לילות רמי ארוכים הפכו לשגרה בביתנו. במשך שנים חשבתי שהמשחק הזה הוא נחלתם של קשישים משועממים, עד שמצאתי את עצמי מתוח ומוטרף סביב סדרות של מספרים וצבעים, מביט בעיניים זועפות באשתי כשהיא מורידה עוד שורה בדרך לניצחון בטוח. בימים האלו העדפתי הברורה היא להתרגש ולהימתח מאירועים בסגנון כזה, מאשר לשמוע על הבעירה שטורפת את ארצנו. קלפים, מונופול, נטפליקס וספרים - הכל כדי להתרחק עד כמה שאפשר מהאקטואליה שצורבת את הנשמה. קשה לראות, לשמוע, להאזין, ובעיקר להאמין.
הבשורות שמגיעות כעוסות. אכזריות ממש. הרוע האנושי שצף בשבועות האחרונים מתמשך ולא הגיוני. בלי להרגיש, אלימות קשה הפכה לעניין לגיטימי. אינני נכנס למשוואות ולהשוואות. אמשיך בסירובי להפנות אצבע מאשימה לצד כזה או אחר. בעיניי האחריות והעוון משותפים. לכולנו. חוץ מזה, אלוהים יודע שיש לנו די אנשי תקשורת ופוליטיקאים שמתמחים בסגירת חשבון בלתי מאוזנת, שמוסיפים עוד שמן למדורה ונהנים מהאש המתלקחת.
בשלל הטורים בסוף השבוע הזה, כמו גם בקודמיו, תמצאו די התלהמות לעוד מאה שנים. אני לא מוכן לקחת בזה חלק, ומבקש מהאנשים שעומדים להתפוצץ בכל זירה שהיא לעצור. זו לא הדרך. מה שאתם עושים לא יוביל לשום מקום, אתם ואחרים תיפגעו. תיחטפו, תיאסרו, חייכם וחיים של אחרים ייהרסו. הקרע אומנם כולל ורחב, אבל רק השבוע הרגשתי אותו לראשונה באופן ישיר ברחוב שבו אני גר - מוקד של שלווה מנומנמת בעיר חייכנית, שבה מנסים לא לעצבן זבוב ומקבלים זה את זה יפה ובהבנה: חילונים, חרדים, ימין ושמאל, ושאר חברים באשר הם.
התרעות פיקוד העורף