רק לא לצאת פראייר: האם משחקי הכוחות בממשלה נובעים מהפחד של כל ישראלי?

החשש הגדול ביותר של הישראלים אינו מאפיין רק את הטסים לחו"ל או את המתחסנים – הוא יכול להסביר גם את דפוסי ההתנהלות של ההנהגה הישראלית

פרופ' אריה אלדד צילום: ללא קרדיט
בנימין נתניהו, בני גנץ
בנימין נתניהו, בני גנץ | צילום: דוברות הכנסת, יהונתן סמייה
3
גלריה

הלשונאים מתווכחים מה מקור המילה "פראייר". כנראה שלעולם לא נדע אם מיידיש, גרמנית, רומנית או פולנית. אבל גם בלי תעודת לידה מפורטת הכל יודעים מיהו פראייר. התמים הזה שקל לנצל אותו ולהפילו בפח. להרוויח על חשבונו. אך מעבר לנזק חומרי כלשהו - עיקר חסרונו של הפראייר הוא בעצם היותו פראייר.

בימים הרחוקים ההם, כשהשמיים היו פתוחים, וחברות טיסה רבות הציעו מבצעים מפתים לנסיעות ליעדים נחשקים, ישראלים רבים טסו לחו"ל לחופשות. אבל תמיד, כמעט בכל טיסה, רבצה עננה כבדה של מועקה על הנוסעים. עננה שהתבטאה במבט מלוכסן אל זה שיושב לידך, בניסיון לנחש כמה הוא שילם עבור הכרטיס. גם מי שהיה משוכנע בעת רכישת הכרטיס, שעשה את עסקת חייו, לא יכול היה להשתחרר מהפחד הנורא הזה, שמא שכנו, המחכך עמו מרפק במאבק שקט על מסעד הכיסא, שילם פחות ממנו. אולי אפילו - הרבה פחות. מה שהופך אותו אוטומטית לפראייר. דבר כזה יכול להרוס טיול. להחריב חופשה.

פעילות כוחות צה''ל
פעילות כוחות צה''ל | צילום: דובר צה''ל

ואם ייפתחו כל הללו סוף־סוף בלחץ דעת הקהל ששבעה סגרים - הרי הם חוששים שמטעמים משפטיים דקדקניים, ערך "השוויון" או "זכותו של האדם על גופו" וזכותו להדביק אחרים - ייפתחו כל שערי גן העדן הנעולים הללו גם בפני אלו שלא התחסנו. ואז, מה יצא למתחסנים מכל החיסון הזה? אם כל סרבן חיסונים יכול להסתפק בהצגת אישור שנבדק אתמול, ואז גם הוא יוכל להתחכך עם המחוסנים במבואת אולם הקולנוע או להצטופף איתם במסעדה נחשקת, מה מותר המתחסן הנבון על הסרבן השוטה? אין ספק. אם הבלתי מחוסנים יזכו ליהנות מכל אותם מנעמי החיים כמו המחוסנים - מה יצא להם משתי הזריקות האלה? מהשבב שאולי הושתל בגופם ומאפשר עתה לכל העולם לדעת שהם פראיירים?

עצם הרעיון שהם זכו בדבר הגדול ביותר שאדם יכול לעשות לגופו בעת מגיפה: להגן על עצמו ועל הסובבים אותו - מחשבה זו נדחית לשעה קלה מפני החמיצות המפעפעת, והחשש "לצאת פראייר".

אבל הכוח המניע הזה, "שלא להיות פראייר" אינו מאפיין רק את הטסים לבורגס או לדובאי. את המשרתים בצה"ל או המתחסנים. הוא חלחל מעלה אל שכבות ההנהגה של המדינה, ומסביר חלק משמעותי מדפוסי ההתנהלות שלה.

אבו דאבי
אבו דאבי | צילום: רויטרס

שנה שלמה היססה ישראל וגררה רגליים עד שהחליטה סוף־סוף לסגור את הפרצה הענקית הזו בנתב"ג. ומרגע שנתקבלה ההחלטה - החלו גם מכבשי הלחצים לנוע. אלפי ישראלים "נתקעו" בחו"ל בלי אפשרות לשוב ארצה. גם יציאתם של רבים אחרים נמנעה (עיקר החשש היה כמובן משובם ארצה כשבאמתחתם או בדרכי הנשימה שלהם - תשנית נגיפית חדשה ומסוכנת). רוב הישראלים היו כנראה מקבלים את רוע הגזירה: בכעס, או במשיכת כתפיים, בהבנה או בהתמרמרות, אבל משלימים בלית ברירה.

ואז אושרה הגעתם ארצה של מאות ג'ודוקאים לתחרות "חשובה מאוד" בתל אביב. וכל המשלימים עם רוע הגזירה, ומבינים כי ההכרח לא יגונה - "יצאו פראיירים". ראשי התעשיות הביטחוניות שלנו לא הצליחו להבין מדוע מונעים מהם לצאת לתערוכה החשובה באבו דאבי ומעדיפים על פניהם את אירוח הספורטאים הזרים, אפילו בלי חובת בידוד במלונית.

ולכן הועלתה מיד תיאוריית הקונספירציה, שמהירות המצאתה יכולה רק להשתוות למהירות הפצתה של מוטציה בריטית חדשה: לא משרד הבריאות ו"ועדת החריגים" שלו חסמו את המשלחת הביטחונית (גורסים חסידי התיאוריה), אלא ראש הממשלה. שהרי החליפי שלו, שר הביטחון גנץ, היה אמור לצאת בראש המשלחת לאבו דאבי. במערכת הבחירות אין כמובן לנתניהו שום סיבה להעניק לגנץ הישג תדמיתי. ואין לדעת - אפילו מפי קונספירטורים בכירים - אם החלטתו של גנץ להתנגד לחבילת המענקים שיזמו כ"ץ ונתניהו ("שוחד בחירות") קדמה לחסימת המשלחת, או להפך. מה זה משנה? העיקר לא לצאת פראיירים. טובת המדינה ואזרחיה אינה יכולה להוות שיקול בשעת בחירות קשה כזו. שום מתמודד אינו יכול להרשות לעצמו תדמית רופסת. אם הוא תקע אותי - אני אתקע אותו. רק לא לצאת פראייר.

[email protected]

תגיות:
פראייריות
/
אבו דאבי
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף