במאמר שפורסם בעיתון זה (“הפעלה מחדש”, 5.3.21) כתבה שירה רודרמן, מנכ”לית קרן משפחת רודרמן, כי ישראל, הממשל האמריקאי ויהדות ארצות הברית הם “שלושה קודקודים שאם יעבדו ביחד, כולנו נרוויח”. במאמרה היא מציירת תמונת מצב שלפיה נוצרו עכשיו הזדמנויות לשקם ולחדש את “היחסים במשולש הזה שהתקיימו על בסיס של ערכים משותפים”.
אלא שלתפיסתי, מבין שלושת הקודקודים שהכותבת תולה בהם תקוות כגורמים מובילים מסייעים לשיקום היחסים במשולש הזה, הקודקוד היחיד שאפשר לצפות ממנו להיות גורם חיובי במאמץ הזה הוא דווקא הממשל החדש. מנגד, מדינת ישראל ויהדות אמריקה לא היו מעולם כל כך רחוקות זו מזו, מנוכרות ונבדלות מבחינה פוליטית, רעיונית וחברתית.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם הכרעת בג”ץ שהכשירה את הגיור הרפורמי בארץ לא עוררה שום תגובה מצד ארגונים יהודיים בארצות הברית. כאילו שלא הזיז להם. רק צמרת התנועה הרפורמית הגיבה בסיפוק. עמי הירש, רב רפורמי ידוע בניו יורק, פרסם בימים האחרונים מאמר שבו הפציר בפני הארגונים היהודיים בארצות הברית להתייחס להכרעת בג”ץ ולעזור במאמץ להמשך השגת שוויון לרפורמים בישראל.
נכון שבית לבן עם נשיא דמוקרטי וממשל דמוקרטי הוא הזדמנות פז ושעת כושר מצוינת לשיפור היחסים בין ישראל לקהילה היהודית, שרובה הגדול הוא דמוקרטי והצביע בעד נשיא דמוקרטי. אבל לניצול הזדמנויות צריכים אנשים ראויים, בכירים מיומנים, מנהיגים בעלי שיעור קומה שירצו לאחות ולתקן. כרגע לא נראה שיש כאלה.
התרעות פיקוד העורף