מסעוד, שירש את אביו לאחר שלמד באוניברסיטאות הטובות ביותר ובמכללה הצבאית המהוללת סאנהרדסט באנגליה, אשר בא לגייס תמיכה באירופה לכוחות ההתנגדות שבראשם הוא עומד ולקדם את מכירות הספר שכתב - "החרות שלנו", טוען לגבי העתיד כי נכון לעכשיו, איננו רוצה להיות בעצמו נשיא המדינה המשוחררת, וכי על הממשלה הדמוקרטית שתקום יהיה להחליט על קשריה הבינלאומיים הרשמיים והשתתפותה בתוכניות פיתוח אזוריות עם ישראל. "אבל אני מאמין שצריך יהיה להתגבר על סכסוכי העבר ולחיות ביחד בשלום. אנחנו חיים, למרבה הצער, בעולם מחובר. סכסוכים כמו בפלסטין וישראל ובמקומות נוספים כמו אפריקה, תימן ואפגניסטן עצמה - יפגעו בכולנו. יש צורך בפתרונות ובדיאלוג. השלום הוא המטרה והוא צריך להתחיל מאיתנו".
המדינות הערביות מאכזבות ברובן במדיניותן כלפי אפגניסטן. הוא אינו רואה בהן שותפות, אבל מעודד ותולה תקוות בהתקדמות עמדתה ותפקידה של סעודיה.
הוא קיבל וימשיך לקבל את הצעות התיווך של איראן, שם חי עשר שנים, ושל רוסיה, ונסע לפגוש את נציגי הטאליבן בטהרן ולמוסקבה. מדינות האזור ראו איום אסטרטגי בנוכחות כוחות נאט"ו, אבל ההשלמה עם שלטון הטליבאן הביאה לעלייה בטרור במדינות השכנות. אנו רואים עלייה במתחים ובתקיפות באיראן וגובר זרם הפליטים לשם. בפקיסטן יש תשעים תקיפות טרור ביום. הטרור הגיע גם לטג'יקיסטן שלא סבלה ממנו בעבר, לכן יש צורך בתהליך שלום אזורי.
טרוריסטים ערבים, אפריקנים ואחרים נהנים מחופש הפעולה והאירוח שנותן להם הטאליבן. הציוד בשווי שמונה מיליארד דולר שהשאירו אחריהם האמריקאים משמש את כולם. כולל הטרוריסטים. ארגוני טרור רבים הודו להם והציגו אותם כדוגמה לפעילותם. המידע שמגיע לעולם הוא מוטה וחד צדדי לאחר שכל אמצעי התקשורת החופשיים נסגרו.
מסעוד מאוכזב מאוד עד היום מהדרך שבה ניהלה ארצות הברית את המשא ומתן עם הטליבאן בדוחא. הוא ביקש מהאמריקאים לא לחתום על הסכם לפני שיתייעצו עם הממשלה החוקית של אפגניסטן , אבל הם לא שמעו לו. ולגבי הנסיגה של הכוחות האמריקאים - אפילו נשיא צרפת מקרון אמר לו שלא ידע על כך והופתע.
התרעות פיקוד העורף