לאחר שבקיבוצים עין דור, בית אלפא, יקום ונוספים שאליהם הגעתי ראו את הציונים שלי, הם מצאו תירוץ לחוסר היכולת לקלוט אותי. כבר החלה שנת הלימודים כשראש התנועה דאז חנן ארז מהזורע, הציע לי להצטרף לחברת נוער שנמצאת (כך קלטתי מטיולי התנועה) מדרגה אחת מתחת לילדי החוץ הרגילים ושתי מדרגות מתחת לבני המשק עצמם.
הצטרפתי לחברת הנוער בלהבות חביבה, קבוצה של 35 נערים ונערות מרחבי הארץ שקיבצה עליית הנוער. באתי כמי שכפאו שד, ומאז ועד היום אני חבר להבות חביבה ושמח מאוד שהייתי דווקא בחברת הנוער, שם אתה תחת זכוכית מגדלת, מצפים ממך ליותר ומחיר השגיאה שלך גבוה יותר.
2. "תגיד, אבא, זה נכון שפעם היו בקיבוץ טרקטורים, מתנדבות, חדר אוכל וכו'?", שאל אותי בני הבכור לפני מספר שנים, נוכח פני הקיבוץ המשתנה והמופרט.
היו. ועוד איך היו. בכיתה י"א שאלו אותנו בחברת הנוער מי רוצה לעשות בגרות ומי רישיון לטרקטור. כל הבנות הלכו לבגרות, ואנחנו לטרקטורים. רצינו להשתלב בענפים, לתרום לקיבוץ ולקבל עיניים מעריצות בחדר האוכל. "גיבורי הקיבוץ" אז היו נהגי הסמיטריילרים בקואופרטיב מיכה, נתן ואורי, ונהגי קטָפות הכותנה, שהייתה אז מקור הכנסה וגאווה. אני עבדתי "רק" במטעים ובגינות הנוי ונאלצתי להסתפק ב"פרגוסון" ישן או ב"ג'ון דיר" הקטן, ותמיד קינאתי בחבריי לקבוצה שישבו במרומי הג'ון דיר הענק או בקדמת הקטפת.
על מנת לקבל לראשונה בחיי הקיבוץ מכשיר טלוויזיה של "סלורה", שיוצרה בקיבוץ כפר מסריק, ולאחר דיונים ארוכים ואידיאולוגיים, נדרשנו לעשות עשרות שעות "גיוס" תחת השמש הקופחת ולנכש את העשבים סביב שתיל הכותנה, שהיה "הזהב הלבן" של הקיבוץ, עד שהגיע "הזהב הירוק" של האבוקדו. היינו מאושרים מכל רגע, נערים לצד ותיקים, וכמובן מקבלת הטלוויזיה.
3. הכי שנאתי את "השיבוץ" לתורנות חליבת בוקר שבת ברפת בשעה 3:00 לפנות בוקר. את "פתק התורנות" היה מניח לי סדרן העבודה שלושה שבועות קודם ובכך היה הופך אותי לאדם אומלל, לצל מהלך ולאיש ששמחת החיים נעלמה ממנו באחת. וכך ב־2:00 לפנות בוקר, בגשם ובבוץ הכבד, כשכל חבריי לקבוצה מבלים בדיסקוטק או בצריפים של המתנדבות, הלכתי אני אל הרפת.
היום השמח ביותר שלי בקיבוץ היה היום שבו נענה הדואר לפניית העורך הראשי של "על המשמר" וסלל קו טלפון מיוחד לאורך 13 ק"מ מהמרכזייה בכפר הרא"ה ועד לחדר שלי בקיבוץ. ואני, כזכור, בסך הכל בחור צעיר ועוד מחברת הנוער. בקיבוץ היה טלפון ציבורי בחדר האוכל ועוד טלפון במרכזייה, נעול בתוך ארון, כשהמפתח ניתן רק למי שצריך לעשות "שיחה דחופה". באחת הפכתי לכוכב, נתתי לחברים קרובים להתקשר לבני משפחה והייתי נדיב כדרכי.
היום המאושר השני היה כשהוצמדה לי פורד פיאסטה מטעם העיתון. בקיבוץ היו אז רק שלוש מכוניות וג'יפ אחד לפלחה. הרגשתי מלך העולם. לאחר שנתיים ככתב צבאי נקראתי לפגישה עם "ועדת עבודה", ושם נתבקשתי "לסיים את הפעילות התנועתית" ב"על המשמר" ולחזור לקיבוץ, על מנת "לאפשר לחברים נוספים לעבוד ולבלות בתל אביב".
התרעות פיקוד העורף