מאחורי לשכתו של ראש עיריית ירושלים משה ליאון משתרעת מרפסת פנורמית עצומה, מרהיבה ביופייה המסמא. הנוף הנשקף ממנה מכנס את העיר שחוברה לה יחדיו לפיסה עתיקה וירוקה. ירושלים הנצחית, המסוכסכת, פרושה למלוא כל העין באבן וזהב. ממערב מתנשא גשר המיתרים, ממזרח הכותל וכיפת הסלע, ובאופק האוניברסיטה העברית והר הזיתים. "לאף ראש עיר בישראל אין מרפסת כזאת", מתמוגג ליאון ופורש את ידו לרווחה מול הרוח העזה. "בכל פעם שיש איזו התמודדות מאתגרת, ובירושלים לא חסרות כאלה, אני יוצא לפה לנשום אוויר, ואז אני מבין את השליחות".
גבול דק נמשך מהתצפית המרנינה הזו אל שער שכם, מקום שמסמל הפרדה וירטואלית בין מזרח העיר למערבה. כביש בר־לב החוצה את ירושלים מתפתל בין ישן לחדש, בין קדמה ומסורת, דת וגם לאום. נדמה שכל המורכבות מתכנסת אליו. אבל דווקא בכיכר ספרא, ברחבה הגדולה שבנייני העירייה הנישאים סובבים אותה ככתר, יש הסכמה רחבה בדרך של אומנות ידידותית. עד לא מזמן היה בה מיצג ענק, קורע לב, של השבויים והחטופים. כיסאות לפעוטות, צעצועים מכמירים, שולחנות וצלחות ומיטת תינוק ריקה, מעוררת פלצות.
היום כבר יש שם תערוכת ציורים ופסלים מתחלפת, אבל בלשכה עצמה מקבל את פני הבאים שלט ענק עם תמונות החטופים שעוד שם. מתכתבת עם סיכת ההזדהות הצהובה שראש העיר עונד על דש בגדו. תמונת החטופים מפציעה מכל זווית, עוכרת שלווה גם כשיוצאים אל המרפסת הפנורמית, שפעם, בפלנטה אחרת, כשתושבי ירושלים חשבו שהקורונה היא הצרה הגדולה ביותר, ערך בה ראש העיר תפילה משותפת לעצירת המגיפה עם הרבנים הראשיים, הפטריארך היווני והנוצרי ואנשי דת מוסלמים.
מיליון תושבים, מספר חסר תקדים, מתגוררים בבירה. "ירושלים מחולקת באופן גס לשליש יהודים דתיים, מסורתיים וחילונים, שליש יהודים חרדים ושליש ערבים, כשכל שליש מפורק בסופו של דבר לאלפי חלקיקים", מסביר ליאון. "יש את כל סוגי החילונים בירושלים - מהשמאל הכי קיצוני ועד הימין הכי קיצוני, למרות שהרוב הוא באמצע, ויש את כל סוגי הפלגים של היהדות החרדית - חסידים, ספרדים, ליטאים ונטורי קרתא. לכן ירושלים היא העיר המורכבת ביותר במדינת ישראל, ודווקא בגלל זה אני תמיד מחפש בה את המאחד והמחבר".
"מצד אחד, כשאתה סוגר כביש אתה מונע מהחילונים לנסוע בו בשבת, ואני הקפדתי שלא לסגור אף כביש נוסף במהלך חמש השנים שאני מכהן כראש העיר, כי מאוד היה חשוב לי שנחיה ביחד ושכל אחד יבין את הצרכים של השני. מצד שני, ירשתי פה התחייבות קודמת. ואז הגעתי להסכמה עם החילונים והחרדים שלא נאכוף ולא נחייב, אבל נציב שלט גדול בכניסה שכתוב עליו שכאן מתגוררת אוכלוסייה דתית שהשבת חשובה לה ואנחנו מבקשים בשמה שלא לנסוע על הכביש בשבת. זה לא היה תמרור ולא איסור, רק בקשה שלא מחייבת אף אחד ופונה לרגשותיו ולבחירתו. בפועל זה דיבר אל כל הצדדים, ומאז שהכביש נפתח, מעטים מאוד נוסעים עליו בשבת. ממילא הכביש הזה לא היה קיים קודם, כך שלאנשים לא היה כל כך קשה לנסוע בדרכים עוקפות, וברגע שיש הבנה, המתח מתפוגג".
הימים ימי בחירות, ודווקא בירושלים, עיר הבירה הנחשקת, נדמה שהמערכות מנומנמות. זה לא בגלל רק המלחמה, שהעבירה את הקשב למקומות אחרים, זה גם משום שרבים בעיר סבורים שהכיסא של ראש העיר הנוכחי יציב מתמיד. אם לא יהיו הפתעות מיוחדות, משה ליאון יחליק בקלילות לקדנציה נוספת. בפעם הקודמת התמודד לבחירות על ראשות ירושלים לראשונה וזכה על קוצו של קול, ולמרבה המבוכה עם נציג אחד בלבד מסיעתו - הוא עצמו. זה היה באוקטובר 2018, כשבסיבוב הראשון ליאון קיבל 32% מקולות הבוחרים מול המתמודד עופר ברקוביץ שקיבל 29% מהקולות. "ירושלים אחת", רשימתו של ליאון למועצת העירייה, קיבלה כ־5,500 קולות ולא עברה את אחוז החסימה.
"הייתה איזו תחושה שאני מייצג את החרדים", מבאר ראש העיר. "זה גרם להפרדה בין המחנה החרדי למחנה הכללי. ואני לא הבנתי מאיפה זה בא בכלל. אני חובש כיפה, אבל סרוגה, ותמיד טענתי שכולנו גרים פה ביחד, לא אחד על חשבון השני. לקח קצת זמן להוכיח את זה, אבל הפיצוי הוא שעכשיו כולם יודעים".
אכן, בסיבוב השני של הבחירות לראשות העיר שנערך חודש לאחר מכן, ליאון קיבל 50.85% מהקולות לעומת 49.15% לברקוביץ ונכנס לתפקידו כראש עיריית ירושלים החדש במקומו של ניר ברקת. מאז חלפו חמש שנים ועשייה משמעותית שהקפיצה אותו לקדמת הבמה. "בבחירות הקודמות התמקדתי בעיקר במרוץ על ראשות העיר", הוא מחדד, "היום הקרב האמיתי שלי הוא להגדיל את הסיעה".
ליאון הוא אחד מראשי הערים הכי זמינים לציבור. מספר הטלפון האישי שלו גלוי לתושבים, והם מצדם עושים בו שימוש נדיב. ראש העיר מוצא את עצמו משיב למסרונים מבוקר עד ליל. "אנשים משוכנעים שהעוזרים שלי עונים להם בשמי", הוא מחייך בהנאה. "לפעמים אני צריך לשלוח הודעות קוליות כדי שיאמינו שראש העיר עצמו מטפל להם בבקשות הקטנות והגדולות. כשהם פונים אליי, אני יודע על מה הם מדברים כי אני מכיר את ירושלים מכל הכיוונים. אין כמו להבחין בתקלות שצריכות תיקון בעיר תוך כדי הליכת בוקר נמרצת. ובגלל שאין לי מסלולי הליכה קבועים, בכל פעם אני רואה משהו אחר שטעון טיפול, אני שולח את מנהלי האגפים להסדיר אותו. התושבים יודעים שאני רואה את העיר וחי אותה, עד כדי כך שלפעמים כשהם מדווחים על מפגע, אני מעדכן אותם שאני כבר מזמן על זה".
"אפשר לספק את כל הצדדים, כמו שטח ורבורג, שהחרדים דרשו לבנות עליו מוסדות חינוך בגלל שיש מחסור באזור בבתי ספר חרדיים, והחילונים בשום אופן לא הסכימו. זה סכסוך רב־שנים, וכשירשתי אותו החלטתי לבנות שם אודיטוריום שישרת גם את החרדים וגם את החילונים. בסוף הכל עניין של התחשבות ויצירתיות. אני כבר לא צעיר, עשיתי הרבה תפקידים בחיי, אבל ראש עיריית ירושלים זה התפקיד המרתק, המאתגר והמשפיע ביותר".
ליאון נולד בתל אביב וגדל בגבעתיים, לשם עברה משפחתו כדי לשפר את איכות החינוך לילדיה. הוא הספיק לשמש פייטן וחזן בבית אבות וזמר בלהקה צבאית לפני שהפך לרואה חשבון במשרד יצחקי ושות', שבין לקוחותיו הייתה גם תנועת הליכוד. בהמשך הפך שותף מנהל בפירמת רואי החשבון ליאון אורליצקי ושות'. בניהולו הפך המשרד לאחד מעשרת המשרדים הגדולים בארץ.
ב־1996 עזב את עולם הכספים ופנה לפוליטיקה. תחילה כיהן כמשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה וכיועצו הכלכלי של נתניהו, אך שנה לאחר מכן החליף את אביגדור ליברמן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה. בתקופה זו הרבה לעסוק בקידום הנושאים הכלכליים שעל סדר יומה של הממשלה, ובראשם נושא ההפרטה. ב־2003 מונה ליו"ר חברת רכבת ישראל, שנוסדה באותה תקופה לאחר שקודם לכן פעלה כחלק מרשות הנמלים והרכבות. בתקופת כהונתו קיבלה הרכבת תקציב פיתוח של 24 מיליארד שקל להשקעה בהקמת קווי רכבת חדשים ורכישת ציוד. ב־2008 מונה ליו"ר הרשות לפיתוח ירושלים והקים את מתחם התחנה הראשונה.
חמש שנים לאחר מכן עזב את גבעתיים ועבר להתגורר בבירה לקראת ההתמודדות על תפקיד ראש העירייה. "אין מה להשוות את האוכלוסייה של המרכז לאוכלוסייה בירושלים", הוא קובע. "בירושלים יש קהילה עם חום אנושי ולב פתוח. ראינו את זה גם בקורונה וגם במלחמה, כשהגיעו לכאן המפונים. התושבים קיבלו אותם בצורה מדהימה ממש. ביום הראשון למלחמה כבר הייתי בלשכה בתשע בבוקר. עדיין לא הייתה החלטה של פיקוד העורף, אבל אנחנו הקדמנו ופתחנו את המקלטים, הגברנו את סיורי ניידות העירייה בכל השכונות כדי לתת לתושבים הרגשת ביטחון ולמנוע התלקחות של מזרח ומערב העיר. בצהריים כבר ישבנו עם המשטרה, ובערב הבנתי שאנחנו עומדים להפוך לעיר קולטת מפונים מהדרום ומהצפון".
22 אלף מפונים היו בירושלים בתקופת השיא, רובם שוכנו במלונות היוקרה בעיר, אפילו ב״וולדורף אסטוריה״ פתחו בפניהם את השערים. "אירחנו את המפונים מכל הלב והנשמה", אומר ליאון, "גייסנו את כל עובדי העירייה, העובדות הסוציאליות, אנשי החינוך ונציגי ענף התיירות לטובתם. ומכולם ביקשתי להתייחס אל המפונים כאילו היו תושבי העיר. הקמנו להם בתי ספר בתוך המלונות, צירפנו אחרים לבתי ספר קיימים לבקשתם, ובעלי עסקים הרעיפו עליהם מכל טוב, בחינם או בהנחות ענק. זו הייתה שעת מבחן לציבור הירושלמי, והוא הוכיח את אופיו הנדיב ואת החום והחמלה שלו בכל דבר ודבר".
שני אחיו של משה ליאון פרופסורים באקדמיה. "אני הדפוק היחיד במשפחה", הוא מחייך. "אבא שלי היה מוסכניק, אמא עקרת בית, וכל מה שהיה חשוב להם בחיים זה החינוך של הילדים. אז יצאו להם שני ילדים פרופסורים מן המניין ומרצים מעולים, ובן עם תואר שני, ראש עיריית ירושלים".
התרעות פיקוד העורף