נינה הייתה נערה יפה מאוד. יפה באופן שעורר את הצורך האנושי לזרוק הערות. היה לה שם מיושן כזה, שהוסיף לה עוד קסם, וגוף של רקדנית ואנרגיות של סוסת פרא. בכל מקום אליו היא הגיעה, היו אומרים לה כמה שהעיניים שלה כחולות וכמה החיוך שלה ממיס. הצעדים שלה במסדרונות בית הספר היו תמיד מלווים בפמליית מבטים. חלק היו מבטי התפעלות, חלק מבטי קנאה רושפים. כשהיא הפסיקה להגיע לבית הספר, הייתה תחושה שהמסדרונות דהו והתרוקנו משמחה.
הרבה מאוד סיפורים נרקמו סביב העזיבה שלה. היו שאמרו שהיא מגיעה מ”משפחה קשה”, ושהיא צריכה לעזור לאמא שלה לפרנס את האחים הקטנים, כי האבא הלום קרב ולא מתפקד. היו כאלה שאמרו שהיא פשוט עצלנית ולא בא לה ללמוד, והיו מי שסיפרו שבכלל בית הספר היה זה שהחליט לפלוט אותה משורותיו. מה שהיה ברור מעל לכל זה שהיא בלטה בהיעדרה. יצאנו, משלחת של תלמידות ותלמידים, לבקר אותה בבית.
הרי משרד החינוך בעצמו פרסם לפני שנה את התובנה שלפיה ככל שעולה הגיל, כך הסיכוי לנשירה גבוה יותר. במנהל חינוך ירושלים, שזה בעצם מעין משרד חינוך קטן שיושב מתחת למוטת הכנפיים של העירייה, מבינים את הבעייתיות, כלומר שמדובר בתלמידים שמוציאים את עצמם ממעגל הלמידה המקוון, אך למראית עין נשארים משויכים למסגרות. לשאלתי מה עושה העירייה לצמצום הנשירה החדשה, הם משיבים כי לצד תוכניות הלמידה המקוונות, מוסדות הלימוד יוזמים מפגשים במרחב הפתוח. נתוני הנשירה נאספים על ידי בתי הספר, מדווחים למנהל החינוך ומטופלים במערכת העירונית, שכוללת בין היתר את השירות הפסיכולוגי החינוכי, עובדים סוציאליים בית־ספריים ומרכז טיפול לצעירים.
כאמא לתלמיד כיתה י’, כלומר כזה שמשתייך לשכבות הגיל שנדמה שנשכחו על ידי משרד הבריאות ומשרד החינוך בהחלטות בלתי רציונליות, אני עדה לניסיונות היצירתיים של מורות, מורים וצוותי בתי הספר להפוך את התלמידים לנראים. למשל, מפגשים בטבע ובמרחבים הפתוחים, או כמו שהגו בתיכון שליד האוניברסיטה, אוטו גלידה נהוג בידי המורים שעובר בין שכונות העיר. הם פוגשים את התלמידים ומחלקים להם גלידה, להמתיק את הגלולה המוזרה הזו. “מחכים לכם בגעגוע ובהתרגשות!”, כתבו אנשי הצוות לתלמידים. המילים שמאחורי המילים גלויות: אנחנו רואים אתכם. לא שכחנו אתכם. זה אולי לא כל מה שצריך, אבל זה הרבה. שרק לא ירגישו שהם נעלמים.
הרבה הפתעות מצפות לאלמה הקטנה כשהיא קמה בבקרים: פעם מישהו גרב לה את הגרביים במהלך הלילה, פעם מישהו עטף אותה בשמיכה חמימה, פעם קול נלחש אל אוזנה כשישנה וסיפר לה שהיא יכולה לעוף גבוה עד לעננים. הסקרנות שלה מקבלת מענה כשאמה מספרת לה על סוכנות פיות ופיים שעובדת בקדחתנות, בלי יום ובלי לילה. אלמה לא מסתפקת בתשובה ומחליטה לבלוש אחרי היד הנעלמה שמחוללת אצלה קסמים בלילות. זהו בעצם מיני סיפור חניכה לבנות ולבני 4־8 שמגיע בעטיפה של צמר גפן מתוק, כי יחד עם הגילוי מיהי הפיה האמיתית בחייה, אלמה מקבלת שיעור על הכרת הטוב ומבינה מדוע עדיפה פיה אחת בבית מאלף פיות על עצים מדומיינים.
"הפיה האמיתית" מאת מאיה גז. איורים: רמי טל. הוצאת סיגליות, בתמיכת הרשות הלאומית לתרבות היידיש ובית שלום עליכם. עריכה: עטרה אופק. מחיר: 68 שקלים
ליל המדענים והמדעניות האירופי בישראל יתקיים השנה בגרסה אינטראקטיבית בסימן “מדע יוצר מציאות”, עם עשרות אירועים ופעילויות מדע מקוונות לכל המשפחה, ללא תשלום ומהבית. התוכנית מורכבת ממפגשים סביב הפיתוחים והמחקרים החדשים, הדגמות מדעיות, חידונים, הרצאות, חדרי בריחה וירטואליים ומופעים מדעיים בעברית, באנגלית ובערבית. כל הפעילויות ייערכו בתוך קמפוס וירטואלי תלת־ממדי שישתף 13 מוסדות אקדמיים, מרכזי מחקר ומוזיאוני מדע מרחבי הארץ.
התרעות פיקוד העורף