עוד כשהייתי נערה התחוור לי שבכל הקשור לסדר וניקיון, יכולותיי מועטות - וכמעט לא קיימות. ההפך הוא הנכון: באי־הסדר ששרר בחדר נעוריי מצאתי את חפציי בקלות יתרה. ידעתי איפה אוסף הבבושקות שלי ואיפה זרקתי את הג'ינס הכחולים היחידים שהיו לי, ואת העבודות בספרות על אנה קרנינה או זוהרה אלפסיה מצאתי תמיד בין הסדינים, זכר ללילה הלבן שבו כתבתי אותן.
אמי נגעלה להיכנס לחדר שלי, לעומת אחותי, אצלי הייתה זוהמה של ממש. “תחיי איך שאת רוצה", נהגה לנזוף בי; “רק תדעי שכל הבלגן הזה זה מחלות, גם פיזית וגם נפשית", נתנה את משנתה מעבר לדלת והלכה אל עיסוקיה. גם כשבגרתי ועברתי לגור לבד המצב לא השתפר. רוב הזמן הזמנתי אוכל מבחוץ ולא טרחתי לזרוק את השאריות; בגלל המרחק שהיה בין ביתי למכבסה הקרובה מצאתי עצמי לובשת בגדים צבעוניים ומוזרים, הכל כדי לעכב עוד קצת את ההליכה אליה; ואת הרצפה שטפתי פעם בשבוע, לא שטיפה יסודית עם אקונומיקה, אלא כדי לשכנע את עצמי: “שטפתי, אני נקייה".
מתי הבית כן היה מצוחצח? כשהייתי מזמינה אליי בחור ארעי, שאיתו הייתי בקשר ארעי עוד יותר ובלבי התקווה שלא אשתמש יותר במילה “ארעי" ואולי הוא יהיה התמידי. אז הפרפרים החלו להתרוצץ בבטני, וכבר בבוקר הפגישה הפעלתי את הפטיפון הירוק שלי, נתתי לאנריקו מסיאס או לעפרה חזה לשיר לי שירים ישנים, אספתי את שערי, לבשתי פיג'מה קצרה ולא מעיקה והתחלתי במלאכה. אני זוכרת את שקי הזבל שנערמו, את מזרני ההמום כשהפשטתי אותו מאותם הסדינים שאליהם התרגל ואת הרצפה המבריקה שפתאום גיליתי אחרי ששפכתי עליה גלוני מים עם אקונומיקה.
התרעות פיקוד העורף