במפרצון היפהפה היו ריפים נהדרים וכמויות אדירות של דגים צבעוניים שכשהיית מסתכל עליהם עם שנורקל ומסיכה, לא היית צריך להשתמש בטריפים או בחשיש או באלכוהול, היית נעשה מסטול מהמראות המדהימים מתחת לפני המים הצלולים. אחרי השהייה במים, היית יוצא אל החוף ורואה את הצעירות והצעירים מכל רחבי העולם, נינוחים, רגועים, תופסים שמש בעירום, ואתה מודה למי שאחראי על העולם שמאפשר לך להיות בגן עדן בהיותך בחיים.
בראס אום סיד, באחת המערות הקטנות שבמפרצון, התנחל "דיוויד האוסטרלי", גבר מזוקן בשנות ה־40 לחייו בעל פנים קשוחות, שזוף, שרירי, שתקן. איש לא ידע עליו שום דבר, חוץ מהעובדה שאם היו מטרידים את הבחורות בחוף, הוא היה מתקרב בצורה מאיימת לעבר הגברים המציקים, מוסיף קללה עסיסית באנגלית ומרתיע אותם.
לקראת הפינוי, באפריל 1982 הודיעו לדיוויד שהוא צריך לעזוב את החוף שהפך לטריטוריה שלו. דיוויד נעלם, ואיש לא יודע מה עלה בגורלו. את הצילום היחיד שצילמתי אותו אני שומר כמעט 40 שנה. פורטרט חזק של איש שמקרין עוצמה ומזכיר קצת את האדם הקדמון. אם מישהו מהקוראים יודע מה עלה בגורלו, אשמח לעדכון.
כל הקומה הראשונה של מלון "מרינה שארם" התמלאה בבוץ מדברי, בבסיס חיל האוויר טבעה חיילת למוות בזמן שהייתה בתורנות, תייר גרמני נסחף במכוניתו אל הים ומת, כמה גופות נוספות נמשו מהים, אחד זוהה כבדואי מקומי, אחרים לא זוהו. כאשר עובד המינהל האזרחי צבי בר נתן נסע לחלץ נפגעים, כבלים חשמליים נפלו עליו, הוא התחשמל ומת. איש לא יודע בדיוק כמה אנשים נהרגו בשיטפון.
כשנרגע הבלגן, גייס אותי איש שמורות הטבע אריה הלר לעבור איתו על קו החוף ולאסוף בעלי חיים שנסחפו ולהחזירם לחיים ולמקומם הטבעי. המעבר מהשקט, השלווה והרוגע לסערה הוא מראה שלעולם לא אשכח.
אחרי שהגעתי לשארם בטיסה צבאית עם חבר שהבטיח לי שאני אדלק על המקום, לקח לי כמה דקות להבין שזה המקום שבו אני רוצה לחיות את שארית חיי. מכרתי את חלקי במסעדת "געזונט", שאותה הקמתי ברחוב ירמיהו פינת דיזנגוף בתל אביב, ביררתי מי האחראי על שארם א־שייח' והגעתי לראובן אלוני כדי לבדוק אפשרות לעבודה.
אלוני אמר לי שדרוש מציל למפרץ נעמה, ואם יש לי תעודת מציל יש לי משרה וגם דיור. הייתה לי תעודת מציל עם ניסיון בעבודה בחוף מציצים. התקבלתי. נטשתי את הגיהינום של תל אביב ועברתי לגן העדן של סיני.
לקראת הפינוי העמסתי עליו כמה חפצים ויצאתי לנסיעת פרידה מהמפרצים, מהחברים הבדואים, מדי זהב (דהב) מנביעות (נואיבה) בואך אילת, שאליה הגעתי מסטול מערק. חציתי את הגבול בעיניים דומעות, מתפלל שעוד אחזור לביתי הקטן באופירה, הלא היא שארם א־שייח'.