על האקרנים מככבות כיום שתי סדרות שממחישות איך מרעילים לנו את התודעה באמצעות שכתוב ועיוות ההיסטוריה. מנטפליקס ועד ערוץ 11 אנחנו מקבלים שיעור נוסף בהונאה טלוויזיונית מתוחכמת, שנועדה לשתול בנו רעיונות מוטעים, ברוח הנאורות הפרוגרסיבית. בנטפליקס זו עונה נוספת של "הכתר", הסדרה שאמורה לתעד את שנות המלוכה האינסופיות של המלכה אליזבת השנייה. בערוץ הממלכתי שלנו זו סדרה אותנטית לכאורה על מלחמת יום הכיפורים - "שעת נעילה".
תשומת הלב של "הכתר" נתונה, כמובן, לנושא החשוב מכל - הסאגה הרכילותית הנצחית שבין צ'ארלס לדיאנה. אלא שבשנים שבהן נסקר הרומן הלא רומנטי הזה מבליחה מדי פעם גם תמונת המציאות. במיוחד דמותה ומעשיה של ראש הממשלה דאז מרגרט תאצ'ר. תאצ'ר, איך לא, מוצגת כדמות פנאטית על סף תמהונית, וכמובן - אכזרית וחסרת לב. על פי יוצרי "הכתר", הגברת הזו הביאה רק אומללות וחורבן.
כמעט פרק שלם הם מקדישים לתמהוני אחד שהצליח לחדור לחדר השינה של המלכה בשעת בוקר, כמדיום שמרסק דווקא את דמותה של תאצ'ר. ההפקה מציגה דווקא אותו בסימפתיה גדולה ושותלת בפיו ביקורת קשה על המדיניות של ראש הממשלה, זו שהביאה אותו לאומללות ואבטלה, שריסקה את החמלה, הסולידריות החברתית והאחריות של המדינה.
זוהי, פחות או יותר, הדמות של תאצ'ר על פי יוצרי "הכתר", חוץ מהצגת הזקפה הלאומית המטופשת לכאורה של מלחמת פוקלנד. רק שתאצ'ר, מה נעשה, הצילה את בריטניה. את הכלכלה, החברה, ההווה והעתיד של הממלכה המאוחדת. זו שהייתה בדרך להפוך למדינת עולם שלישי, אחרי קרוב ל־30 שנות שלטון סוציאליסטי של הלייבור. המדינה הלאימה חצי מכוח העבודה, אבל מי ששלטו בפועל הם איגודי העובדים, בראשות הכורים, שרוששו את כלל הציבור. תאצ'ר קיבלה אחוזי אבטלה ואינפלציה מבהילים, נורמות פרזיטיות, עוני מחפיר והידרדרות לאומית הולכת ומעמיקה.
למה לעצור ביום השלישי? כי מהיום הרביעי של המלחמה מתחילה לבצבץ התמונה כולה, האמת ההיסטורית, שאותה מבקשים היוצרים לכבוש ולהחביא בכל הכוח. מהיום הרביעי ניצחה הסולידריות החברתית־לאומית שלנו, כמו גם הגבורה, הנחישות, העוצמה, הרעות, היצירתיות, גדלות הרוח והלב. אלו הובילו לניצחון מזהיר למרות תנאי הפתיחה האיומים שנגרמו בגלל המחדלים של ההנהגה. לעצור ביום השלישי זה כמו לקחת תמונה בשחור־לבן ולהציג רק את השחור, לציין את השואה ולהעלים את התקומה.
אגב, גם התמונה בשלושת הימים הראשונים מעוותת במכוון. קשה שלא להבחין כיצד דמויות מרכזיות, מעוררות אהדה, הן פציפיסטיות ואנטי־ציוניות במשתמע. שלא לדבר על שתילה בלתי רלוונטית וזדונית של פרשת הפנתרים השחורים לתוך טלטלות המלחמה ההיא.
כמה לא מפתיע שבמאי הסדרה, ירון זילברמן, מי שרק לאחרונה הציג סרט מגמתי על רצח רבין, מסביר שהסדרה נועדה להטיף נגד המלחמות. אפשר לחשוב שמישהו שפוי הוא בעד המלחמות. אין ספק שיש מקום לספר את סיפור המצוקה והקשיים של הלוחמים, אבל אם לא מציגים גם את הגבורה, הסולידריות והניצחון, מסלפים בכוונה את האירועים והלקחים שצריך להפיק. ובמיוחד לא ברור איך כל זה מתרחש דווקא עם כסף ציבורי, בערוץ הממלכתי. דינמיקה של הונאה.
קשה להגזים בסופרלטיבים לגבי מה שמתחולל עכשיו בצמרת השלטון שלנו: קרקס, טירוף מערכות, ירידה מהפסים. שום דבר לא מכיל את עוצם התאונה שבה נמצאת היום מדינת ישראל, שרק בחירות יוכלו, אולי, להוציא אותנו ממנה.
שר הביטחון, לעומת זאת, נזכר להקים ועדת בדיקה לפרשת הצוללות, שברור כי היא מוקמת רק ממניעים של בחירות. זה לא שאין מקום לפשפש ולהסיק מסקנות מהתנהלות מערכות המדינה בפרשה ההיא. אלמלא חקירת המשטרה הממושכת שעדיין לא הניבה כתבי אישום, אלמלא הוכרז על מינוי הוועדה בעיתוי פוליטי שקוף ואומלל כל כך.
כך, אין לנו היום ראש ממשלה, ובטח לא אחד חליפי, אין לנו שרי ביטחון, חוץ, אוצר או משפטים. יש רק חבורת פוליטיקאים חסרי אחריות, שמטלטלת את ההווה ומסכנת את העתיד שלנו באופן חסר אחריות.
חלק לא קטן מהטירוף הזה נובע מתנאי היסוד של ממשלת הניגודים הזו, שלא יכולה הייתה להצליח מלכתחילה, כי קואליציה לא יכולה למשוך לכיוונים אסטרטגיים מנוגדים. אבל חלק מהותי נובע מהאינטרס האישי והיעדר הקווים האדומים של בנימין נתניהו.
אז איך פותרים את כל זה? רק באתחול מחדש, בתקווה שבחירות יעמידו גוש קואליציוני שיכונן ממשלה הומוגנית. וכן בתקווה שמצביעי הימין יפנימו שהמשך הנוכחות הציבורית של נתניהו ממלכד אותם ואת כולנו. בייחוד כאשר ישנה אלטרנטיבה מצוינת, אידיאולוגית ונקיית כפיים. בכל מקרה, את פעולות ההרס העצמי של ממשלת הטירוף הזו חייבים להפסיק מיד. דרושות בחירות בזק עכשיו.
התרעות פיקוד העורף