אף פעם לא אהבתי לעבור דירות. כמי שנולדה לזוג הורים שאפתנים שמעולם לא חשבו להתנחל לנצח בדירתם הנוכחית, זכיתי לנדוד בין כמה וכמה בתים. אומנם כולם באותה שכונה, אבל תמיד הרגשתי עקורה, ופעם אחר פעם עלה בי הצורך להכות שורשים. מוזר עד כמה תחושת זרות יכולה לתקוף גם כשמדובר במרחק של מטרים ספורים. למשל, במכולת.
כשעברנו מקצה אחד של השכונה לקצה השני, כבר לא היו הגביניות ההן, השמנמנות והמפתות. במכולת של שם טוב בקצה השני של השכונה היו דברים אחרים לגמרי. היה בה ריח של חלב שנשפך והתמזג בריח של לחם טרי. אם במכולת הקודמת פגשתי את גברת ר', שהייתה תמיד לבושה בטרנינג לבן ומזמינה מים מינרליים כשעוד אף אחד לא ידע בכלל מה זה מים שלא מגיעים מהברז, אצל שם טוב היו עדיין שקיות של טרופית. נדמה לי ששם הבנתי לראשונה שמוקדי קניות – בין אם מדובר במכולת בודדה, במרכז מסחרי גדול או בשוק פתוח - יכולים לנדב פרטים שאף מתווך או ידען שכונתי מקצועי לא יוכלו לספק. כך יצא שכשההחלטה היכן לגור הייתה כבר בידיי, המקום השני שבדקתי, אחרי הדירה המיועדת, היה המכולת או הסופר השכונתיים. הם סיפרו את סיפורו של המקום. בגילוי לב, בלי הצגות וזיופים.
כסטודנטית בשכונת רחביה, למשל, ראיתי את הגבינות הארוזות בחבילות של 50 גרם, ושקיות פירות עם שניים־שלושה תפוחים לכל היותר. "יש פה בעיקר קשישים או סטודנטים שבקושי אוכלים בבית", אמר לי בעל המכולת. באחת משכונות צפון העיר שמעתי קופאית שואלת גברת שקנתה לחם מסוים: "זה לחם מאוד יקר. את בטוחה שאת רוצה? אנחנו מזמינים כיכר כזאת פעם בשלושה ימים. אין פה ביקוש". "זה לבת שלי", ענתה הגברת. "קנינו להם דירה ראשונה שתהיה להם התחלה קלה. זוג צעיר, היא בהריון. שתאכל בריא".
בסופרים בשכונות חרדיות קל למצוא מארזים של מוצרים עם שמות שמזכירים מוצרים פופולריים. נגיד "ממבה" במקום "במבה". אלו יגיעו במארזים של 30 יחידות ומעלה בדרך כלל. משפחות גדולות. ברור. בסופרים בשכונות מבוססות תמיד אפשר למצוא עמדה למוצרים להכנת סושי וגבינות משובחות מיובאות. הקהל מבקש, יכול לשלם – ומקבל. המוצרים תמיד יתומחרו בהתאם ליכולת הכלכלית של האוכלוסייה.
ויש את השוק. שוק מחנה יהודה, שהוא מספר הסיפורים הגדול מכולם. בימים שלפני הקורונה, כשהיו בו ברים פתוחים לצד הבסטות, הלילה היה לוחש את האמיתות הכואבות על אלו שאין להם והם מתביישים. דקות ספורות לפני הרכבת האחרונה, הם היו חולפים על פני הבליינים בעיניים מושפלות ומגיעים כדי לאסוף את התוצרת שנשארה מאותו יום והתגלגלה על המדרכות באין דורש. בחלק מהבסטות היה הסכם שבשתיקה – הסוחרים משאירים ארגזים עם ירקות ופירות למי שזקוק. בשקט, בלי מילים.
השבוע ביקרתי במחנה יהודה. אי אפשר לתאר את כאב הלב. "אין לי פרצוף", אמר לי בעל אחד הדוכנים, "אני לא אגיד לך מי, אבל יש אמא לכמה ילדים שהיא לקוחה קבועה שלי. קלטתי אותה לוקחת דברים ומכניסה לתיק. חשבה שאני לא רואה. לא אמרתי לה כלום. מסכנה. מספיק העוני מעליב. אני לא מתכוון לעשות הלבנת פנים".
התרעות פיקוד העורף