קצת לפני הקמת הממשלה החדשה פגש מייקל אורן קצין בכיר מהיחידה למלחמה בשחיתות של משטרת ישראל. שגריר ישראל לשעבר בארצות הברית ניצל את ההזדמנות ובירר אצלו אם ישראל מושחתת יותר ממדינות מערביות אחרות. התשובה הייתה חיובית. "כששאלתי מדוע, הוא אמר ששרדנו אלפיים שנות גלות בעיירות ובגטאות דווקא משום שאנחנו יודעים להשחית את המערכת", מסביר אורן. "הוא אמר, פעם היהודים שרדו באמצעות הונאת הגויים, אבל בישראל אין פריץ ואין הרבה גויים, אז היהודים מרמים האחד את השני".
ואכן, בהשוואה לדמוקרטיות מערביות אחרות, ישראל מדורגת בסולם השחיתות במקום דומה לפורטוגל, פולין וליטא. מדד השקיפות לשנת 2021 שבחן את תפיסת השחיתות הבינלאומית, העניק לישראל את הציון 59 מתוך 100. מי שהיה בעברו חבר כנסת וסגן שר ממפלגת כולנו, סבור היום שמכל הסכנות שמאיימות על ישראל, השחיתות היא הסכנה הגדולה ביותר.
"אני רואה כמה היא שוחקת את החוסן הלאומי", הוא אומר בצער, "כמה היא מדרון חלקלק שפוגע ביסודות המדינה ובמארג החברתי, כי כשהאזרח רואה שהמנהיגים מושחתים, הוא אומר, למה הם ולא אני, ומרשה לעצמו לחרוג מגבולות המוסר. בזמן הסגר בקורונה, היו פה נשיא ושרים שלא שמרו על החוקים והכללים שהם בעצמם קבעו. אז האזרח אמר, למה להם מותר ולי לא?".
"היום במסגרת המשחק הפוליטי מותר לחרדים לדרוש יותר ויותר כספים שמנציחים מערכת חינוך שלטווח הארוך עלולה להיות סכנה קיומית למדינה. אוכלוסיות הולכות וגדלות מקבלות כספים למערכת חינוך שלא מצויה תחת ביקורת מדינית ומנציחה חינוך ברמה יותר ירודה מהחינוך בעולם השלישי. בעוד עשרות שנים, בהתחשב בריבוי הטבעי, אחוז התלמידים בבתי הספר החרדיים עשוי להגיע למחצית מהאוכלוסייה, וכאשר הם יסיימו את הלימודים, יהיה להם קשה עד בלתי אפשרי להשתלב במשק הישראלי. כבר היום המיעוט משלם את רוב המסים, וקרוב היום שבו יהיו אנשים שיגידו, לא מוכנים לשאת בנטל הזה יותר".
"שבוע פגשתי שמיניסטים מקיבוצי הצפון שעומדים לפני גיוס. חבר'ה נהדרים, ממש מלח הארץ, והם שאלו אותי את השאלות הכי קשות והכי נוקבות: בשביל מה בכלל להתגייס? האם כדאי לגדל בישראל את הילדים שיהיו לנו? האם בטווח הארוך יש בכלל סיכוי למדינה? שאלות כאלה קורעות לי את הלב".
"גם בישראל היו הפגנות אלימות, שריפת פחי אשפה, ניסיונות פגיעה בשוטרים, אבל המחאה במוצאי שבתות מתקיימת מתוך אהבת ישראל. מחבקים את החיילים והשוטרים, מניפים את הדגל, ולא משנה מה הסיבה שבגללה יצאו לרחובות, עצם הפעולה מעוררת השראה ותקווה, כי מי שעושה אותה פועל מתוך אהבה ולקיחת אחריות".
השאלה אם ישראל יכולה להתגבר על האתגרים העצומים שעומדים לפתחה או שהמדינה היהודית תהפוך לפרויקט בר חלוף, העסיקה את אורן לאורך תקופה ארוכה. מי שלאורך השנים עמד בחזית המאמצים לחזק את יחסי ישראל בתפוצות, לפתח את רמת הגולן ולהילחם ב־BDS, מודאג בגינה עד כדי כך שכתב עליה ספר. "ישראל 2048: המדינה הייחודית" (בהוצאת קורן) הוא מסמך מכונן, מדאיג אך גם מפיח תקווה, שעוסק ב־25 השנים שנותרו עד שנגיע ליום ההולדת המאה שלנו בשנת 2048.
מעל הספר מרחפת השאלה אם נהיה או נחדל, וחשוב יותר, מה צריך לעשות כדי שלא נחדל להיות הנס והמגדלור. אורן בוחן בספרו את האירוניה הישראלית: מדינה של רעיון, חזון ותוצאה של ויכוח, שתמיד הייתה דמוקרטית אף שמעולם לא היה בה שלום, דמוקרטיה יחידה עם צבא אזרחי שמשקיעה בחדשנות כפי שהיא משקיעה בלימודי אמונה ויוצרת איזון בין טכנולוגיה ומסורת. מדינה עם שיעור הילודה הגבוה בעולם המתועש, קליטת פליטים עצומה שהרחיבה את אוכלוסייתה המקורית פי 20, שיותר ממחציתה מדבר ותושביה מגוונים מכל הגזעים, המוצאים והדתות.
מול כל זה, טוען אורן בספרו, ישראל מתמודדת עם אתגרים המאיימים על חלק ניכר מהצלחתה, אם לא על עצם הישרדותה לטווח הארוך. זוהי המדינה היחידה בעולם שבה יותר מרבע מחברי הפרלמנט שלה מסרבים לשיר את ההמנון הלאומי או להצדיע לדגל. זוהי גם המדינה היחידה עם גיוס חובה, שבה יותר ממחצית האוכלוסייה אינו משרת בצבא. ישראל, היחידה בקרב מדינות הלאום, טוענת שהיא מייצגת ציבור נרחב בתפוצות, ומצפה לנאמנות מבלי לכבד את ההשתייכות הדתית של רבים מחבריה. ומאידך, פעם אחר פעם נשללת ממנה הזכות המוסרית להגן על עצמה.
גם ענייניה הפנימיים של ישראל במגמת ירידה. יותר מ־20% מתושבי המדינה הם ערבים, ולמרות ההכרזות על ההתקדמות החברתית והכלכלית של העשורים האחרונים, הם לא יכולים להשתתף באופן מלא בחוויה הישראלית. ההשכלה האקדמית צונחת ככל שהפער בהכנסות גדל, והמרכז הישראלי בתל אביב רבתי פורח בעוד קהילות פריפריה רבות נשארות מאחור. ישראל סובלת מבריחת מוחות חמורה. המוח הישראלי, הנכס היקר ביותר שלה, נקלט בחברות זרות. מוסדות המדינה בישראל סובלים ממשבר אמון נרחב והציבור תופס את המשטרה כלא יעילה, את מערכת המשפט כיהירה ומנותקת ואת הפוליטיקאים כמושחתים.
"אפשר היה לחשוש שהמדינה תתפרק מזמן, אם לא ממחלוקות פנימיות, אז מאיומים חיצוניים בלתי פוסקים", אומר אורן. "ובכל זאת, היא לא רק שורדת אלא גם משגשגת לפי כל קנה מידה עולמי בתוצר לנפש, אריכות ימים, שביעות רצון, צמיחה כלכלית, שירותי בריאות זמינים, יכולות צבאיות, עיתונות חופשית, השבחת מים, יצוא אנרגיה וקשרים דיפלומטיים. השאלה הגדולה היא אם נצליח לשמר את ההצלחה הפנומנלית ב־25 השנים שיבואו או שנחרב הכל".
"הכי חשוב לעורר דיון וליזום שיחות על העתיד שלנו, במיוחד בקרב הצעירים", אומר אורן. "צריך לנצל את הנחישות והיצירתיות שהפכו את ישראל לנס, ומנגד, להימנע מקוצר הראייה הקיצוני שמאפיין את קבלת ההחלטות בישראל של השנים האחרונות, ואת האדישות העממית לגבי העתיד שלנו. לפני קום המדינה התכנון היה תיאורטי, לפעמים אפילו מופשט. לעומתו התוכניות לקראת 2048 חייבות להיות מכוונות להשגת יעדים קונקרטיים".
הצפיפות במרכז מאוד מטרידה את אורן. כ־45% מאוכלוסיית ישראל מתגוררים ב־7.5% מהשטח שמחוץ ליהודה, שומרון ורמת הגולן. זהו אחד האזורים הצפופים ביותר בעולם, הרבה יותר מעזה ואפילו הונג קונג. עיקר התעשייה הישראלית מרוכזת במרכז, וכך גם הרוב המכריע של כוח העבודה הטכנולוגי. גוש דן הוא המרכז הפיננסי והתרבותי של ישראל, ביתן של שלוש אוניברסיטאות גדולות ומספר גדל והולך של מכללות פרטיות. הקריה ושדה התעופה של ישראל ממוקמים בתל אביב רבתי. "לשים את כל הביצים בסל אחד זה לא חכם ולא אחראי", קובע אורן. "צריך לבזר ולפזר".
גם תחום הבריאות זוכה להתייחסות. אורן טוען שחומרת המצב מוסווית באיכות שירותי הבריאות הקיימים בישראל ובמערכת הבריאות האוניברסלית והמצוינות של הצוותים הרפואיים. בתי החולים הם מופת של דו־קיום, כאשר רופאים וחולים ערבים ויהודים עובדים ומטופלים זה לצד זה. ישראל גם נמצאת בין המדינות המובילות באיכות חיים. אבל למרות הדגש על מצוינות והבטחת טיפול לכולם, מערכת הבריאות לא מסוגלת לעמוד בסטנדרטים העולמיים ובצרכים הגדלים של המדינה בשל הגידול המואץ באוכלוסייה.
"מצד אחד אנחנו מדינה עם שירותי רפואה יוצאי דופן וחדשנות טכנולוגית עולמית", מאפיין אורן, "ומצד שני המערכת על סף אי־ספיקה, ורק לאחרונה קיבלנו הערת אזהרה על החוסר הקיצוני בתקנים ובמיטות ועל הרופאים שמזדקנים והיעדר תוכניות היערכות. נכון להיום היכולת לקלוט חולים בשעת חירום לא מספקת, ראינו את זה בתקופת הקורונה כשהחשש הגדול היה שלא יהיו מספיק מיטות ומכונות הנשמה. לפני המגיפה לא היה זמן להתכונן, אבל עכשיו הקורונה כמעט מאחורינו ועדיין אנחנו חיים על הקשקש".
"עובדים היום אומרים לעצמם למה להתאמץ על שעות נוספות אם המסים עליהם חותכים את השכר בחצי. בשנותיה הראשונות, הצמיחה במדינה הייתה מאוד גבוהה, אבל במהלך שנות ה־70 וה־80 סדר העדיפויות השתנה כשהתחילו מענקים לקבוצות מיעוט במקום להשקיע בתשתיות ובתעשייה. כדי שיהיה משק בריא שיצמצם את יוקר המחיה צריך להפוך מחדש את סדר העדיפויות הכלכלי והפוליטי".
פרק נכבד בספרו מקדיש אורן לאיכות הסביבה. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנכנסה למאה ה־21 עם יותר עצים מאשר במאה ה־20, ויש בה שטח עצום שמוגדר כגנים לאומיים ושמורות טבע. אבל ישראל גם סובלת אנושות מלכלוך ופסולת, זיהום אוויר וחופי ים נסוגים בשל שינויי האקלים.
"היערות שלנו נהרסים על ידי שריפות, נהר הירדן כמעט הפך לנחל ומפלס המים בים המלח יורד במטר שלם מדי שנה", אומר אורן. "המזרח התיכון מתחמם מהר יותר מאזורים אחרים בעולם ואנחנו חייבים להיערך ולקחת אחריות על מצב האקלים. זה מתחיל בחינוך, אין כמעט חינוך ירוק בישראל, צריך לצאת בקמפיין אקלים דחוף ונרחב. וצריך לעודד מכוניות חשמליות ולסייע לרוכשים עם תחנות הטענה והטבות מס. אפשר לשנות את תנאי האקלים. כשביקרתי בשנגחאי לפני עשר שנים, היה בה זיהום אוויר מסכן חיים. היום אנשים שם נושמים אוויר נקי וכך גם בלוס אנג'לס. הכל עניין של החלטה וסדרי עדיפויות".
"אמרתי לשר החוץ האמריקאי כשדילג בין מדינות האזור שהבעיה שלנו היא לא שהפלסטינים אינם עם, אלא שהם לא מספיק עם. הם מתקשים להשליט ריבונות אפילו על עזה, וגם כשהציעו להם מדינה ב־37', ב־48', ב־01', ב־08', הם דחו את ההצעה באלימות. היה לי קשר מאוד מיוחד עם הסופר א.ב. יהושע, וגם הוא, איש השמאל המובהק, אמר לי בסוף חייו, הגעתי למסקנה שהפלסטינים לא רוצים מדינה. הם לא יכולים להסכים על מדינה, הם מגלים אחדות דעים רק בדבר אחד: שהם לא רוצים אותנו פה".
אורן, 68, הוא יפואי גאה שאוהב את מקום מגוריו בשכונה המעורבת, את הים ואת החומוס. הוא נולד בניו יורק, עלה לישראל בשנות ה־70, שירת בצה"ל בתור חייל בודד כלוחם בצנחנים וכקצין בדובר צה"ל. בהמשך הקים את שדולת החיילים הבודדים בכנסת ובמסגרת תפקידו במשכן קיים מערכת קשרים הדוקה עם מנהיגים זרים והגן על ישראל בתקשורת. הוא היסטוריון ואיש עסקים, אבל בעיקר שגריר ישראל בארצות הברית לשעבר שהיה גורם מרכזי בהשגת הסיוע הביטחוני האמריקאי עבור כיפת ברזל. "אני נתפס על ידי התקשורת כמר אמריקה", הוא אומר בחיוך.
"בדיפלומטיה אומרים, כשאין הערה, זו גם הערה. אני מוכן להגן על המדינה בכל מיני זירות, אבל על גזענות אני לא מוכן להגן. לכן לדעתי הרפורמה היא סכנה לדמוקרטיה ליברלית. אולי נמשיך ללכת לקלפי, למרות שתיאורטית עם פסקת ההתגברות יוכלו לבטל גם את חוק הבחירות, אבל השוויון בין המיעוטים יישחק ואולי ייעלם. אני מאוד חושש. נתניהו של לפני חמש שנים לא היה מסכים עם הרפורמה הזאת. ביבי של אז היה ליברלי קלאסי".
"פתחתי בזה שאיום קיומי הוא דבר מאוד נדיר בהיסטוריה, ארצות הברית, למשל, מעולם לא עמדה בפני איום קיומי, בעוד מדינת ישראל הקטנה מתמודדת עם שבעה איומים קיומיים כמו שחיתות, האיום האיראני, האקלים, השסעים, המים והאיום החרדי. בוגי ושרנסקי התנפלו עליי, הם אמרו, החרדים זה לא איום קיומי, זה אתגר. אני לא יודע מה הם חושבים על זה היום, אבל עברו כמה שנים ומצאנו פתרון מהפכני לבעיית הבצורת והמים שאיימה עלינו, ולפחות איום קיומי אחד נעלם מהרשימה".
התרעות פיקוד העורף