ביום שבו המדור הזה מתפרסם בדפוס ובאתר אהיה כבר אחרי חיסון. קיבלתי (בקלות) תור ליום חמישי. אהיה בין המחוסנים הראשונים בעולם. איזו מדינה! ותודה לכל מי שמגיע.
“אני לוקח אותך למקום יפה וירוק. נס הרים. נמצא לנו שם פינת יער במדרון סמוי של הר רם, נביט בטבע, נשב על כיסאות מתקפלים ונשאף אוויר אחר".
נסענו. אחרי שעה קלה בכבישי מישור החוף המכוערים לכיוון בית שמש, אמר הווייז “פנה שמאלה", והתחילה הבריחה מהציוויליזציה הציונית. היה ירוק ושקט. כשהרגשתי שאני ממש בחיק של חיק הטבע עצרתי. לא פניתי לחניון מוסדר. חלילה. הבטחתי טבע ולא טבע מאורגן, ואביא לה, ליפה בנשים, את הטבע.
פסענו, בהובלתי הבוטחת, לתוך יער מסולע. המון נרקיסים פרחו, והפתיעו אותנו, כי בחיי לא ראיתי הרבה נרקיסים, ואם כן - אז בשלוליות החורף במישור, ולא בהרים. הלכנו, ורציתי להתרחק ככל האפשר מהכביש, כדי להיות באמת בטבע, וגם, ובעיקר, כדי להתרחק מהפסולת והלכלוך.
זה הזמן לספר שהבטחתי טבע, אבל בינתיים פסעתי בין בקבוקי פלסטיק, ניירות שאפילו הגשם לא המיס, ניילונים, ועוד אשפה מסוג שאי אפשר לצפות לו כגון זגוגית ענקית של רכב, מנופצת, שמישהו החליט להיפטר ממנה דווקא במקום שבו הבטחתי לרעייתי טבע.
“לא נורא", אני אומר לה ולאפה המעוקם בשאט נפש, “נתקדם עוד קצת ונתרחק מהכביש". ואז אני מגלה עוד סוג של זיהום שזרוק שם בין הסלעים והסתווניות: מסיכות.
השיחה היא במסגרת תנועה ששמה “ארץ לכולם", עוד רעיון שמערער את החזון שתהיה ארץ ליהודים, אבל הכל מלא כוונות טובות וזכות שיבה לצאצאי הפליטים הפלסטינים, והתשובה לכל הפחדים של היהודים היא: לבניית אמון דרוש זמן. נאה. לקראת הסוף וכחיזוקית פורטה לתקווה, אומר מירון רפופורט למנחה מאירלנד: “את מאירלנד, אנשים חיו באירלנד במלחמה ובמאבק מאות שנים, ועכשיו אנחנו רואים איך הפרוטסטנטים תומכי בריטניה מצפון אירלנד רוצים קשרים עם אירלנד הקתולית, בגלל הברקזיט".
זה הרגע שבשבילו שווה לבלות שעות בדיוני שלום. המנחה מחייכת במצוקה מלאת חן, ואומרת תוך צחקוק מבוכה: “עליי לומר שגדלתי כילדה באירלנד, בדרום אירלנד. מעולם לא הרשו לי לבקר בצפון אירלנד, כי זה לא היה בטוח, ועד היום לא הייתי שם. ביקרתי בישראל, ביקרתי ברשות הפלסטינית, אני חיה היום בלונדון, אבל עדיין לא הייתי בצפון אירלנד. אני באמת חייבת לבקר שם".
התרעות פיקוד העורף