אל תגעו במדרשת שדה בוקר, זה של אמא שלי

שאלות כאלו יעלו. עלבונות כאלו יעלבו. אם זה לפי החלטה, מי יחליט? “טוב, מאמי, תהיי את הורה 1, אני מוותר", יאמר האב הג'נטלמן, ואולי הוא יעמוד על זכותו להיקרא הורה 1? ואולי יהיו אב או אם שכל חייהם יישאו בתוכם הרגשה לא נעימה שהם נקראים רק “הורה 2" ולא זכו להגיע לדירוג “הורה 1".

אם מעקמים את השפה, לפחות לעשות את זה בעברית. למה לא "הורה א'" ו"הורה ב'"? וטוב יותר: "הורה מ'" ו"הורה ב'". זה מבטל את הדירוג, והצעתי זאת כי אני חתרני ונשבעתי להרוס כל טופס: ב', או מ', הן גם ההבדל היחיד בין המילים "אבא" ו"אמא", וככה זה יבוא לביטוי בקוד סמוי מחתרתי בטפסים פוליטיקלי קורקט עד דכא, הפועלים נגד השפה.

מה יהיה אם תקום ממשלה חדשה, ואז שר הביטחון החדש ושר המשפטים החדש יורו לחזור לרשום "אב" ו"אם"? האם יהיו חיילים שנולדו בימי כחול לבן, ימי ניסנקורן וגנץ, שבטפסים שלהם יהיה כתוב "הורה 1" ו"הורה 2", ואחרים שהתגייסו אחרי כמה חודשים שיהיה כתוב "אב" ו"אם" בטופסי צה"ל שלהם?

התגובות לרעיון הזה כבר עלו ברשת בצורה שנונה. “היא תביט אליי טובה וחכמה, כמו בבן השב הביתה מן הדרך. תחבק אותי אליה בנשימה חמה, הורה 1 אדמה". כתב אבי צדוק.

היא לא מבינה. הכוונה היא שנוותר על המילים ונתחיל לדבר במספרים על כל דבר ועל כל נושא. ככה נהיה קרים כקרח, והשפה לא תפגע בכלום.

"אמא שלי גרה בבית קטן במדרשת שדה בוקר, לגדת מצוק אדיר ותלול, תחתיו שרוע נחל צין שנראה כמו חדר ילדים הפוך. הצבע הכללי של האזור הוא כמו צבע של גמל, ובדרגת יובש של מצה, כתוצאה מאמברגו המים שהוטל על הנגב במשך אלפי השנים האחרונות.

"אבל מול הדלת של אמא שלי צומח לו ברוש ירוק כל כך, שיש חשק לעשות ממנו סלט. וגם צומחים שם שיחים שונים ופרחים, ומן הכביש ועד המדרשה נטעו שדרת דקלים, ומישהו נטע שם יער קטן של אורנים, בין המדרשה ובסיס הגדנ"ע הסמוך, וכל הצמחים האלה מתאמצים ככל יכולתם לעשות את המוטל עליהם. כשאתה מתקרב, אתה רואה שצינור פלסטיק קטן, שחור ודק, מוביל אל כל גזע, ומקיף אותו. צינור שמטפטף, טיפה אחר טיפה, כל הזמן.

"עצים עם אינפוזיה. נוף שלם מחובר לאינפוזיה. נתק את הצינור ותראה פתאום איך יוצא לעץ כל האוויר והוא מתקפל וגווע מול העיניים תוך דקה בקול חרחור של גסיסה. "ורק נשאר לברר מי כאן צוחק על מי. הכתם הירוק על הבלגאן הצחיח שסביבו, או המרחבים השרופים על הכתם הירוק המחובר לאינפוזיה".

אמא שלי הגיעה למדרשת שדה בוקר אחרי שהיא עזבה את הקיבוץ (נצר סרני). היא הייתה צריכה עבודה והם חיפשו מה שהם הגדירו במודעה “אם בית לנוער אנגלו סקסי". וכתנאי: “אנגלית כשפת אם". האנגלית של אמא שלי הייתה פנומנלית, מכתבי הקלסיקונים ועד שירי פול אנקה. היה לה מינוי גם על “טיים" וגם על כתב עת הוליוודי. היא הייתה מורה לאנגלית, אבל האנגלית שלה הייתה הרבה מעבר לכך, היא גם אהבה והבינה נוער. התפקיד משך אותה. קיבלו אותה מיד. באותם ימים החזון היה להקים בשדה בוקר תיכון בתנאי פנימייה שבו ילמדו נערים ונערות מארצות הברית, דרום אפריקה, קנדה, אוסטרליה ושאר העולם האנגלוסקסי. מתאים לחזון של בן־גוריון להפוך את מדרשת שדה בוקר לאוקספורד של הנגב. זה הצליח בשנים הראשונות, זה פסק כי נוצרו בעיות. אמא שלי נשארה בכל זאת במדרשת שדה בוקר, וקיבלה על עצמה תפקיד אחר: גידול הדור הצעיר הלא אנגלוסקסי: היא ניהלה את הפעוטון של המקום.

אלו היו שנים יפות, אבל היא שמחה כאשר היא הגיעה לגיל פנסיה ויכלה לעבור למרכז הארץ, קרוב יותר למשפחה. בכל זאת היא תלתה בביתה ברחוב בנימין ברמת גן צילום של הנוף החשוף של נחל צין. פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, הגיעה אליה מעטפה עם ברכה וצ'ק שי ממדרשת שדה בוקר. כולנו הערכנו מאוד את הקשר הזה, לא בגלל הצ'ק. כשהיא נפטרה, צלצלתי למדרשת שדה בוקר להודיע שלא ישלחו יותר. זה היה גם ניתוק קצת עצוב בשבילי משדה בוקר. אל תיגעו במדרשת שדה בוקר, זה של אמא שלי.