במטח הקדימונים שנורה ב־CNN לפני בכורת "סטנלי טוצ'י מגלה את איטליה" באמצע החודש, התגנב ללבי חשש גדול. טוצ'י אינו מי שיכול למלא את החור הגדול שהשאיר אחריו טוני בורדיין כאשר מאס בחיים ופרש מהם בחדר של פונדק בצרפת בעת צילומי תוכנית האוכל הנהדרת שלו. גם מי שיתעקש לזהות ניצוצות כריזמה בטוצ'י ומודע לעובדה שהוא בשלן ומי שחיבר ספר בישול, ייאלץ להודות שהוא לא בורדיין.
"אולימפוס", הקישון 12 תל אביב. כאשר הוריי התחילו לקחת אותנו למסעדות בתחילת שנות ה־60, בעיקר בימי שבת בצהריים, אני זוכר את הכרוניקה לפי כמה פרמטרים: הסדר העולה של המכוניות מטנדר וויליס, אופל, קורטינה, פורד פלקון, פורד מאבריק והלאה; התחושה שאבי הכיר את כל המסעדנים מכיוון שהיה בעסקי מזון, ואת הזרם הגואה של הסועדים כמו סכר שנפרץ.
בבחירתה בשום הייתה משום עדות להמשך הערב. אני לא מתלונן. הייתי צעיר מדי ולא בשל. גם כאשר הגיעה סופשבוע אחד לבקר אותי במחלקת משק בברעם ונשארה ללון, נפל עליי שיתוק. לא עזרו הנרות וגם לא אלבום הסולו של ג'ים קפלדי, המתופף של טראפיק, ששר שיר שכתב צ'רלי צ'פלין.
"טאורוס" הרוסית שכנה בקומת קרקע של בניין מגורים ברחוב מבצע ליטני בשכונת אושיות ברחובות, ולקח אותי אליה חברי יוסי גנוסר. קיוויתי ממנו לדיסקרטיות שנגזרה עליי בכל מה ששמעתי ממנו, אבל אחרי מספר גיחות פרטיות הוא החל לזמן מרצים אורחים כאדם ברוך, אמנון זכרוני ואחרים, אנשים שלא בהכרח נוצקו בצלמה של "טאורוס".
את מלאכת הקודש ביצענו בדממה ואפילו גיליתי את הקדוש המעונה הפנימי שבי כאשר השגחתי כי ככל שאני אוכל, הקבבים לא נגמרים. משום שהקבב הנוסף הייתה אצבעו הגדולה של דב"א בצלחת שלי. במקרה הטוב היינו קולגות. חברים ודאי שלא. ועדיין אכל דב"א חצי מהקבבים שלי. מי שהכיר אותו ידע שהמרחק הגדול בעולם הוא בין ידו לארנק שלו.
התרעות פיקוד העורף