איך אתם, ילידי 1977 פלוס־מינוס, שהייתם ילדים בתקופת זיפ וברד מסטיק ולהקת נוער שוליים וגדלתם על הטלוויזיה החינוכית - יכולים לתת יד לשטויות האלה ולהצביע בעד? אני עצובה בשם הילדים שהייתם על המבוגרים המיובשים שהפכתם להיות.
וזו אולי רק חצי נחמה לחשוב שבסופו של ויכוח כולנו אנושיים, מכיוון שאני תוהה אם הם סבורים שכל גזירה הזויה שהם מצביעים בעדה, מוזרה ככל שתהיה, חלה גם עליהם. אל תענו לי, אני יודעת שלא. זאת אומרת, לכאורה כמובן. חלה על פי החוק, אבל מי אוכף אותו בעצם?
מה שבאמת מוזר לי בכל הסיפור הזה הוא שבני אדם מטילים גזירות על בני אדם אחרים בשעה שאפילו הם לא מצליחים להבין אותן, והעולם שותק. אני מבינה שיש מגיפה, אבל אני לא מבינה למה עדיין, כמעט שנה בתוך הפארסה הזאת, עדיין אין מבוגר אחראי במקום הזה.
פעם אמרו לי שכל האגדות וספרי הילדים הם בעצם משל למציאות ומעין כלי עזר פסיכולוגי שאמור לעזור לילדים להתמודד עם סוגיות מורכבות בעולם המבוגרים. אם כך, היכן לעזאזל הילד האמיץ שצועק שהמלך הוא עירום? הילד שדוחף אצבע בסכר כדי לעצור את השיטפון? או האריה, איש הפח, הדחליל ודורותי שייקחו אותנו אל הקוסם?
מדובר בארסנל של שאלות תמימות שאני לא מצפה לקבל עליהן תשובות מטוקבקיסטים, מכיוון שהמובן מאליו ידוע לי בדיוק כמו לכם. מה שמטריד אותי הוא שוויון הנפש שבו ההחלטות האלה מתקבלות. מילא בקבינט הקורונה, מהם אני באמת לא מצפה לכלום יותר, אבל מה קורה עם התקשורת, ומה קורה עם הציבור?
נדמה לי שאנחנו בעיצומו של ספר המשך ל"שלומיאל איש חלם, ועוד סיפורים". מקשיבים, צוחקים, מתעצבנים, אבל לא ממש עושים משהו. לא נעמדים על הרגליים האחוריות, מקבלים בהכנעה את הגזירות ומפירים אותן כי ככה כולם עושים. כולנו עבריינים מאונס, בצורה כזו או אחרת. לא כי אנחנו רוצים להיות, אלא פשוט כי ההיגיון אומר שאי אפשר לחיות אחרת.
ישבנו בביתו של חבר, בחצר האחורית. ארגזים מאולתרים של בקבוקי חלב שימשו ככיסאות ושולחן, ואמרנו לעצמנו שמחר בשעה הזו - אם ירצה הקבינט - כולנו נהיה סגורים בבית או בעבודות החיוניות שלנו. כי מה כבר יש לעשות? במונית בדרך הביתה הודיעו שהעוצר בוטל, אבל יגיע מחדש בתחפושת ושלא נדאג, זה לא יהיה הקיץ של אביה. אנחנו נחגוג יומולדת לסגר השלישי ויהי מה.
בינתיים, בזמן שכולנו מחשבים את הזמן לפני התספורת האחרונה או התור אצל הקוסמטיקאית, החיים שלנו - אלה שמעליהם לא מרחפת סכנת היכחדות מהמגיפה אלא סכנת איבוד החופש בשם חוסר ההיגיון - חולפים להם מהר.
אני לא חושבת שאי־פעם חשתי שהזמן טס לי במהירות כזאת. אוטוטו 2020 מסתיימת, וכולנו שמחים שהשנה הזאת תהיה מאחורינו, אבל עצוב לחשוב שעברה שנה שלמה ויקרה מהחיים של כולנו. שנה שלימדה אותנו כמה דברים חשובים ברמה האישית, אבל גם לימדה אותנו שברמה הלאומית אין חדש תחת השמש - וכנראה לא יהיה אף פעם.
התרעות פיקוד העורף