בהיסטוריה של מדינת ישראל תיחשב המלחמה העלומה בדרום לבנון אחות לכישלון הצבאי המדיני והטרגי של מלחמת ההתשה. ראש הממשלה דאז אהוד ברק החליט ב־2000 להסתלק מדרום לבנון ולהשאיר שם את חיילי המיליציה ששיתפה איתנו פעולה. התוכנית הייתה לעוף משם מה שיותר מהר כדי שאף חייל יהודי לא ייפגע, לחלץ כמה בכירים, ושצד”ל יסתדר עם אנשי חיזבאללה, או בעברית מזרח־תיכונית אללה ירחמו. אלפי צ”דלניקים שחשו מאוימים הסתערו אז על הגבול ופרצו את שער פאטמה שליד מטולה.
מדובר בבגידה רבתי של מדינת ישראל ב”אחינו לנשק”, ש”נלחמו איתנו כתף אל כתף” ושאר הבלים שהלעיטו את הציבור ואותם. נטישתם הייתה חלק ממסורת בלתי מפוארת של נטישת משתפי פעולה בדומה לנסיגות מסיני ומעזה. אחרי המהומה ליד שער פאטמה נכנסו לישראל אלפי חיילי צד”ל ובני משפחותיהם. ב־2001 הוקמה מנהלת לטיפול בבעיותיהם. על פי ברלב וחבריו, בכירים בצד”ל קיבלו שלוש דרגות של פיצוי: מ־8,000 שקלים ומטה, ובנוסף סיוע בדירה, מכונית ועזרה לילדיהם. זוטרים הועברו למשרד הקליטה, קיבלו חבילת סיוע ו־1,000 שקלים לחודש. מאז ועד היום הבכירים קיבלו כשני מיליון שקל, והזוטרים, כולם, כ־250 אלף שקלים.
לדברי ברלב, כבר שנים נאבקים הוא וחבריו על הטבת תנאי הזוטרים הצד”לניקים שעמם עבדו, והם נדחים פעם אחר פעם. הם גם טוענים כי נציגי כל סיעות הכנסת אמרו להם שהם ממש צודקים ואפילו חתמו על דרישותיהם. עכשיו מתכננים החיילים הוותיקים לצאת לקרב פומבי על זכויות הצד”לניקים ולדרוש כאמור שהממשלה תקציב חצי מיליארד שקלים להקטנת הפער בין בכירים וזוטרים. בינתיים יש להם בעיות עם הפוליטיקה הפנימית בין הצד”לניקים לבין עצמם.
לך תסביר להם שרק אם אלפי הצד”לניקים, כולם, על בכיריהם, זוטריהם ומשפחותיהם, יעלו למחות בבלפור, עכשיו, ולפני הבחירות, מחאתם תישמע באורח שיחייב את הפוליטיקאים לעשות מעשה. כצעד ראשון הם מכינים שלטים בדרישה לנהל עם שר הביטחון בני גנץ “שיחה רצינית”. אולי ייזכר גנץ בימים שבהם הוא עצמו פיקד על צד”ל ברצועת הביטחון. אולי יזכור שכמה אלפי קולות עשויים להיות רצועת הביטחון שלו. בן שיחי מוותיקי 504 מזועזע: “רק בלי פוליטיקה”.
התרעות פיקוד העורף