“הדרך מתל אביב לירושלים הייתה זרועה בשלטים ‘מוות לרבין, פרס וביילין'", הוא נזכר וחרף הזמן שחלף, חריטת האירועים עוד ניכרת בו. “אם רוצים להשוות, ההפגנות היום הם של חנונים. הרוב המוחלט במחאה נגד הרפורמה המשפטית הוא מלח הארץ, משפחות עם ילדים, ארבעה דורות במוצאי שבת ששרים עם הדגל, לעומת ההפגנה האלימה בכיכר ציון שהסתיימה ברצח רבין".
ביילין הוא אחד האנשים המזוהים ביותר עם הסכמי אוסלו. פעילותו הנמרצת מאחורי הקלעים ובהמשך גם בקדמת הבמה הביאה את היריבים המרים רבין וערפאת למדשאות הבית הלבן לחתימה ההיסטורית. הוא שיזם ב־93' את השיחות החשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו, מול הנהגת אש"ף, בניגוד למדיניות הרשמית שהסכימה למגעים רק עם נציגים פלסטינים מקומיים. עם התקדמות השיחות, ביילין דיווח עליהן לשר החוץ שמעון פרס, ובהמשך הן הובאו לידיעת ראש הממשלה רבין, שהורה לחדול מהן באופן מיידי. בהמשך רבין שינה את דעתו והסכים להתקדמות השיחות שהבשילו, כאמור, להסכם העקרונות והביאו את אש"ף להכיר במדינת ישראל ואת ישראל להכיר באש"ף כנציג העם הפלסטיני.
ביילין היה נוכח ברגעים הגדולים והקטנים מאחורי ההסכם וגם במפגשים עם המלך חוסיין, בשלבי הגאות והשפל במפלגת העבודה וגם בשיחה שקיים עם סאיב עריקאת בשולי הדיון הרשמי על הסכם האוטונומיה, שאותה הסכים לחשוף רק אחרי שעריקאת כבר לא היה בין החיים. “זה היה בזמן שהמשלחות הישראלית והפלסטינית היו בעיצומן של שיחות המשא ומתן", מספר ביילין. “פתאום עריקאת, שהיה אחד מאנשי המשלחת הפלסטינית, ניגש אליי מאחורי גבו של ערפאת. הוא אמר לי בשקט: ‘אל תסכימו לבקשת ערפאת לקיים בחירות ישירות לנשיאות הרשות, כי זה יוביל לדיקטטורה'. זה היה מפתיע ולא צפוי, כי עריקאת נחשב ליד ימינו של ערפאת ולעושה דברו, אבל הוא גם היה פלסטיני לאומי שחשש מעתיד המדינה הפלסטינית ברשות אם היא לא תהיה דמוקרטית, וזה בהחלט עומד לזכותו".
לא רק עריקאת יצא נגד ערפאת מאחורי גבו. גם פייסל חוסייני, שהתנגד לתמיכה של ערפאת בפלישה העיראקית לכווית, ניהל איתו מערכת יחסים של מתח וחילוקי דעות: “חוסייני אמר לי באותם ימים, ‘מה פתאום לתמוך בפלישה למדינה ערבית? הרי זה נורא ואיום'. הוא היה נציג במשלחת הרשמית של ערפאת אבל גם דעתן שהבין שיש רגעים שבהם האחריות הלאומית גוברת על האחריות האישית כלפי ערפאת".
וככה לפלסטינים יש איזו אוטונומיה למרות שבכל לילה אנחנו דופקים להם על הדלת ומחפשים מבוקשים. אומנם זו אוטונומיה מכורסמת, אבל יש להם מדינה ומכירים בהם בעולם. זה היה תרגיל מבריק מבחינת נתניהו, אבל מבחינת המדינה זה היה אסון, כי הוא דחה את הסיכוי להגיע לגבול מזרחי מוסכם ולהבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקום זה הוא יצר באופן ריאלי מדינה אחת שבה היהודים כבר לא רוב. האם הוא חושב שזה החזון הציוני של ז'בוטינסקי, של בגין, של בן־גוריון? כולם הרי היו נגד מצב שבו תהיה מדינה יהודית בחסות מיעוט יהודי. ביבי הוא הנטורי קרתא של אוסלו. הוא היה יכול לבטל את ההסכם בגלל שגם הפלסטינים ביטלו, אבל הוא אף פעם לא עשה את זה. הוא נאחז באוסלו, וגם היום, בישיבת הממשלה הוא מדבר על איך לחזק את אש"ף. זה פתטי. בשביל זה אפילו לא צריך ישיבת ממשלה".
החתימה על הסכם וואי הביאה לנפילתה של ממשלת נתניהו ולהליכה לבחירות, שבהן אהוד ברק הפך לראש הממשלה, ביצע את הנסיגות, אבל אחרי כישלון השיחות בקמפ דיוויד והתגברות הטרור ישראל נכנסה כמעט לכל שטחי יהודה ושומרון, וכך בא אל קצו אחד הסממנים הבולטים של הסכמי אוסלו. בכהונתו הקצרה מאוד ברק הספיק לומר שאין לנו פרטנר.
“אני אוהב את אהוד ברק, אבל לא תמיד מבין אותו. לא במקרה התמודדתי מולו על ראשות מפלגת העבודה. חשבתי שבאותו שלב הוא לא היה מספיק מנוסה פוליטית כדי לקחת על עצמו תפקיד כל כך מורכב כראש ממשלה. אני חייב לו את היציאה מלבנון, זה באמת דבר אדיר, כמו שבשבילי הסכם השלום עם מצרים שעשה בגין מאפיל על כל הביקורת שלי כלפיו, וכמו שההליכה של רבין לאוסלו מכסה על כל הביקורת שהייתה לי עליו ועל היחסים הקשים בינינו.
אבל אני חושב שבעניין הפלסטיני ברק פספס, כי הוא חשב בהתחלה שהוא יוכל להגיע להסכם הקבע ושישראל תוכל להחזיק בידיה 52% מהגדה המערבית והפלסטינים 40%, ולקח לו זמן להבין שזה חסר כל סיכוי. גם כשהוא הרחיק לכת יותר מקודמיו והלך לקמפ דיוויד, הוא עדיין לא הציע הצעה מספקת מבחינת הפלסטינים, וההכרזה שלו שאין לנו פרטנר פלסטיני ‘לעת הזאת' הייתה אסון, כי שכחו לו את ה'לעת הזאת' ומה שנשאר זה שאין פרטנר. זו הייתה אמירה שהוא לא לקח בחשבון את ההשלכות שלה ועד כמה היא עדיין מהדהדת".
הגם ששמחה רוטמן ויריב לוין מציגים את הרפורמה המשפטית כפרי יצירתם, ורוב חברי הליכוד טוענים שנודע להם עליה רק במסיבת העיתונאים של לוין, ביילין סמוך ובטוח שנתניהו עומד מאחוריה.
“יש בביבי המון ציניות", הוא אומר, “הוא מוכן לקבל לקואליציה שלו אנשים שמגיעים ממש ממערכת הביוב, ושהוא עצמו לא סובל אותם, רק כדי לשרוד עם איזו תפיסה שאם הוא יהיה ראש ממשלה אז המשפט שלו יהיה יותר קל או שהעמדה הזאת תשרת אותו ככלי לעסקת טיעון. ברור שלא נוח לו עם מערכת משפט חזקה, ולהחליש אותה זו משימה חשובה מאוד בעיניו. נתניהו התגלה כמי שיכול לדבר בצורה מאוד חמורה על המשטרה, השופטים והפרקליטות. אני חושב שהמשפט שלו שינה אותו עד כדי כך שגם בדברים שבעבר נזהר בהם, היום הוא לא בוחל להגיד אותם. הוא החליט להשתחרר ממוסרות וכבלים ולשרוף את המועדון כדי להציל את עצמו. המטרה העיקרית היא החלשת הרשות השופטת. יש כאן חבירה בין שני גורמים, נתניהו, שבעיקר רוצה להשפיע על המשפט שלו, והימין הקיצוני, שרוצה להתנחל בלי מגבלות. ולשניהם המערכת המשפטית היא האויב המשותף".
ביילין הוא לא רק הנציג המזוהה ביותר עם הסכמי אוסלו, הוא גם סמל מפלגות העבודה ומרצ, שגם הן, כמו חלום אוסלו והשלום, התכווצו בשנים האחרונות ונמוגו. “אין לי שום נוסטלגיה ושום רגש למפלגת העבודה", אומר ביילין בגילוי לב. “הייתי בה הרבה שנים, אבל בישיבות הממשלה הייתי כמעט תמיד עם שרי מרצ. וכל הזמן קראתי לאיחוד בין שתי המפלגות, כי ההבדלים ביניהן מאוד קטנים, כמעט קשה להסביר אותם. ההבדל היחיד היה הרצון התמידי של מפלגת העבודה להיות בממשלה, גם אם הממשלה הזאת רחוקה אידיאולוגית ממפלגת העבודה ולפעמים מממשת רעיונות הפוכים משלה".
זה באמת היה הזוי. השינוי היחיד היה שביבי לא היה, והיו כמה שפויים כמו גנץ ולפיד. ממשלת השינוי לא הייתה ממשלת חלומות, ולא הייתי רוצה שממשלה כזאת תקום גם עכשיו, משום שהיא הייתה ממשלת שיתוק מהסרטים. זה קצת דומה למצב שבו מישהו צריך לרדת למטה לעשן בחורף, לא כל כך נעים לו, כי קר בחוץ, אבל הוא כל כך רוצה לעשן, אז הוא יורד ומוצא שם כמה חברים לסיגריה. ממשלת השינוי הייתה מין הפסקת עישון כזאת. הגיעה לנו חופשה קצרה מביבי".
ביילין מתגורר בתל אביב, והוא אב לשניים וסב לחמישה. בעבר יזם את פרויקט תגלית, שעליו הוא גאה במיוחד, וכיום הוא יו"ר ארגון הסטודנטים העולמי “הלל" בישראל, וביחד עם רעייתו עומד בראש חברת ביילינק, המחברת בין גורמים בישראל ובעולם ועוסקת בין השאר בהצלת בתי קברות יהודיים במזרח אירופה. הוא כותב בעיתונות, מרצה וממשיך במאמציו לקדם את השלום הישראלי־פלסטיני במסגרת ארגון "כן להסכם", שהקימה יוזמת ז'נבה.
ובין לבין הוא מתבונן על המדינה שנולדה כמה שבועות לפניו בהתרגשות אבל גם בחשש. “אני מסתכל על 75 שנותיה, שהן גם הגיל שלי, ומצד אחד זה נפלא, כי ישראל של פעם הייתה כל כך מסכנה וענייה, ונזקקה לסיוע ולחבילות מאמריקה, והנה הפכנו למשהו שונה לגמרי. אני כל כך מזוהה עם היצירה הזאת שהתפתחה לדבר המסחרר שאנחנו, עם התל"ג לנפש, ההייטק, תוחלת החיים הגבוהה, המיקום הגבוה של ישראל במדד האושר העולמי, המעמד שלנו בין הדמוקרטיות בעולם, זה ממש עוצר נשימה. ומצד שני, אנחנו עושים שלום עם סודן, אבל לא מצליחים לעשות שלום עם הפלסטינים. וכשמתחברת לזה המלחמה נגד בית המשפט, אני שואל את עצמי אם כל זה עלול חלילה להיגמר. אני מייחל שהסיוט הנוכחי יסתיים ושהציונות השפויה תוכיח שהיא חזקה בהרבה מהקמים עליה".
התרעות פיקוד העורף