. בוודאי לא בחוגי הברנז’ה הספרותית והתקשורתית. אסור שמעמד העל הספרותי ייפגע דווקא באותו מעמד, בגלל מילה לא שקולה כזו או אחרת, בגלל לשון לא מדויקת, בגלל סטייה מהקו, שאחר כך יתחרט עליהן. הן סוף־סוף הוא מבכירי הסופרים שלנו, אבל גם פובליציסט פעיל. הבחירה בביטויים קיצוניים, עטופים בשפה מצוחצחת - הגם שתהיה חריפה, עוקצנית, מתריסה – צריכה להיות מעל לכל.
התרעות פיקוד העורף