מרבית חייו הבוגרים של נתן שרנסקי עברו עליו במהופך. אסיר ציון, השר ויו"ר הסוכנות לשעבר נפרד מאשתו אביטל בעל כורחו יום למחרת כלולותיהם, התאחד איתה מחדש אחרי 12 שנה, ומאז הוא חי עמה באושר. במקום בגיל שמונה ימים, שרנסקי מל את עצמו בגיל 25. במדינה שחלק מחברי הממשלה שלה מצאו את דרכם לכלא, שרנסקי המשיך לעשות דברים בסדר הפוך: קודם כל נכלא בבית האסורים, ורק אחר כך הלך לפוליטיקה. החיים מלפנים לאחור הגיעו לשיא, כשבגיל 65 חגג בר מצווה מרגשת באיחור של 52 שנה. “זה היה מאוד חסכוני", הוא מחייך, “כי כבר היו לי הרבה נכדים שאספו את הסוכריות שזרקו עליי, כך שהכל נשאר במשפחה".
אולי זו הסיבה לכך שסדר הדברים בעיני שרנסקי לא כל כך חשוב. “אנשים עושים הרבה דברים כרוטינה", הוא מחדד. “זה אולי מקשר אותם לדרך, אבל זה לא מחזק אותם. שמעתי לאחרונה על מישהו שעשה ברית מילה בגיל מבוגר רק בגלל שהוא רצה להתחתן עם יהודייה. אני לא יודע אם המעשה חיזק אותו, אבל במקרה שלי, כל הדברים שעשיתי, גם אם לא בסדר הנכון, חיזקו וחיברו אותי לשושלת היהודית ולדו־שיח עם העם שלי. כשאנחנו בדו־שיח, זה נותן לנו כוח".
וכאן המילה האחרונה תהיה תמיד לבית המשפט, כי פוליטיקאי לא יכול להיות מגן זכויות אדם, פוליטיקאי הרי חייב לדאוג לאינטרסים של המפלגה שלו. בית המשפט קיים בדיוק מהסיבה הזאת, כדי שהפוליטיקאי לא יתבלבל וייטול לעצמו זכויות של אחרים. זה מצד אחד. מצד שני, כל הצעקות וההיסטריה שאנחנו הולכים לדיקטטורה וישראל כבר לא תהיה דמוקרטית זה פופוליסטי ולא נכון. גם אם הרפורמה הראשונה שאני לא רוצה אותה תתגשם, אנחנו עדיין נהיה דמוקרטיה, וגם אם נוותר על רפורמה משפטית, שגם את זה אני לא רוצה, אנחנו עדיין נהיה דמוקרטיה. שני הצדדים הכניסו את עצמם ללחץ, וזה מאוד מסוכן. לכן לא הייתי בעד שני סוגי ההפגנות של התומכים והמתנגדים, הייתי בעד דיאלוג".
על פניו נראה שאם שלום יותר חשוב לך מביטחון, אז אתה בשמאל, ואם ביטחון יותר חשוב לך משלום, אז אתה בימין. אבל אני יכול להוכיח שאני גם שמאל קיצוני וגם ימין קיצוני, כי הייתי נגד הסכם אוסלו ונגד ההתנתקות, ופעמיים התפטרתי מהממשלה כי ברק רצה לחלק את ירושלים, ובגלל זה אני נחשב ימין קיצוני.
ומצד שני, חשבתי אז ואני חושב גם היום שאסור היה להעביר את חוק הלאום בלי הגדרה של שוויון ומדינת כל אזרחיה. ואני מאוד בעד ההשתתפות של המפלגות הערביות שמכירות בזכות ישראל למדינה יהודית ודמוקרטית בממשלות ישראל כדי לקדם את האינטרסים של החברה שהם מייצגים. הרבה פעמים לחמתי על שוויון לכל הזכויות, גם לאלו שאינם אורתודוקסים, וזה הפך אותי לפעמים לשמאל קיצוני. אני אומר, חלוקת השלום והביטחון איננה נכונה".
אם אתה חושב שצריך מדינת הלכה בלי דמוקרטיה, אז אתה ימני, ואם אתה בעד מדינת כל אזרחיה, אתה שמאל. הוויכוח היום הוא כבר לא בין ימין ושמאל קלאסי, ביטחון או שלום, אלא בין אלו שפוחדים שייקחו להם את המדינה הדמוקרטית לבין אלו שפוחדים שייקחו להם את המדינה היהודית. וזה ויכוח הרבה יותר נכון, הרבה יותר מוגדר והרבה יותר חשוב".
כדי לממש את התפיסה הרעיונית של שיח ודיאלוג, כתב נתן שרנסקי ביחד עם החוקר וההיסטוריון פרופ' גיל טרוי, יו"ר ועדת החינוך הבינלאומית של פרויקט תגלית וציוני נלהב, את הספר “לא לבד - בכלא, בפוליטיקה ובין בני עמי" (בהוצאת ידיעות ספרים). שרנסקי, שמחזיק במדליית הזהב של הקונגרס האמריקאי ומדליית החירות הנשיאותית, וטרוי, שחיבר 14 ספרים על הנשיאות האמריקאית ושלושה על ציונות, מביאים בספר תובנות מתקופתו של שרנסקי כאסיר פוליטי, כחבר כנסת וכשר בממשלת ישראל ומפעילותו לאחד את העם היהודי בתפקידו בסוכנות היהודית.
אין זה ספרו הראשון של שרנסקי. מיד כשהשתחרר מהכלא הסובייטי הוציא לאור את הספר “לא אירא רע", שבו העלה על הכתב את זיכרונותיו מהתקופה ההיא. “היה לי מאוד חשוב לספר איך התגברתי על הפחד מהחקירות ואיך התמודדתי מול האיום המתמשך של פסק דין מוות", הוא מבאר. “בפועל, הספר ראה אור וגם תורגם כשברית המועצות כבר התפרקה, אז זה הפך יותר לספר היסטורי. היום מנהיג האופוזיציה ברוסיה אלכסיי נבלני קורא אותו בבית הסוהר. הוא כתב לי שהספר מאוד מחזק אותו".
הגם שהספר עוסק בקורות חייו של שרנסקי בכלא, בפוליטיקה ובסוכנות, הוא לא אוטוביוגרפיה במובן הקלאסי. “אחרי תשע שנים בבית הסוהר היו לי תשע שנים בממשלה, שהיא מקום הרבה יותר קשה מהכלא, אולי לא פיזית אבל נפשית", הוא אומר. “ואחריהן היו גם תשע השנים בסוכנות היהודית. מאוד אהבתי את השנים האלו, ובכל שלושת המקומות הייתה חשיבות גדולה לדיאלוג בין הקבוצות השונות של העם היהודי. ולכן לא כתבתי ביוגרפיה אלא ספר על דיאלוג. כי לכתוב על פוליטיקה כל אחד יכול, אבל צריך לנסות לשנות את נקודת המבט על הקונפליקט מהשלום והביטחון - ליהודית ודמוקרטית. ולזה כיוונתי".
ראיתי את הקשר בין שני הדברים וחשבתי שזה רגע טוב להתחיל לכתוב על דיאלוג, כי בסוכנות אתה מבין לעומק עד כמה היעדר הדיאלוג מקשה על החיבור והקרבה, ועד כמה היהודי בתפוצות לא מבין את האתגרים הביטחוניים של ישראל, והישראלי הממוצע מתעלם לגמרי מהעובדה שלעם היהודי בתפוצות יש דרכים שונות להביע את זהותו.
לכן חשבתי שחשוב להציג את הקונפליקט דרך הדיאלוג. זה גם היה רגע טוב, אחרי שסיימתי תשע שנים בסוכנות, תשע שנים בפוליטיקה ותשע שנים בכלא. הרעיון היה אפילו לקרוא לספר תשע, תשע, תשע, אבל גיל טרוי אמר שזה לא נשמע טוב, כי אצל הנוצרים שש, שש, שש זה בכלל סמל השטן, ובעברית זה עלול להישמע כמו בדיחה. אז החלטנו על השם ‘לא לבד'".
הרי בלי ביבי לא הייתה תגלית, כי כל השרים היו נגד, ורק הוא אמר שהממשלה צריכה להשקיע כסף בתגלית, כי הוא הבין את החשיבות של קירוב יהדות העולם לישראל. השאלה היא עד כמה אתה מוכן לסכן את הממשלה שלך למהלך הזה. ובהתחלה נתניהו היה מוכן, אבל אז קרה מה שקרה עם איראן, וביבי הרגיש שדווקא מולו, שהקדיש את החיים שלו להגן על ישראל מאיראן, עושים הסכם שכולם בטוחים שהוא מסוכן לנו, ויהדות אמריקה, הרפורמים והקונסרבטיבים, שהוא עבד כל כך קשה למענם וסיכן את הקואליציה שלו עבורם, לא נותנים לו כתף.
הוא אמר לי, הם לא אוהבים אותנו. ואני אמרתי לו, השתגעת, הרי הם בונים את כל הזהות שלהם על ישראל. אני חושב שבאותו שלב ביבי הרגיש שהם לא היו מוכנים לתמוך בו בדבר כל כך גורלי לעתיד מדינת ישראל, אז הייתה לו הרבה פחות מוטיבציה לקדם את האינטרסים שלהם".
“זה לא נכון. גם במשבר הכותל הרגשנו ככה, וגם לפני כן הרגשנו שהם לא איתנו בנושא האיראני ואז התברר שיש לנו תמיכה. כי לא רק שאנחנו משפחה, אנחנו גם תלויים האחד בשני להישרדות. אז נכון שיהיו חלקים שיעזבו, יתבוללו מאיתנו לא רק פיזית אלא גם נפשית, ונכון שיש חלקים שאומרים, אין לנו קשר לישראל, כי היא מפעל קולוניאלי, ואנחנו מעדיפים לבנות את הזהות שלנו בלעדיה. יש כאלה, אני מכיר אותם טוב, ואין להם שום עתיד יהודי כי הנכדים שלהם לא יהיו יהודים.
וכמובן שגם אצלנו יש כאלה שאומרים זהו, מספיק, סוגרים דלת ומסתדרים בלעדיהם. אלה גם דוחפים להיות מדינה קטנה במזרח התיכון שלא ברור איזו זכות קיום יש לה אם היא לא מדינת כל יהודיה בעולם. אבל הרוב המכריע של היהודים גם בישראל וגם בארה"ב רוצים להמשיך להיות ביחד למרות הוויכוחים ואולי דווקא בגללם. זה כמו שראיתי בשבוע שעבר מפגינים נגד הרפורמה פוגשים בתחנת הרכבת מפגינים בעד הרפורמה, ולמרות חילוקי הדעות המרים והוויכוח הנוקב הם לוחצים ידיים. אז אני לא מודאג".
הקשר עם פרופ' טרוי, חוקר מצטיין של היסטוריה צפון אמריקאית באוניברסיטת מקגיל הקנדית, שכתב העת היהודי “אלגמיינר" כלל אותו לאחרונה ברשימת מאה האנשים הבולטים ביותר בהשפעתם החיובית על החיים היהודיים, נוצר עוד כששרנסקי היה יו"ר הסוכנות. “גיל עשה עלייה והפך לפעיל בולט בארגונים יהודיים בישראל", מספר שרנסקי. “הוא בא אליי עם כל המשפחה שלו והתחלנו לדבר. הבנתי שיש לנו לא מעט דעות משותפות ולמרות שגיל מגיע מאוכלוסייה אחרת ומשכבת גיל שונה, התברר שגם הוא מקדם חלק מהרעיונות על הקשר בין זהות וחופש באמריקה.
קראתי את הספרים שלו, הוא כותב מאוד יפה, ובשלב מסוים הוא הציע לבת שלי לכתוב לספר שלו על הציונות. כשפרשתי מהסוכנות היהודית, חשבתי שהגיע הזמן לכתוב את הספר שלי, ואני כבר יודע מהניסיון עד כמה קל יותר כשמדסקסים רעיונות עם מישהו שהוא לא בדיוק אתה אבל פחות או יותר מאמין בדברים שאתה מאמין בהם וגם יודע לכתוב. אז הצעתי לגיל להיות הפרטנר שלי לכתיבת הספר. ישבנו ושוחחנו ארוכות. הוא בא עם הניסיון של יהדות אמריקה ואני עם הניסיון של היהדות בישראל, וככה הדברים התפתחו".
אכן, שרנסקי נולד לתוך רודנות קומוניסטית וטרוי לתוך חירות אמריקאית. כששרנסקי התאמץ לשרוד בכלא, טרוי למד היסטוריה באוניברסיטת הרווארד היוקרתית. כששקדו על הכנת הספר, טרוי כתב אותו באנגלית, אבל שקל עם שרנסקי כל מילה וכל רעיון בעברית, שלפעמים גם גלשה לרוסית וגם ללשון אקדמית. ולמרות השוני שניהם הגיעו למסקנות דומות: יהודי ישראל ויהודי התפוצות חיים במציאות שונה, אבל רוצים להמשיך את מסע הזהויות יחד.
“יהודי התפוצות חייבים להבין את סדרי העדיפויות שלנו, ולהכיר בזה שההישרדות של העם היהודי בישראל היא המשימה הראשונה שלו וגם העתיד שלהם תלוי בה, גם אם אובמה או טראמפ אומרים אחרת. הם צריכים לגבות אותנו ולתמוך בנו ולא תמיד הם עושים את זה. ומצד שני, גם בישראל יש אדישות כלפי הצורך של חלק גדול בעם היהודי בתפוצות להיות מקובל פה לא רק ברמה האישית אלא גם מבחינת התפילות וההשתייכות לקהילה דתית".
כך למשל מישהו מש"ס הציע שיהיה איסור על תפילה רפורמית ליד הכותל ושאישה שלא תהיה לבושה לפי ההלכה תקבל עונש של עד שלושה חודשי מאסר. ביבי אמר שזה שטויות, אבל רק שלושה שבועות אחרי שהציעו את הצעת החוק הזאת, וזה חמור. מצד שני, כל הקריאות על מהפכת חוקים ודמוקרטיה שהופכת לדיקטטורה זה שטויות".
ביום שבו קיימנו את הראיון, עבר חוק צמצום עילת הסבירות בכנסת. יחד עם כל עם ישראל צפה שרנסקי במחאות העזות שקדמו להעברת החוק ולכאוס הכואב שהתפוצץ ברחובות בעקבותיו. “הייתי מאוד מאוכזב שזה עבר", הוא אומר. “עד הרגע האחרון קיוויתי שתהיה פשרה. הייתי בטוח שביבי רוצה פשרה. זו פעם ראשונה שאני רואה שביבי לא שולט בממשלה".
כבר עכשיו יש הצעות חוק הזויות של הקואליציה, התערבות של בן גביר במינויים במשטרה, התבטאויות פרובלמטיות כמו זו של סמוטריץ' על חווארה ופעולות שנויות במחלוקת כמו הפירוק של הרשות לקידום מעמד האישה על ידי השרה לקידום מעמד האישה. “נכון שזו פעם ראשונה שביבי, בניגוד לממשלות אחרות, בכלל לא יכול להשתיק את השטויות האלה שהוא לא יבצע בפועל, אבל בינתיים זה מביא לאווירה מאוד קשה גם אם בפרקטיקה שום דבר מאלה לא יעבור".
אומרים הטייסים, החוזה בינינו הופר, אנחנו מסכנים חיים למען דמוקרטיה, לא למען ממשלה שחלקה בכלל לא משרת בצבא, והיא פוגעת באיזון בין הרשויות וחושפת אותנו לתביעות בינלאומיות.
“לכל אורך שנותיי בפוליטיקה ראיתי את הוויכוח הקשה מול המפלגות החרדיות האם לשרת או לא לשרת בצבא. היו דברים שזעזעו חצי מדינה, כמו ההתנתקות, והיו רבנים וראשי מכינות שיומם ולילה טיפלו בציבור כדי שלא נגיע למצב של סירוב פקודה. ובאמת לא היה אף מקרה של סירוב פקודה, כי כולם הבינו שמסוכן להכניס את הפוליטיקה לצבא".
“כשבאו לעצור אותי בברית המועצות, התמונה של יוני נתניהו הייתה תלויה אצלי במשרד, בגלל שחצי שנה לפני כן היה מבצע אנטבה שהעביר מסר מאוד משמעותי לאסירי ציון שמדינת ישראל לא תעזוב אותם. יוני נתניהו היה סמל עד כדי כך, שבכל פעם ששמענו מטוס בשמי סיביר, חשבנו על אנטבה. כשהשתחררתי, התברר לי שאח של יוני נתניהו עזר לאביטל אשתי בארה"ב ופעל משם למעננו. יש לי הרבה כבוד לביבי, יש כל כך הרבה דברים טובים שהוא עשה ואנשים אפילו לא נותנים לו קרדיט עליהם, וגם כשהוא היה שר התמ"ס הוא תרם הרבה יותר מהאחרים לכלכלת המדינה".
בספרך כתבת עליו “ביבי אינו חי בעולם של הטפות מוסר או רגישויות ענוגות, אלא בעולם הפוליטיקה הגסה למען מטרה נאצלת. אם אתם מאמינים שתוכלו להיטיב עם הכלל, תעשו כמעט כל דבר לכל אחד מפני שזה למענו".
“לא בריא שאיש אחד נשאר בשלטון כל כך הרבה זמן. זה לא סתם שלאמריקאים יש הגבלה של שתי קדנציות לנשיא, כי באיזשהו שלב, איש שהוא כל כך הרבה זמן בשלטון, גם אם הוא מאוד מוצלח ואולי דווקא בגלל זה, הוא מתחיל להרגיש שהדבר הכי חשוב למדינה זה שהוא יישאר בשלטון. באיזשהו שלב ביבי היה צריך לחשוב איך הוא מסיים ולא איך הוא ממשיך. ועדיין, יש הרבה דברים טובים שהוא עשה במלחמה על שחרור יהדות רוסיה שאני מתאר בספר".
אני ראיתי בזה הרבה חוכמת חיים. אנחנו כל כך עסוקים בלהתווכח האחד עם השני, שזה עוזר לנו לשרוד. גם היום, בנקודה הקריטית שהגענו אליה, אני חושב שיש תועלת בזה שכל צד יכול לראות שגם לשני יש מספיק כוח, ולכן צריך לקחת אותו ברצינות. ולכן אחרי הצעקות ואחרי שהעשן ישקע, חייבים למצוא דרך להמשיך ביחד בלי שהאחד יכריח את השני לשנות את דעותיו".
התרעות פיקוד העורף