והנה, אנחנו עדיין כאן. בדמוקרטיה שלמרות השמועות על מותה בועטת ותוססת. חופש הביטוי בישראל נשמר היטב, כולל החירות לבקר את ראש הממשלה המכהן ללא הרף (וטוב שכך); גם בעיצומה של מגיפת הקורונה, זכות ההפגנה כמעט לא נפגעת - בניגוד למצב בלא מעט מדינות מערביות, ששללו אותה זמנית; ראש הממשלה עומד למשפט פלילי, הנשיא לשעבר הורשע במשפט כזה בעבירה חמורה. וכן הלאה. ולעניין זיכרון הרצח עצמו, בניגוד לחששות שבוטאו היטב במערכון המיתולוגי של “החמישייה הקאמרית", יגאל עמיר עוד כלוא ונחשב לפרסונה נון גראטה. גם תיאוריות הקונספירציה בדבר הרצח נותרו בשוליים. ומעל הכל, רצח רבין עדיין נתפס במיינסטרים הישראלי כטראומה לאומית.
לא רק ההספדים על הדמוקרטיה צריכים להיבחן בצל הרצח הנוראי הזה, גם הטענות החוזרות ונשנות על כך שהקיטוב והשיסוי בחברה הישראלית מעולם לא היו חמורים כל כך. אין ספק, המצב במישור הזה מדאיג גם בהווה, ובנימין נתניהו משתמש לא פעם באופן ציני ומקומם בשיסוי של מגזרים זה בזה כדי לחזק את שלטונו. אבל יש לו עוד הרבה מה ללמוד ממורו ורבו, מנחם בגין, זה שהרבה אנשי שמאל אוהבים להתרפק על זכרו.
די אם תחזרו למערכת הבחירות של 1981, אולי האלימה והבוטה שבמערכות הבחירות בישראל, כדי להבין את עוצמת השנאה. בגין הסית באופן הגלוי ביותר נגד הקיבוצים ומפא"י, ורכב ללא שמץ של בושה על השד העדתי, באדיבות “נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז. ראשי המערך נתקלו בגילויי אלימות רבים, שמעון פרס הופגז בעגבניות בבית שמש. מוטה גור אמר, מנגד, על המזרחים ותומכי הליכוד שהפריעו לו בעת אסיפת בחירות בגן סאקר: “נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים. וכמו שלהם לא עזרו הצעקות ודפקנו אותם, גם לכם לא יעזרו הצעקות ונדפוק אתכם".
אלה אירועים וביטויים שהיום היו נתפסים כבלתי נסבלים. והם היו עוד מתונים, ביחס לקרבות הפוליטיים שהתרחשו פה בהקמת המדינה ואפילו לפניה. ע"ע רצח חיים ארלוזורוב, שגרם למלחמת עולם בין מפלגות השמאל והרביזיוניסטים, שהואשמו בידיהם ברצח. או כמובן הטבעת הספינה אלטלנה שבה נהרגו 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל, ואחריה נעצרו כ־200 אנשי אצ"ל. ויש עוד אין ספור דוגמאות.
האלימות הפוליטית בישראל נכחה כאן משחר ימי המדינה והביאה לכמה פרקים אפלים במיוחד בהיסטוריה שלנו, ששיאם היה ברצח רבין. דווקא חצי היובל האחרון, מאז הרצח, היה מאופק יותר, למרות פרקים סוערים מאוד שיכלו להתלקח לכדי אלימות קשה כמו ההתנתקות מגוש קטיף, או גלי הפיגועים הקשים של האינתיפאדה השנייה. במובן הזה, לפחות, הטראומה של הרצח שימשה לדעתי כגורם ממתן וכסימן אזהרה מהבהב ואפקטיבי מעל החברה הישראלית.
אז למה, אם כן, אנחנו מתהלכים בתחושה שמאז 4 בנובמבר 1995 מצבנו רק הולך ומתדרדר? משתי סיבות מרכזיות. לאחת קוראים בנימין נתניהו. האנטגוניזם המטורף כלפיו - שאת חלקו הרוויח בצדק מוחלט - מייצר אין ספור אייטמים שליליים, המעניקים תחושה של אובדן רסן. הסיבה השנייה היא הרשתות החברתיות, שמלבות ללא הרף את הרגשות, הכעסים והפחדים, בכל הצדדים, ומטפחות במיוחד אמירות קיצוניות בנוסח “הלכה הדמוקרטיה!". אם אתם זקוקים להמחשה של הטענה האחרונה, פשוט דמיינו איך היה נראה הפיד שלכם בבוקר שאחרי רצח רבין.
התרעות פיקוד העורף