באירופה ובצפון אמריקה, שבהן כבר שורר החורף במלוא עוזו, היא תצא אולי למופע פרידה קטלני, רגע לפני שתפסיק לפתוח מהדורות חדשות. בישראל אפשר לקוות ששירת הברבור של הנגיף תהיה פחות קטלנית, כי האביב השנה, כך לפחות על הנייר ובלי להביא בחשבון איומים אחרים על שלומנו (בטח באזור שבו מלחמה היא תמיד אופציה), יהיה אביב במלוא מובן המילה: המגיפה תישכח, הנפגעים יישכחו, והשאר ימשיכו. הם תמיד ממשיכים.
תופעת הלוואי הממושכת ביותר שאקח עמי מהשנה המוזרה הזאת, היא די קשה. עד לשנת 2020 הייתי משוכנע שהדמוקרטיה הליברלית, שבה חופש הפרט הוא הערך הנעלה ביותר, היא יציבה. והנה מוטלים סגרים, עוצרים, הוראות שעה, הגבלות ועוד. את חלקם אני יכול להבין, ובכל זאת אני מאוכזב מרמת ההשלמה והצייתנות שלנו, האזרחים. מהקלות שבה לובשי מדים מופעלים נגד מי שמשלמים את משכורתם.
כמי שמאמין שלכל אזרח מותר לעשות כל דבר, כל עוד אינו פולש לד' אמותיו של האחר, התאכזבתי מרה מהרקמה האנושית שמקיפה אותי - ולא רק בישראל. אם הפריזאים למשל, שלא מפחדים לעלות על הבסטיליה בכל פעם שנדמה שמישהו הזיז את הגבינה שלהם, משתפים פעולה עם עוצר לילי, מה יגידו אזובי הקיר מתל אביב? אה, כן, הם יאשימו את בנימין נתניהו וישבחו את רון חולדאי, היחיד אולי שהיה יכול להנהיג מחאה אפקטיבית בשם המסחר או החינוך, אך בחר לנצל את הקורונה כדי להמשיך במלחמתו נגד סוחרי שוק הכרמל (למשל), למטרות השבחת נדל"ן.
האנושות התגלתה במהלך הקורונה כישות שמעדיפה שמישהו - כהן דת, פוליטיקאי, גנרל או "פרויקטור" - יגיד לה מה לעשות. זה מאכזב, אבל לא כמו הקונפורמיזם שגילו מרבית עמיתיי לתקשורת. הבעיה אצלם לא הייתה במילים, אלא במנגינה, בעיקר בטלוויזיה המסחרית, שרקדה לפי החליל של הספונסרית הגדולה ביותר שלה: הממשלה.
פעם, כשהיו רוצים להנדס את דעת הקהל, היו כובשים את אולפני הטלוויזיה ומכריחים את הקריינים להקריא מדף המסרים. בעידן הטלוויזיה המסחרית לא צריך לשלוח חיילים לאולפן: מספיק לנצל את התקציב כדי לקנות זמן אוויר בעת שבה כל המשק שובת, בשביל להיות מי שהמערכת תלויה בו כדי לשרוד. אני לא מתכוון לסרטונים שבהם צפינו בהפסקת הפרסומות, אלא לקו המערכתי של הסיקור.
זוכרים איך התגוללתי פה, רק לפני מספר שבועות, על "פינת הקורבן הצעיר" - אותן כתבות שנועדו להפחיד דרך סיפוריהם של אנשים צעירים ובריאים יחסית שנפגעו קשות מהמחלה (סיפורים שהם אמת, אך האמת של היוצאים מן הכלל)? ובכן אז הקו המערכתי תאם את האינטרס של המפרסם הגדול ביותר - להפחיד. עתה, כשהוא יבקש לרכוש את אמוננו בחיסון החדש, סביר להניח שאט־אט ישתנה גם אופי הסיקור: מהפחדה לתקווה.
לפיכך גם כשאני בעד המסר (הקורונה היא צרה צרורה, החיסון הצפוי בטוח, לכו להתחסן ברגע שבו תוכלו), אני מוכרח להזדעזע מהקלות הבלתי נסבלת שבה משתרע כלב השמירה של כולנו על גבו ומחכה לליטוף. אז הנה כי כן, אחרי אביב העמים, האביב של פראג והאביב הערבי, קבלו את האביב הרפואי, זה שבו כולם יתגייסו כדי לשכנע אותנו לשוב למרוץ החיים במשנה מרץ. אני בעד, אך מזכיר שהבעיות שטרדו את מנוחתנו עוד לפני הקורונה - מזוגיות דרך פרנסה ועד הפסד בדרבי - יחזרו כולן ביחד עם החזרה שגרה. הן תמיד חוזרות.
התרעות פיקוד העורף