ההקשבה לסגן ראש עיריית ביתר עילית ולראש עיריית אלעד הייתה מקפיצה לי את מדד העצבים מאפס ל־100 בימים רגילים, אבל עכשיו אני אדיש. כשישראל פרוש מסביר ליונית לוי: "דברו איתנו בגובה העיניים. אנחנו לא כמו החילונים, אין לנו מחשבים וטלוויזיה בבתים", אני אפילו צוחק. אני מנעתי ממך להתחבר לטכנולוגיה? אתה בחרת, אז למה אתה רוצה להדביק אותי בחולירע יאסנה של הקורונה?
לשיטתו, פרוש צודק. הוא יודע שבממשלה מכהנים רכיכות, גם אני יודע. אבל לשיטתי כל היישובים החרדיים חייבים להיות בעוצר צבאי מלא, כמו עוצר שמוטל בשטחים: אין יוצא ואין בא. תתחתנו, תלמדו, תבלו, תשתוללו עם הכובעים של פרוות הסנאי. כל מה שבא לכם בראש, תעשו. אבל אסור בתכלית האיסור שתגיעו קרוב לציבור העובדים בישראל, כי אתם מבצעים פיגוע בכל יום נתון ולא נוכל לפרנס אתכם. אבל אנחנו בתקופת בחירות, כמובן אם ביבי יסכים שיהיו בחירות, זה עוד לא ידוע. נדע יותר אחרי 8 בפברואר. עד אז החניוקים ימשיכו להשתולל, עם 30% חיוביים לקורונה ביישובים שלהם, באין מפריע.
20 שנה אחרי ששורק'ה "הסוהרת" ואני נפרדנו, היא הפקידה בידי צ'ק של כ־100 דיסקים מתקופת המאסר שריציתי אצלה. ייתכן שהיא החליטה שהתנהגתי יפה, גם בתקופת היותי אסיר ברישיון. פשפשתי בסחורה והתרגשתי. יש שם הקלטות נדירות של תוכניות שבהן השתתפתי, פיילוטים, אודישנים, הקלטות חיות של מופעי רוק.
והיה שם גם אלבום של רוני פיטרסון ז"ל וחברים שהוקלט ב־1998. רוני והגיטרה הנדירה שלו, מבצע עיבודי בלוז מחשמלים לשירים שכתבו זמרים שונים. רצועה מס' 6 היא של אביב גפן בשיר "הכי קרוב לבד". ביצוע טוב, חזק, נוקב, עם המילים האלה: "כמעט כולם בכנסת, מטומטמים אחד אחד/ הם לבושים בחליפות, תמיד מכופתרים/ כדי שאנחנו לא נריח את הסירחון בפנים/ אבל אנחנו מריחים/ עכשיו אני יודע הכי קרוב לבד".
בהקלטת האלבום אביב היה בן 25. במאי הקרוב הוא יהיה בן 48, כבר ילד גדול שהתגבר על ריח הסירחון, ואין לו שום בעיה לשבת עם "החליפות המכופתרות" של רה"מ ועבדיו ולשמוע הבטחות שווא על תמיכה בתרבות ואומנות. כי בגיל 48 אתה מתאהב בפוזיציה ומאמין שאתה יכול לשנות משהו, אם כי אינך יכול לשנות דבר. מה שהיה הוא שיהיה.
גם אצלנו בפרלמנט בקפה של דני אין שינויים מסעירים. אומנם הדחנו את שלומי מתפקיד השר לענייני חינוך/מוסר ומה שביניהם, כי נפל לידינו קליפ שבו הוא נראה חוגג במסיבת יומולדת. הוא אומנם התחפש למירי המחוננת וטען להגנתו שמדובר בצילום מ־2017, אבל שלחנו אותו צ'ורטי ווז נעייט, ושללנו את כל תאריו וסמכויותיו, בהחלטה פה אחד. וואלה יופי, אנחנו רק נראים כסילים, אבל אנחנו ממש לא. לזכותו ייאמר שהוא קיבל את הדין בהכנעה.
בסוף השבוע שעבר שלומי הגיע נסער לקפה. "קוף, אתה חייב לעזור לי. הודיעו לי שנחשפתי לחולה קורונה, ואני חייב להיכנס לבידוד. לפי המידע ששלחו לי באותו הזמן נחשפתי רק לכלב שלי בבית, והכלב מטומטם לגמרי, רק אוכל וישן. אני מתקשר לכל העולם ואשתו, לא עונים לי. הלכתי לבדיקת קורונה בפיקוד העורף, לא קיבלתי תשובה שלושה ימים, אין עם מי לדבר".
קודם כל ביקשתי שיתרחק ממני שלושה מטרים, אף שאני מחוסן. לך תדע, אולי הוא נשא של מוטציה, אף שגם הוא מחוסן. שלומי לא פראייר, הוא אדם מקושר. הוא מנכ"ל של חברה, מעסיק מאות עובדים וספקים, אז החלטנו להתקשר לדוברת פיקוד העורף, שתבדוק את תוצאת הבדיקה, כי בכל זאת מדובר בגוף צבאי שבזבז כבר 500 מיליון שקל מתחילת המגיפה על פארש. ולראיה, התוצאות בשטח.
כתבתי שאילתה לדוברת, תמר ברששת, והיא הגיבה מיד: "שלום רון, אבדוק את הנושא". היינו מבסוטים חאלס, ודני ניצל את האושר הרגעי כדי לעשוק אותנו על בורקס עם ביצה ועגבנייה, בלי מלפפון חמוץ. "אין לי חמוצים, קוף, קורונה עכשיו וזה יקר", הוא הודיע לנו. אנחנו מחכים לתשובה של הגב' ברששת עד היום, וחלף כבר שבוע וחצי. שלומי כבר הלך לבדיקה פרטית בבית חולים, קיבל תשובה שלילית, הגיע לצמרת משרד הבריאות, ושוחרר מבידוד, וברששת טרם חזרה עם תשובה.
כנראה שפיקוד העורף זה טוב למצגות של יחסי ציבור בכל העולם, כאשר כוחות המילואים המקצועיים של הפיקוד יוצאים למשימות הצלה ברחבי העולם. בטיפול בקורונה הגוף הזה מיותר, באמת חבל"ז. איני רוצה לחשוב מה יקרה כאן באסון של רעידת אדמה או משהו בסגנון, כשנידרש לעזרה מהילדים האלה בצה"ל, חסדי השם.
בפרלמנט אצלנו יש ייצוג לכולם, גם לגרוזינים שמתעקשים שהם גיאורגים, אבל אף אחד לא מאמין להם. שניהם אחים: פינגווין ושמאי מקרקעין, שזה הרבה יותר חמור מפינגווין. הם אנשי עסקים שמאוהבים בדונלד הגרמני, וכמובן ביביסטים. המבוגר יותר, הפינגווין שנקרא לו גימ"ל (שניהם עובדים עם רשויות המדינה, שזה נושא לתחקיר, אבל עוד לא פתחנו בו) ממש מטיף לביביזם ומטריף את הסביבה. "תראו כמה טוב לנו, כמה טוב במדינה. תראו לי מחליף לביבי, ואני מצביע לו".
הבחור באמת בעייתי, משוכנע שכתבי האישום נגד ביבי הם הזיה, "כי למה לא חקרו את יאיר לפיד? הוא לא קיבל טובות הנאה ממילצ'ן?", וכל ניסיון לשיח הגיוני איתו מתפתח לריב וצרחות, כי אין היגיון בשיגעון.
הצעיר יותר, נקרא לו אל"ף, הוא אוהד של מכבי חיפה. שליטתה בליגה העונה גורמת לו לשלוח מאות הודעות מקניטות בקבוצה ולהעלות לכולם את הסעיף. בנוסף לכדורגל, הבחור עבד של רעייתו. בניגוד למגמה, הוא היחיד במשפחתו שלא התחתן עם גרוזינית, אלא בחר ברומנייה. גם אחיו, שהוא אוהד בית"ר ירושלים, מודה שזו פגיעה חמורה בטוהר המשפחה. "הוא לא רצה להקשיב לי, אז אשתו הפכה אותו לפמיניסט. זו בחירה שלו להיות סתום".
דני טעה עם אל"ף בפעם הראשונה כשראה ממנו כרטיס אשראי, ועקץ אותו ב־50 שקל על קפה ומיץ תפוזים. "הלו, כאן משלמים גם על החברה. אתה רוצה לשבת עם חברים שלך? אני לא בית תמחוי, אני מסתכן כאן עם הפקחים, להסתכן עולה כסף". אז אל"ף החליט להפסיק להיות פראייר, לשלם רק במזומן, ואם חסרים לו כמה שקלים הוא לוקח מהכוס של הטיפים, שדני אומר שזה בשביל המלצריות. הבעיה היא שאין מלצריות כבר כמעט שנה.
אז כל מי שמבקש תמיכה, ואני באמת מאמין שכיפוש תקצה למשימה החשובה הזו 90 שקל לכל היותר, שיהיה ספציפי ויודיע מה הוא נותן בתמורה, אל תכתבו לי סתם בקשות. כמובן שלא אצביע לאף אחד בבחירות הקרובות, אבל אני משתעשע בצפייה והקשבה לראיונות של כל הטיפוסים שמחפשים ג'וב באגם הדרעק, ובעיקר בסקרים שמפילים אותם על הגבות. הנה יועז הנדל מדרך ארץ, שמחליף שותפים בכל רבעון, צייץ בטוויטר: "נתניהו הוביל לבחירות, למרות המשבר העצום שבו אנחנו נמצאים. למרות החולים, המתים, המובטלים. מחדל מנהיגותי. לא נסכים לדחיית הבחירות. נחליף אותו ב־23 במרץ ונתקן".
ישר קיבלתי ממנו שפריץ דם למוח, וצייצתי בתגובה: "לא נסכים? תגיד, יועז, אתה אמיתי? מישהו בכלל סופר אותך? היה לך צ'אנס לזרוק אותו, אבל רצית להיות שר לענייני כלום. אתה ושותפך אסקופה נרמסת. מי שגנב קולות מהבוחר ובגד בו פעם אחת - זה כתם לכל החיים. אתם לא דרך ארץ, אלא דרך שרץ. אני משוכנע שתסתלבטו גם על גדעון סער".
וכל הערימה הזו מבקשת שנצביע עבורה. תחשבו טוב אם הייתם מוכנים שכל אחד ואחת מהמועמדים, עם סולם הערכים שלהם, ישמש כבייביסיטר לילדכם. אני ממש לא, אבל אולי אתם ממש כן.
וואו, נתקפתי צמרמורת. חבר שלח לי את הידיעה על פטירתו של מיכאל (מייק) קרנון ז"ל, אחד מדור הנפילים של תקשורת הספורט בישראל, סופר ועיתונאי מחונן.
מייק היה אחד מהמורים והמעצבים של דרכי בתקשורת, החל מ־1981 בעיתון "הארץ". הוא היה ידען עצום, מדהים, בכל תחומי הספורט. הוא דיבר ברהיטות אנגלית, צרפתית, פלמית (גדל בבלגיה), והקדיש את כל יומו ללמידה, קריאה וכתיבה. במקביל לתפקידו כעורך ואחראי על ספורט בעולם, הוא שידר תוכנית שבועית בגלי צה"ל, כאשר זו הייתה תחנת שידור, ולא אוסף של מאכערים פוליטיים. הוא עיצב במו ידיו עשרות עיתונאים בעיתונות הכתובה והמשודרת. הוא הציב רף דרישות גבוה במיוחד, דרש מהכפופים לו ידע ודיווח אמין, ללא סטייה קלושה מהאמת.
באותם ימים לא היו מחשבים, אלא מכונות כתיבה. ה"הרמס בייבי" הייתה עפה כמה פעמים ביום לכיוון הכותב, אם שגה בדיווח שהועבר אליו לעריכה. הוא באמת הקפיד על האמרה: חוסך שבטו, שונא בנו. שנים רבות הוא השקיע בי בחיבור ואהבה לספורט, ובהבנה איך המערכת עובדת, עם כל הסיאוב והתיעוב. הוא כתב ותרגם ספרים, היה דובר מכבי ת"א בכדורסל אחרי יציאתו לגמלאות, ובאמת היה ידען נדיר בתחומו.
דור הנפילים הזה, שזכיתי לעבוד איתו וללמוד ממנו, עוזב אותנו בקצב מדאיג. אני עמוק בזיקנוזיטיס, ולעתים אני מתגעגע לעיתונות שהייתה כאן בעבר. עיתונות שדיווחה מהשטח, ולא סיפרה סיפורים נטולי עובדות באמצעות המחשב בבית. עיתונות ששמרה בעקשנות על הבדל בין דעה לידיעה. נדרשת לשנים רבות של ניסיון ולמידה, עד שהמערכת התירה לך לכתוב מאמר דעה. מאמר שכמובן נבדק במיקרוסקופ לפני שפורסם, עם נתונים עובדתיים בדוקים ומוכחים. אז, מייק, הודיתי לך בעבר, ואני מודה שוב בפעם האחרונה.
התרעות פיקוד העורף