כששמאלנים כמו אורי משגב ב"הארץ" מאבדים את זה כשהם עוסקים בראש הממשלה בנימין נתניהו יש כאן בעיה. נתניהו הוא אכן כל מה שנכתב עליו, ויותר. אבל להעדיף את גדעון סער, שהוא ימינה מימינה, זה חשבון יותר אישי ופחות ריאל פוליטיק.
מזה שנים הבנו ששם המשחק הוא הגוש. מבחינה זו נתניהו, ברווז צולע ומדמם, הוא מטרה נוחה, בכך שהוא טובע גם במשפט שחיתות וגם בעימות עם ממשל של נשיא ארצות הברית הנכנס ג'ון ביידן. אם כבר הולכים לבחירות וכולם מנהלים קמפיינים נגד כולם, אזי הצירוף של שחיתות ואידיאולוגיה אמור להפוך לא רק את נתניהו למטרה עיקרית, אלא את כל מי שמגבה את הליכוד, למשל מחנה הימין. למשל סער.
משגב כותב על סער: "זה בדיוק הימין שאפשר לחיות איתו, כלומר להתווכח ולריב איתו מתוך הסכמה בסיסית על כללי המשחק. לא ימין דתי ומשיחי ששואב השראה וסמכות מרבנים או ישויות דמיוניות, לא ימין ביביסטי שהאלוהים היחיד שלו הוא נתניהו ומקור הסמכות היחיד שלו הוא קני הקוקייה בבלפור ובקיסריה. ימין ממלכתי, נורמלי באורחות חייו והתנהלותו, הגון ביחס ליריביו. זה גם הימין היחיד שניתן לשתף עמו פעולה כדי להעיף את נתניהו מהשלטון". מכאן הדרך קצרה לקבלת עסקני ההתנחלויות, אבות הגזל בשטחים, רובם ככולם "ימין ממלכתי, נורמלי באורחות חייו והתנהלותו, הגון ביחס ליריביו", כמו שכתב משגב על סער.
סער היה הפוליטיקאי־מחמד התורן של מרכז הליכוד, וכדי לסטות מדרכם של דן מרידור, בני בגין ושות', שסולקו בעוון מידה גדושה מדי של יושרה, הוא יישר קו עם דרכה הקלוקלת של המפלגה. בעוד שנתניהו הוא הכלי, סער הוא הקישוט שהפך לפתע להיות הכלי של השמאל רק משום שהוא כביכול נגד נתניהו, שאותו הוא עובד כל חייו. וכיום, כשנתניהו מתנדנד הוא נזכר להיות נגדו.
התרעות פיקוד העורף