משונה לעשות מאמצי שלום עם מדינות ערב כשבפנים המלחמה מחריפה

האווירה הפוליטית שמלווה אותנו כבר יותר משנתיים, עלולה לעוות את יכולתנו להבין מה טוב ומה רע. לא ברמה הפילוסופית, אלא הספציפית - מה טוב ומה רע עבור היהודים בארצם. כשכל דבר הופך לעוד טיעון מניפולטיבי כדי להוכיח ש״המחנה שלי צודק״, העמדות מתקשחות ומקצינות, והיכולת הבסיסית להבחין בין טוב לרע נפגעת. אז אולי כדאי רגע לחזור לכללי האצבע הבסיסיים.

הסעודים הופתעו מההדלפה, ולכן הם התמהמהו בתגובתם, ולבסוף הכחישו אותה בדרך פתלתלה. שיתוף הפעולה עם ישראל חשוב להם בעת הזאת, וזה טוב ליהודים. אבל השאלה היא אם מפגש מודלף הוא הדרך הטובה ביותר לבסס את היחסים עם הדיירים החדשים שייכנסו בקרוב לבית הלבן. מי שהרוויח מההדלפה באופן אישי הוא מן הסתם נתניהו. נחמד שהיא הסיטה עבורו את נושא השיח (לפחות השבוע) מוועדת חקירה בעניין הצוללות לכיוון שלום אזורי.

המגעים עם סעודיה מבורכים, אבל בעוד שחשוב להכיר בכך, חשוב לראות גם איך מתקיימים המגעים. כשהם תלויים באדם אחד בלבד, בעוד ששר הביטחון ושר החוץ ממודרים כדרך קבע, זה רע ליהודים. כשצרכים פוליטיים מביאים לנטרול עקבי של שני רמטכ״לים לשעבר, שמחצית העם הצביע עבורם, זה לא מצביע על מערכת שלטונית בריאה, ניהול מיטבי של אנשינו הטובים, או על חוזק פנימי של מדינה. גם הסכמי שלום או נורמליזציה בסופו של דבר נמדדים לא בנייר החתום ובפוטו־אופ, אלא במימוש שלהם. ככל שאנשי מפתח רבים יותר שותפים לתהליך המימוש, כך גדל הסיכוי שההסכמים יניבו פירות רבים לאורך זמן.

הממשל החדש בוושינגטון משנה את המציאות עבור כולנו. הסעודים חוששים ממנו מסיבותיהם, ואנחנו חוששים ממנו מסיבותינו שלנו. אבל דווקא המהפך בגישה הימנית בחודשים האחרונים לכיוון של שלום, יכול לקרב אותנו מחדש לדמוקרטים, בתנאי שנפעל בתיאום ובחוכמה. משחקי הכוח המתישים בין ראש הממשלה לשר הביטחון ושר החוץ, שאמורים לפעול יחד כראש חץ, הם חזית מיותרת. כך גם האיום התמידי בבחירות על פני קיום ממשלת אחדות יציבה, בהתאם להצבעת העם.

המצב מורכב, על אף נטייתנו הגוברת למסגר כל דבר כטוב מוחלט או כרע מוחלט. אבל הנטייה לפתוח כל כך הרבה חזיתות פנימיות אינה טובה ליהודים, וזה בהחלט חד־משמעי. יש מלחמות שאף אחד לא מנצח בהן, כי עצם קיומן הוא הפסדי. משונה לעשות כל כך הרבה מאמצי שלום עם מדינות ערב, מאמצים מבורכים כשלעצמם, כשבפנים המלחמה מחריפה. זו התנהלות שמחזקת אותנו ביד האחת, אבל ביד השנייה כותשת אותנו ומחלישה.