כבר ב־2004 עשה יולי אדלשטיין בית ספר לראש הממשלה דאז אריאל שרון. יו"ר ועדת החוץ והביטחון כיום איבד באותה תקופה את דרכו כשמפלגת האם שלו, ישראל בעלייה, התרסקה ל־2 מנדטים. איכשהו, בדרך נס, התמזג עם הליכוד, הצליח להיכנס לכנסת, הכיסא שלו אפילו לא אושר סופית כששרון הטיל את פצצת ההתנתקות. אדלשטיין לא חשב הרבה והתייצב נגדו. הקים את מחנה המורדים בתוך סיעת הבית ובהצבעה על המהלך חרג מכללי הפרוטוקול והכריז שהוא מתנגד לתוכנית של ראש הממשלה שלו “בשאט נפש".
קצת נחמץ הלב: מי שהיה יו"ר כנסת ממלכתי ואהוד על הכל, שר בריאות מקצועי בתקופת הקורונה המאתגרת וסמל בכיר ומובהק בהנהגת הליכוד, הפך עם השבעת הממשלה לחבר כנסת מן השורה, שבה יושבים לאחרונה חברים נוספים במועדון הלשעבר. מול נושאי משרות בכירות בליכוד כמו מאי גולן, שלמה קרעי וגלית דיסטל אטבריאן, הפער בין הדורות מתחדד ביתר שאת. שורשיו נעוצים לא רק בהצעה של אדלשטיין לקיים פריימריז לראשות המפלגה, הכרזה שעלתה לו בנפילה חופשית מהמקום הראשון למקום ה־15 בפריימריז, אלא גם בקו שנקט בעד עצירת הרפורמה לצורך הידברות ודיון ביקורתי בוועדת החוץ והביטחון על פינוי ח'אן אל־אחמר.
יריביו של אדלשטיין טוענים שזו הקדנציה האחרונה שלו, ולכן לא אכפת לו לאתגר את הקואליציה מבפנים. אחרים טוענים שהתנהלותו דווקא מעידה על הרצון לסמן את כיסא הראש ביום שאחרי נתניהו. “אנשים אומרים עליי, הוא כבר שבע, בטח הוא רוצה לסיים את החיים הפוליטיים לכן הוא מתנהל בדרך מסוימת", מחדד אדלשטיין. “אחרים אומרים שאני פועל ככה כי יש לי תוכניות פוליטיות. אלו שני דברים סותרים לחלוטין, וגם אם זה נשמע כמו קלישאה, יכול להיות שהתשובה הרבה יותר פשוטה וההתנהלות שלי מול הממשלה נובעת מהאמונה שמדינת ישראל וארץ ישראל קודמים לכל".
התרעות פיקוד העורף