אין הסדרה ואין תקציבים הולמים: על המחדלים בחברה הערבית, שהופכים אותה לאלימה

בדוח אחר של המבקר, מ־2019, נבחנה החלטת הממשלה לסייע ל־15 יישובים ערביים בבנייה רוויה בתחומם, ונמצא כי נחתמו הסכמים עם 13 יישובים, אבל אלו לא יכלו לעמוד בתנאי הסף: הסדרת התכנון של 500 יחידות דיור שנבנו ללא היתר. אין הסדרה, אין תקציבים הולמים, אבל יש עלייה במצוקת הדיור בחברה הערבית. לפי המבקר, נוצר מחסור של 4,000־5,000 דירות בשנה. השינוי של מצב זה מצריך נציגות הולמת לערבים במועצה הארצית לתכנון ובנייה כי כרגע הם רק 6% מהמועצה.

במליאות ועדות התכנון המחוזיות בצפון הארץ, בחיפה ובמרכז, נציגי הערבים הם רק 7% מהחברים. יתרה מכך: בוועדה המחוזית צפון, נציגי המיעוטים הם רק 6%, בעוד חלקם באוכלוסייה הוא 54%. הממשלה, באמצעות משרד הבינוי, הקצתה תקציבים נכבדים לתכנון קרקע פרטית ביישובים ערביים, אך בפועל כמעט לא קודמו תוכניות ביישובים אלו והרשויות לא ניצלו את התקציב.

התושבים הגרים ברשויות הערביות כנראה אינם מעוניינים בתכנון מפורט של הקרקע הפרטית, מה שיביא להסדרת בעלויות, לרישום כחוק ולבסוף גם לתשלום מסי ארנונה הולמים לרשות המקומית. מטבע הדברים, האלימות בחברה הערבית גברה ככל שהמצוקה השתרשה. רק עם ארבעה יישובים נחתמו הסכמים אסטרטגיים לבנייה למגורים לערבים על קרקע המדינה, רק שליש ממה שהממשלה תכננה. וגם זה אינו יוצא לפועל.

בשנת 2015 החליטה הממשלה על תוכנית חסרת תקדים של השקעות בהיקף של 13.5 מיליארד שקל במגזר הערבי, כדי לשפר את מצבם של ערביי ישראל, שהם חלק מהחברה הישראלית, כך לדברי ראש הממשלה בנימין נתניהו. התוכנית קודמה גם בידי שר האוצר דאז משה כחלון והשרה לשוויון חברתי גילה גמליאל. עד 2017 כבר הושקעו יותר מ־5 מיליארד שקל - ולכך יש כבר תוצאות בשטח, להערכת מנכ"ל בנק ישראל לשעבר חזי כאלו.

עם התוצאות נמנות עלייה של 6.3% בתוך שנתיים (נכון לשנת 2019) בזכאות לתעודת בגרות, עלייה של 2% במספר הסטודנטים הערבים, יותר מ־30 אלף השמות חדשות של ערבים בשוק העבודה, ובעיקר שיפור נגישות היישובים הערבים לנתיבי תחבורה: כ־37% מסך הכבישים החדשים שנסללו נועדו לחברה הערבית, מציין מנכ"ל בנק ישראל לשעבר.

למרות ההשקעות של המדינה במגזר הערבי, מדד אמון הצרכנים של הציבור הערבי נותר נמוך בהשוואה למדד אמון הצרכנים במגזר היהודי. משבר הקורונה החמיר את המצב, שכן מרבית בעלי המשרות הקבועות - שכירים עם עבודה מובטחת ושכר בטוח - הם מקרב היהודים, בעוד אצל הערבים יש תופעה רחבה יחסית של פועלים עונתיים, עובדים בשכר יומי או ללא קביעות.

מדד אמון הצרכנים בקרב יהודים ונוצרים שאינם ערבים היה בספטמבר מינוס 23% לאחר מינוס 22% באוגוסט ומינוס 28% ביולי. לעומתם, בקרב הערבים היה מדד אמון הצרכנים מינוס 30% בספטמבר ובאוגוסט, לאחר מינוס 38% ביולי ומינוס 30% ביוני. לאורך שנים מדד אמון הצרכנים הוא גבוה בקרב בעלי תעודת בגרות לעומת חסרי תעודת בגרות, וגבוה עוד יותר בקרב בעלי השכלה גבוהה. כלומר, הנתיב לעלייה במדד אמון הצרכנים בקרב האוכלוסייה הערבית הוא מסלול ההשכלה הגבוהה. אולי נתיב ההשכלה יפתור את בעיית המצוקה והאלימות שבאה בעקבותיה?

בעשור שבין 2009 ל־2019 הייתה עלייה חדה וניכרת בחלקם של הערבים במוסדות להשכלה הגבוהה. חלקם של הסטודנטים הערבים מכלל הסטודנטים לתואר ראשון ב־60 המוסדות להשכלה גבוהה עלה מ־13.1% ל־19.2%, בתואר השני מספרם הוכפל כמעט - מ־7.4% ל־14.6% - ובתואר השלישי הוא עלה מ־5.2% ל־7.2%, כך לפי הלמ"ס. הערבים הם כ־21% מהאוכלוסייה בישראל, ומשקי הבית הערביים הם 14.6% מכלל משקי הבית בישראל. בשנת 2019/20, היא שנת תש"ף, חלקם של הסטודנטים הערבים היה נכבד ביחס לחלקם באוכלוסייה, ברמה שלא הייתה מעולם.

לפי הלמ"ס, עדיין, ולמרות ההתקדמות, הסיכוי של יהודים ללמוד לתואר ראשון גדול פי 1.4 מזה של ערבים. לעומת הערבים המוסלמים יש ליהודים יתרון - 1.6 סטודנטים יהודים על כל סטודנט מוסלמי.לעומת זאת, ביחס לערבים הנוצרים, היהודים נמצאים בפיגור אקדמי: רק 0.8 סטודנטים יהודים על כל סטודנט נוצרי, באופן יחסי לנפש. הנהירה של ערבים נוצרים להשכלה גבוהה נמשכת עשרות שנים, ובשנים האחרונות הם מקדימים את היהודים.

בחודש אוקטובר אשתקד, עברה תקופת החסד של תקרות השימוש במזומן, לאחר שבחודש ינואר באותה השנה נכנס לתוקפו החוק לצמצום השימוש במזומן. החל מחודש יולי אשתקד אסור להסב המחאה על סך של יותר מעשרת אלפים שקל יותר מפעם אחת. הכוונה הייתה לפגוע בהון השחור המתגלגל בישראל, המוערך ב־15%־20% מהתוצר. בפועל קטעה החקיקה באבחת סכין את ייצור הכסף - במיליארדי שקלים - בידי עסקים, בעלי ממון ונותני אשראי מחוץ למערכת הבנקאית.

היכולת לכתוב המחאה דחויה, הייתה בה אפשרות ליצור כסף יש מאין, אומנם עם התחייבות, אך עם אפשרות לגלגל את החובות בהמחאות חדשות. עוד ועוד גורמים יכלו להסב את ההמחאה מאחד לשני ככסף לכל דבר, עם כל הסיכון הכרוך בכך, וחברות ועסקים התמחו בניכיון ההמחאות. כלומר, קנו המחאות במחיר מופחת לפדיון עתידי לפי הריבית בשוק האפור והסיכון של כותב ההמחאה המקורי. החוק החדש אוסר לחלוטין על מסירת או קבלת המחאה פתוחה. היות שהמחאות טובות עד חצי שנה לאחר התאריך הנקוב בהן, היו נוהגים לכתוב המחאה ללא תאריך, מה שאפשר לגלגל אותה עוד ועוד. עתה גם אסור להשאיר את שם המוטב ריק.

נוסף על כך, החוק אוסר על עסקים לעשות עסקאות במזומן בסכום העולה על 11 אלף שקלים. כל העובר על החוק עובר עבירה פלילית של מעשה מרמה ודינו עונש מאסר של עד שלוש שנים. מובן שאסור לפצל תשלומים או לרשום פרטים כוזבים.

אחד המגזרים שנפגעו מחוקים אלו היה הערבי, שבו מנוהלות עסקאות רבות במזומן, כמו בעולם השלישי. גם לפני החקיקה הייתה לערבים נגישות מוגבלת למערכת הבנקאות המבקשת ביטחונות. ליהודים יש שני סוגי ביטחונות עיקריים: תלושי משכורת המעידים על יכולת ההחזר של הלווה ונדל"ן הרשום על שמו ומשמש כביטחון למקרה שבו לא יוכל לפרוע את התחייבויותיו. במגזר הערבי השכיחות של תלושי שכר נמוכה יותר, וכן לרוב הערבים - בניגוד לרוב היהודים - אין אפשרות למשכן נכסים שבהם השקיעו מכספם הטוב כי במקרים רבים נכסי הנדל"ן שלהם אינם רשומים כחוק או כנדרש.

כאמור, ניסיונות הממשלה לתכנון קרקע פרטית בחברה הערבית נכשלו. לא רק לעסקים בחברה הערבית קשה לקבל אשראי באין יכולת משכון, אלא גם לזוגות צעירים המבקשים להינשא. אם הנכס אינו רשום בטאבו או בחברה המשכנת כחוק, אין משכנתה. המשכנתאות במגזר הערבי הן רק 2% מכלל המשכנתאות של המערכת הבנקאית, אף שהם כמעט 15% מממשקי הבית. למעשה אפשר לומר כי כל מערכת הקריטריונים של הבנקים למתן אשראי בנויה למתן אשראי ליהודים.

גם אם ערבי מצליח לקבל אשראי מהבנק, ויש בנקים שהתמחו בפעילות בחברה הערבית, הריבית שהערבי משלם גבוהה בדרך כלל מהריבית שמשלמת השכבה החזקה במרכז הארץ. בנק ישראל מבטיח כי הוא מתכוון לשנות המצב ולעודד את הערבים ללמוד את מערכת נתוני האשראי. בצר להם, יש ערבים הנוטלים הלוואות מברוני אשראי בשוק השחור, היקר אף מהשוק האפור. הריבית, מטבע הדברים, יקרה מאוד, ההתחייבות קשות, התשלומים קשיחים במועדיהם, ללא יכולת שינוי ואין אפשרות לסטות מלוח הסילוקים הנסתר מעיני השלטונות.

מי שמימן שמחה משפחתית באמצעות נטילת הלוואות בשוק האפור והשחור, עומד לאחר מכן מול המציאות העגומה - לשלם, הרבה, ומיד. בעל עסקים שהאשראי שלו בבנק מוגבל וקנה סחורה שאותה קיווה לגלגל ברווח, מגלה כי החיים אינם קלים: פתאום אין לו מקורות לתשלום החובות לברוני שוק האשראי בחברה הערבית. יש המתחייבים להפוך חלק מנכסי המשפחה לנזילים אם לא יוכלו לעמוד בהחזר החובות, אבל בפועל הם אינם יכולים לעשות זאת כי הרכוש שייך למעשה למשפחה המורחבת. בעקבות כך, מימוש קרקע או נכס בכפר ערבי הוא כמעט בלתי אפשרי.

מערכת המחשוב של רשות המיסים, קובע המבקר, לא עמדה בעומס ולא הייתה מסונכרנת עם משרדי ממשלה אחרים, לא נקלטו 22 אלף מגישי בקשה. לערבים בטח קשה יותר להגיש בקשה במערכת המסורבלת של השלטונות, שהיו צריכים להקים מהיום למחר מערכת שתתפקד גם עבור החברה הערבית. ברור כי הרבה עסקים ברחוב הערבי לא הצליחו להגיש בקשה לפיצויים, מה עוד שייתכן כי חלק מהם לא דיווח כמו ברחוב העברי על מלוא ההכנסות בשנים שחלפו, מה שמנע פיצוי הולם, אם בכלל הגיע הפיצוי.

החוב לברוני האשראי נותר בעינו, מי שאינו משלם את חובו, מוצא עצמו בפינה ללא מוצא. אולי יש גם כאלה שחצו את הקווים ובמצוקתם עסקו בפעילות לא חוקית, למשל בתחום הסמים, כדי לשבור שבר. פה יש כבר שילוב קטלני של מחזור חובות, התחייבויות ונאמנויות לקבוצות פשע בחברה הערבית - ומשם קצרה הדרך לסחיטת ההדק עד תומו.

גם למנהיגי החברה הערבית יש תפקיד שהם אינם ממלאים כראוי, בעיקר בגלל מבנה החברה הערבית השבטית, המונע הסדרה ורישום של הרכוש. על כן, מנהיגי הערבים צריכים ליטול קורה מבין עיניהם בטרם יתלוננו, בצדק, על דרכי השלטון.