בעבר התמודדנו עם לא מעט עימותים בין מפלגות והשקפות עולם מנוגדות. דוד בן־גוריון, גדול מנהיגינו, הסית נגד תנועת חרות ומק"י כאשר אמר שכל קואליציה אפשרית - ובלבד שלא ייכללו בה חרות של מנחם בגין והמפלגה הקומוניסטית (בראשות משה סנה). היו תקופות שבהן שירותי הביטחון הממלכתיים עקבו אחר מפלגות יריבות למפלגת השלטון וצותתו להן. זכורים לי גם ימים בשנים מאוחרות יותר, כאשר מערכת הבחירות הייתה רוויה בעימותים אלימים בין תומכי הליכוד ובין תומכי העבודה; עימותים שגרמו לקרע ושנאה בין חלקים בחברה, במיוחד בבחירות "הצ'חצ'חים" של 1981.
כמובן, כל ההיסטוריה הקצרה של המדינה שלנו הייתה עשירה בעימותים בין דתיים לחילונים ובין חרדים לכל היתר. אך מעולם לא היה ראש ממשלה שהיעד המרכזי והמאמץ העליון שלו הושקעו בהסתה מתוכננת, בסכסכנות, בניסיון להביא לקרע בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, לבד מאחד: בנימין נתניהו.
נתניהו – קמצן, שחקן, נרקיסיסט, נוכל, שקרן, פחדן – הוא בראש ובראשונה מסית ומדיח. נתניהו הוא סכסכן קר רוח, שרוצה לראות את הבייס הפוליטי שלו מתנגש פיזית באלה שמפגינים נגדו – ואני מרשה לעצמי לומר שהוא עושה זאת בתקווה שיישפך דם. ככל שיהיה יותר דם – כך הוא מאמין - יתחזק כוחו ויינצל שלטונו.
הססמה שמלווה את ארבע מערכות הבחירות האחרונות - "רק לא ביבי" - היא תמצית של עמדה מנומקת יותר: רק לא פילוג, רק לא שנאה, רק לא הסתה, רק לא ניצול לרעה של משאבי השלטון לצרכים אישיים, רק לא העברת כוח ההחלטה לאישה ההזויה (אם יש הסכם ואם אין – יש מציאות שהכל מכירים), רק לא ציות לציוצים של הילד המופרע שחי על חשבון כולנו, רק לא הפרת אמונים, מרמה והונאה בעניינים הכי רגישים של חיינו כמו קניית צוללות.
"רק לא ביבי" היא תמצית של כל מה שאנחנו חייבים לסלק מסדר היום הלאומי שלנו. לטעון כי המאבק הזה מבוסס על רגשות אישיים כמו שנאה וקנאה הופך את היוצרות. זה מאבק נגד שנאה והסתה שהן פרי יצירתו של אדם אחד, שנלחם על חייו על חשבון חיינו.
השאלה עבור מי להצביע, לכן, אינה כל כך מסובכת. אין צורך להיכנס לכל הדקויות של העמדות המדיניות, או לסדר העדיפויות בעניינים חברתיים. אנשי הימין הקיצוני שאינם רוצים בנתניהו יכולים להצביע עבור גדעון סער וחבריו. כולם אנשי ליכוד, מהצד היותר ימני שלו. ביני לבינם מפרידים הבדלי השקפות מהותיים. אינני ממליץ להצביע עבור תקווה חדשה. אך מי שרוצה מפלגת ימין הגונה, התומכת במדינת ישראל דמוקרטית ונקיית כפיים, שיצביע עבור סער, בני בגין ויתר חבריהם לרשימה.
מי שרוצה מפלגה הגונה, מתונה יותר, מאורגנת וממושמעת, שבהחלט יכולה לתרום ליציבות החיים בחברה הישראלית ולהחזרת הנורמליות במקום שבו היא כבר לא קיימת – שיתמוך ביאיר לפיד. אינני נמנה עם חבריו ולא עם תומכיו, ואף פעם לא הייתי. גם כאשר יחסינו היו שונים. אך לפיד הוכיח כי אפשר לשרוד בפוליטיקה המוטרפת שלנו עם עקביות, נאמנות לכמה עקרונות בסיסיים של הגינות ציבורית, ולהיות מוכן לשלם מחירים אישיים לא מבוטלים כדי לשמור על הזכות לבקש את אמון הציבור.
לא מעטים יתמכו באביגדור ליברמן. אני יודע כמה הוא מרתיע רבים, שהתרגלו במשך שנים רבות לשמוע עליו דברים שאין להם שחר, אך התכתבו היטב עם הדימוי של איש כוחני, אלים וחסר מעצורים. אבל מי שאיננו מתמכר לשנאות מיותרות צריך להצביע לליברמן. הוא היה עקבי ואמין לכל אורך השנתיים הקשות שעברנו. מילה שלו – אכן מילה.
קל לחלוק על חלק מעמדותיו, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שאולי יותר מכל אחד אחר מהמתמודדים – הוא זה שבלם, בגופו ממש, את ניסיונותיו של נתניהו להקים קואליציה יציבה בראשותו. ליברמן הוכיח שהוא הגון יותר, עקבי יותר ומחויב יותר מרוב אלה שתקפו אותו. זה בוודאי יעמוד לזכותו בבחירות האלה.
אני אצביע לראשונה בחיי בעד מפלגת העבודה. עשיתי דרך ארוכה מבית"ר, נחלת ז'בוטינסקי, הליכוד וכל קשת התפקידים שמילאתי במשך השנים. אך זו לא העת להתרפק על הגעגועים לעבר שחלף, זו העת לגלות אומץ להתמודד עם ההווה ולהיות ערוך לאתגרי העתיד. אני בוחר בעבודה בגלל מרב מיכאלי. אישה, ישרה, עקבית, אמיצה, שנחושה להחזיר למרכז הדיון הציבורי כמה מערכי היסוד שהביאו להקמת המדינה ולבנייתה.
היא לא ימין ולדעתי גם לא שמאל. היא ישראלית, נמרצת, לא פוליטיקאית מהסוג המאוס. היא בדיוק מה שחסר, שכמעט נעלם, שנראה היה הולך לאיבוד – ולפתע חזר להפיח תקווה. מיכאלי לא תהיה ראש הממשלה לאחר הבחירות, אך כשתצביע בכנסת, ארגיש שגם היד שלי מורמת.
התרעות פיקוד העורף