בראשית החודש, בגיל 103, הלך לעולמו בצלאל גבר, ראש המועצה הראשון של עומר, שהניח את היסודות למקום שיהפוך לימים לסביון של הנגב. רצה הגורל, ובדיוק באותו שבוע סיים פיני בדש קדנציה ארוכה וסוערת כראש היישוב והעביר את השרביט לאחיינו. "כשחגגנו לבצלאל יום הולדת 100, אמרתי לו, הפנסיה שלך עולה לי כמו משכורת של חמישה עובדים, ובכל זאת אני מבקש ממך שתמשיך לחיות וליהנות כמה שאתה רוצה, רק אל תתחתן, כי אז הפנסיה תעבור לאישה", מחייך בדש היום. "וכשהוא נפטר, אמרתי עליו בהספד שעומר לא הייתה מסוגלת לשאת פנסיה של שני ראשי רשויות לשעבר. ולכן ברגע שפרשתי, בצלאל החליט לסיים את שלו ולמות".
הדילמה האכזרית של נתניהו לגבי סער זה קצה הקרחון, האולטימטום הוא של בן גביר
בימים אלה נפרד בדש מאחת המשרות המאתגרות שידעה המוניציפליה מעודה. 34 שנות עשייה, תעוזה, מאבק והומור בריא יגיעו אל קִצן, והשריף של הדרום יפליג למרחבים אחרים. זה לא נכפה עליו. להפך. ההחלטה לסיים בשיא הייתה שלו, ורק שלו, וכדרכו הודיע עליה באותה הפשטות שבה הרים אקדח וגם בולדוזר מול פרצופם הנדהם של עבריינים מהפזורה. "יש חיים אחרי כל תפקיד", הוא פוסק בביטחון, "ואף אחד לא יכול לקחת ממני את התואר ‘ראש המועצה לשעבר', כי הוא מסכם את ההיסטוריה שלי".
שבע קדנציות ברצף זו חתיכת תקופה.
"ראש מועצה הוא תפקיד של ראש ממשלה קטן, כי הוא מטפל בכל דבר - החל מפינוי אשפה ועד חינוך, תכנון ובנייה. האזרחים לא מקבלים שירות מראש הממשלה או מהשרים שלו. הם מכירים את ראש הרשות, וראש הרשות מכיר את רובם באופן אישי וקובע את איכות חייהם. לכן אסור שהתפקיד הזה יהיה פוליטי, רק מקצועי. מבחינתי התושב הוא לקוח. אני כמו חברה עסקית שנותנת שירות, וכיוון שאני מתחרה מול חברת תל אביב או חברת באר שבע, אני אמור לתת שירות במחיר אטרקטיבי. רק ככה אוכל להביא אליי לקוחות איכותיים. כשהוצאתי מכרזים לעובדים, בחרתי את הכי טובים והכי ראויים, כי רק ככה יכולתי להצליח. ידעתי שמי שמקיף את עצמו באנשים חזקים אז כולם מתחזקים והצלחתו מובטחת, לכן אף פעם לא התעסקתי בפוליטיקה, רק באנשים".
איך אפשר לנהל מועצה בלי פוליטיקה?
"בטח שאפשר. אני, למשל, איש ימין מובהק. הייתי ח"כ במשך שתי קדנציות במפלגת צומת, שהייתה מאוד־מאוד ימנית, וכשהגעתי לעומר, 40% מהתושבים הצביעו למרצ ו־50% מהתושבים היו מזוהים עם מפלגת העבודה. התמודדתי לבחירות על ראשות עומר ולא הכנסתי גרגר של פוליטיקה לקמפיין. אלו היו ימי הסכמי אוסלו, ואנשים אמרו לי, אם תצביע בעד אוסלו תהיה מועמד יחיד וכולם יצביעו לך. אמרתי, את האמונה שלי בארץ ישראל לא אשנה, והתושבים המזוהים עם השמאל יתמודדו. את יודעת כמה קיבלתי בבחירות האלה? 80% מהקולות. כי עבדתי מקצועית, לא פוליטית. וכשנכנסתי לתפקיד, כל העיר הייתה מכוסה בשלטים: ‘בדש אמר לא לשלום, ועומר אומרת שלום לבדש'. זה היה מאוד נחמד. מאוד אהבתי".
תמיד חיבקו אותך ככה?
"לא. לפעמים קראו לי 'השריף', ולפעמים קראו לי 'דיקטטור'. בעומר התושבים בעלי השכלה גבוהה, יודעים הכל, או חושבים שיודעים הכל. היו תקופות שבכל היישוב לא היו לי שניים שחושבים אותו דבר. אז הייתי צריך לקבל החלטות לבד. בתחילה ניסיתי לשתף את התושבים. הייתי מקיים כנסים בבית התרבות ומבקש לשמוע את דעתו של הציבור על הקמת פארק התעשייה, על פתיחת או סגירת בית ספר, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא מוביל ולא מובל לשום מקום. הכל התחיל ונגמר במלחמות, בעד, נגד, בלגן אחד גדול. אז עברתי לשיטה אחרת, שמעתי את רחשי הציבור אבל קיבלתי בעצמי את ההחלטה. פעם, כשרפול היה רמטכ"ל, הוא שאל את מקבילו המצרי: תגיד, איך הנשיא שלכם מקבל תמיד 98 אחוזי תמיכה בבחירות, והרמטכ"ל המצרי ענה לו, כי אצלנו סופרים רק את הקולות של הבעד. בעומר, לעומת זאת, תמיד שמענו את כל הקולות, בעד ונגד, כי יש מועצה, ויש בחירות וכל אחד יכול ומוזמן להביע את דעתו".
אז מה הבעיה אם כך?
"שהייתי מאוד ריכוזי בעבודה. הייתי מעורב בכל. שמתי את החותם ואת המדיניות שלי על כל דבר ודבר בעומר. תמיד אמרתי, חתול עובר מצד לצד בעומר - אני יודע. הלכתי לכל הלוויה ולכל שבעה של תושב, והיישוב שלנו ירוק כי החלטתי שלא הורגים עצים. אין המתת חסד גם לחלשים ולזקנים שבהם. ואין ילד שלא יסיים לימודים אצלי. חלש? אתן לו סיוע. וילדים עם צרכים מיוחדים לומדים בעומר עם סיוע מאוד גדול שעולה הרבה כסף למועצה, אבל הם לומדים בסביבה שלהם, זו המדיניות שלי ועליה עמדתי ללא פשרות".
אז איך אתה מוותר על כל זה?
"כי הגיע הזמן. אני כבר בן 71 ואחרי שבע קדנציות ועבודה מתישה צריך להשקיע גם בדברים אחרים. אני זוכר שכשהתפטרתי מהכנסת, אשתי אמרה, הבת שלך מתגייסת, ואני לא הבנתי איך זה יכול להיות. היא הרי עוד ילדה קטנה. הייתי ראש מועצה וח"כ כשהילדים היו קטנים, והמשכתי כראש מועצה 24/7. כל יום עד 22:00 בעבודה עם כל האתגרים והלחצים. ראש רשות מועצה מקבל מינימום מאה החלטות קטנות כגדולות ביום. פעם כל החלטה לקחה לי שעה וגם שעתיים, היום אני לוקח החלטה ב־20 שניות, כי אין תחליף לניסיון וכי אין משהו שיכול להפתיע אותי. אבל העבודה קשה, על 300 קמ"ש, והיא שואבת אותך. אני הולך לישון, מכבה את האור, שם את הראש על הכרית ומיד מדליק את האור הקטן שלצד המיטה ושולח מייל לעצמי על דברים שצצו לי בראש. כי כל הזמן הרעיונות עובדים.
"אני הולך לישון בלילה וכבר מחכה לבוקר להמשיך לעבוד. עדיין יש בי את התשוקה הזו לקדם ולפתח ולדהור קדימה. אבל אני רוצה להיות גם עם המשפחה, עם הילדים והנכדים, ולטייל בארץ היפה הזאת עם הרייזר והג'יפ והמטוס. אני לא רוצה לצאת מהלשכה שלי על כיסא גלגלים. כל עוד אני בריא, אני רוצה גם ליהנות קצת מהחיים. 34 שנות כהונה בעומר זה כמעט מחצית מחיי, ויש גם דברים אחרים שדופקים לי בדלת. אני לא רוצה להיות מקובע. אני רוצה לשנות, לגוון. אני מסתכל אחורה, השארתי יישוב עם רשות איתנה, עם עודף תקציבים, עם פארק הייטק מהמובילים בארץ, עם מערכת חינוך איכותית מגיל תשעה חודשים ועד גיוס, עם רמת השירות הכי גבוהה בארץ באחריות. עשיתי את שלי והגיע הזמן להמשיך לדבר הבא".
לא תתגעגע?
"אשתי קמה הבוקר ואמרה לי, פיני, אני מתרגשת בשבילך, אתה לא מתרגש? אמרתי לה, בכל בוקר שאקום ולא אסע למועצה, אתגעגע. אין לי ספק. עומר זה מפעל החיים שלי, זה הבייבי שלי. אם אתגעגע, אגיד לעצמי, עומר היא כמו ילד שגידלת, שהתחתן, הקים משפחה, הוא עצמאי היום. אתה בא מדי פעם לבקר, מדי פעם עוזר, אבל בסך הכל הוא עומד יפה על הרגליים. גם, קצת, בזכותך".
שלא תהיה טעות: בדש לא הולך לשום מקום. גם אם מפתחות הלשכה נמסרו למחליף הטרי, האחיין ארז בדש, הדוד מתכוון להישאר בסביבה ולפקוח עין. שריף תמיד נשאר שריף, גם כשהכוכב על הדש של מישהו אחר. "תמיד אסתכל על מה שקורה בעומר, ואני תמיד יכול לייעץ במידת הצורך לראש המועצה החדש", מחדד הראש לשעבר. "אני בטוח שכשארז יצטרך תשובה או קשרים הוא יידע למי לפנות. סך הכל שנינו מחפשים את טובת עומר. אני אמשיך לגור פה ולעקוב אחרי מה שקורה. לא אתערב, אבל מדי פעם אם ישאלו אותי, ואני מניח שישאלו, אעזור בשמחה, כי יש פרויקטים בשיא התנופה והעשייה ומישהו יצטרך מדי פעם לבדוק אם הם מתקדמים בקצב הראוי".
אתה יודע, רבים אמרו, בדש מחליף את בדש.
"אמרו גם, מה זה, התפקיד עובר בירושה? בית מלוכה? והיו שאמרו שהגיע הזמן לבחור באישה. כל הזמן האופוזיציה ניגנה על זה. אבל אני אמרתי, רבותיי, עזבו אישה או גבר או שם משפחה זהה. היום הניסיון זה הדבר היחיד שמכריע. וגם יושר זה דבר שמכריע. כל כך הרבה פעמים אמרו לי, 34 שנות כהונה ברצף עלולות להשחית. ואני אמרתי, רבותיי, בן אדם מושחת גונב אחרי חצי שנה. בן אדם ישר גם אחרי מאה שנה בתפקיד לא יגנוב, כי מה הקשר לאורך העבודה שלו".
איך בכל זאת הגעתם לאחיין שלך?
"כשהחלטתי לפרוש, החבר'ה שלי התחילו לחפש מועמד שיוכל להחליף אותי. גם אני פניתי לכמה אנשים שאני מאוד מעריך, כי לא כל אחד יכול להתמודד עם תפקיד כל כך תובעני ומול אנשים שיודעים להעריך אבל גם יודעים להתלונן. אני נותן קנס למישהו בגלל שלא אסף את הצרכים של הכלב שלו, ולמחרת הוא כותב פוסט מלא שנאה עליי ועל משפחתי. ומישהו אחר גר בהרצליה ורוצה לקנות חלקת קבורה בעומר כי הבנות שלו גרות כאן, ואני מסרב, כי לפי התקנון רק מי שגר בעומר יכול להיקבר בה, ואני בכלל לא מתעסק עם זה אישית, זה לא מגיע לפתחי בכלל, הכל לפי החוק ולפי התקנון, והבנאדם תובע אותי, והשופט זורק אותו מכל המדרגות, ועכשיו אני השנוא של המשפחה, והאיש כותב שפגעתי בו קשות ונלחם מלחמת עולם נגד הבדשים".
"אז אני אומר, התפקיד מרתק, חשוב, ערכי, אבל גם תובעני מאוד. ולכן כשחיפשנו אנשים ראויים, הגענו גם לארז בדש והוא התלבט. גם בגלל העניין המשפחתי. אבל בסופו של דבר הוא הבין שהחינוך בעומר חשוב, ושהפרויקטים בעומר חשובים, והחליט לפרוש מהתפקיד שלו כראש מועצת נאות חובב ולעבור אלינו. בש"ס מאוד שמחו על המהלך הזה, כי הם מינו במקומו מישהו משלהם".
ועדיין היו שאמרו שזה נראה כמו חבר מביא חבר משפחה.
"ארז הוא לא רק האחיין שלי. הוא בעיקר ראש מועצת נאות חובב לשעבר, והיה גם ראש מטה הבחירות של נפתלי בנט בזמנו, עד שאיילת שקד מינתה אותו לראש המועצה. במשך שנה וחצי הוא חולל פלאים בנאות חובב. בזמנו אמרתי לו, קח חופשה ללא תשלום מנאות חובב ותרוץ במקביל. והוא אמר, אני לא עושה עבודה מהצד, והתפטר, והקדיש את עצמו למרוץ על עומר, ולמרות שהייתה מלחמה באמצע והוא היה במילואים שלושה חודשים כאל"ם, עדיין נתן עבודה. ארז היה בעבר מנכ"ל עירייה, ובגיל 28 כבר הגזבר של אופקים ואחר כך יועץ מלווה בעיריית בית שאן, והקים תאגידים, והוא מגיע לעומר עם ניסיון של 30 שנה בתחום המוניציפלי. במהלך הקמפיין לבחירות על עומר אמרתי לאנשים, יש לכם שני אנשים על המדף, אחד עם ניסיון עשיר, מנוסה עם ותק שעבד עם משרדי ממשלה, והשני חסר ניסיון. תבחרו לבד. אז אני שמח שהציבור הבין מה ומי הכי טוב ליישוב".
אתה משאיר נעליים גדולות, איזה נעליים, מגפיים.
"לכל אחד יש מחליף. וארז יידע לעשות את העבודה. גם הוא, כמוני, מקצועי ולא פוליטיקאי. ארז לא יחלק פרח בכניסה לסופר, אבל הוא יהיה מאוד מסור לתפקידו. הוא מקבל את המפתחות על המועצה העשירה בארץ לצד סביון וכפר שמריהו, עם דירוג סוציו־אקונומי 10 ורשות איתנה עם עודף תקציבי, ללא הלוואות ועם סמכויות רבות יותר מאשר רשויות אחרות".
איך זה עולה בקנה אחד עם האבק, המרחק והפשיעה בדרום?
"כשראשי רשויות בתחילת קדנציה שואלים אותי איך זה קרה, אני אומר להם, אל תנסו למקסם את הבחירה שלכם למערכת הבחירות הבאה או לשנה, שנתיים, כי ככה לא תיבחרו. במקום זה תבחרו לכם כותרת אסטרטגית וממנה תגזרו עשר שנות עבודה מינימום. אתם לא באים לחמש שנים, אתם באים לעבודה לדורות, גם אם מישהו אחר ימשיך אותה".
איזו כותרת אסטרטגית אתה גזרת?
"אני בחרתי שתי כותרות אסטרטגיות שמהן גזרתי תוכניות ל־20 שנה קדימה: הראשונה הייתה לא להיות שכונה של באר שבע, כי עד שנבחרתי היינו שכונה צמודת דופן לבאר שבע ואני רציתי עצמאות מוחלטת, והכותרת השנייה הייתה להיות יישוב מוביל בארץ, שהנגזרת שלה היא חוסן כלכלי עצמאי בלי שנצטרך להישען על המדינה. לצורך העניין הזה הקמתי את פארק ההייטק. באר שבע התנגדה כמובן, אבל אני לא שאלתי את המדינה והקמתי לבד. גייסתי כספים ותכננתי תוכניות ושכרתי אנשי מקצוע מעולים וביחד ביצענו לבד, כדי שלא יספחו אותי לבאר שבע וכדי שלא אצטרך את התקציבים של המדינה".
"עשיתי תוכנית הרחבה של היישוב, ואת כל התכנון והביצוע סגרתי עם המִנהל ועם שר השיכון דאז פואד בן אליעזר ושר האוצר דאז בייגה שוחט. אמרתי לשניהם, תנו לי להפוך את עומר למודל ארצי, 70% תשתיות ו־30% תעשיות. תכננתי לבד, ביצעתי לבד, ובסוף גם גביתי את הכסף לבד. היום, כשבמשרד הפנים שואלים אותי מאיפה יש לך כל כך הרבה כסף בקופה של עומר, אני אומר, עלה לי שקל, מכרתי ב־4 שקלים וככה אני מרוויח 4%. אומרים לי, איך 4%? אני אומר, זה 400%, אבל גם אני, כמוכם, לא למדתי את מקצועות הליבה".
עם כל הכבוד לתשתיות, עדיין הבדואים יורים והדרכים לא בטוחות.
"באמת יורים מסביב, אבל יורים בכל הנגב, ומבחינת הפשיעה אנחנו במינון נמוך, כי היישוב מגודר, רובו עם מכשולים חכמים, כך שרכבים לא יכולים להיכנס או לצאת בלילות בלי מערכת שמנטרת אותם. יש לנו מערכת מצלמות שמקיפה את היישוב עם מוקד עירוני שפועל בכל שעות היממה וג'יפים של חברת אבטחה. מי שמתקרב לגדר או נכנס ליישוב, קופץ מיד על המסכים. פארק ההייטק יותר חשוף, כי נכנסים אליו כ־4,000 רכבים ביום אחד. אבל מתחילת השנה בעומר לא היה שום אירוע פלילי ובפארק היו שתי פריצות רכב סך הכל. אנחנו דופקים על השולחן כדי שהפשיעה בעומר תהיה ברמה אפסית".
אולי הספירה הזאת של אחוזי הפשיעה בעומר מתחילת השנה לא לגמרי משקפת מציאות רגילה, כי מאז תחילת השנה אנחנו בפלנטה אחרת. טבח 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת הכניסה גם את הנגב והדרום בתוך שאר חלקי הארץ להלם מוחלט. הכל קפא בזמן. גם תחושת הביטחון. גם הפשיעה. בבוקר המדמם ההוא בדש היה אמור לארח קבוצת חברים גדולה, כהרגלם פעמיים בשנה. "בבוקר מוקדם אשתי יונה יצאה לגינה כדי לערוך את השולחנות, ואז החלו הרקטות", הוא נזכר. "ותוך שלוש דקות הבנתי שזה משהו אחר. חצי שעה אחר כך כבר ראינו את הטנדר בשדרות והמחשבה הראשונה שלי הייתה, וואו, בדואים הגיעו לשדרות. כי לא האמנתי שהטנדר מעזה. אין מצב. אין סיטואציה כזאת בכלל. היה לי ברור שבדואים ארגנו טנדר לקבוצה קטנה של מחבלים, כי איך יכול להיות שמחבלים מגיעים מעזה בבוקר שבת עם אופנוע ורחפנים. אין חיה כזאת, אין תרחיש כזה בכלל".
וכשהבנת שיש תרחיש כזה ועוד איך?
"יצאתי החוצה וסגרתי את כל היישוב במהירות. הוצאתי את כיתת הכוננות ובתוכה הג'יפאים שעשו קורס משטרתי והיו מוכנים ונכונים. הצלחנו לקבל נשקים ארוכים מהמשטרה, וכשהיישוב היה מוגן נסעתי לחמ"ל הפיקוד. עד הלילה לא הצלחנו להבין מה באמת קורה בשטח. קיבלנו טלפונים עם מיקומים של חבר'ה מהמסיבה ב'נובה' והתחננתי שהפיקוד ישלח לשם חיילים, אבל בפיקוד אמרו לי, אין את מי לשלוח. פניתי לשב"כ ולמשרד ראש הממשלה והעברתי גם להם את כל המיקומים. אמרתי תמצאו פתרון ומהר. ולצערי הרב גם הם לא תפקדו".
מה זה אומר, "אין את מי לשלוח"?
"לא היו כוחות בשטח, כי החיילים נלחמו על חייהם מול הגדר. בתרחיש הכי קיצוני שתרגלנו, היינו אומרים, חוליית מחבלים חדרה ליישוב, שמונה או עשרה מהם, תלו דגל, הרגו כמה, חטפו כמה, זה היה הדבר הכי גרוע שיכולנו לדמיין. וככה חשבו כל הכוחות המיוחדים שהוקפצו לאזור. מגלן, 669, כל הטקילה של השב"כ, כל היחידות שאמורות לתת מענה לחדירות מחבלים. הגיעו גם מסוקים לשטח, אבל אחרי שעה וחצי של קרב נגמרה לכולם התחמושת, כי היו אלפי מחבלים ואי אפשר להתגבר על כמות כל כך גדולה כשאתה מצפה לעשרות בודדות או אפילו למאות. תוך 20 דקות כל אוגדת עזה לא הייתה. ובמקומה יצאו המון אנשים להילחם בלי מדים, עם אקדחים אישיים, אבל מה הסיכוי שלך עם אקדח ומחסנית 30 כדור מול RPG ונשק ארוך? כל השוטרים שנהרגו היו עם אקדחים, וכיתות הכוננות נחתכו לחצי כי הקונספציה הייתה שהם מיותרים, ולכן רוב החבר'ה שנהרגו עמדו מול המחבלים בידיים ריקות, כי התחמושת נגמרה.
"לזה צריך להוסיף את העובדה שצה"ל היה בהדממה, כולם היו בבית. כולם היו בחופשה, וכך קרה שמפקדי אוגדות, וסגני מפקדי אוגדות שגרים בעוטף, היו בלי נשק, אפילו בלי אקדח, ויצאו להילחם עם סכינים. אנשים היו צריכים להגיע לבסיסים ולהבין את תמונת המצב שאף אחד לא שיער את היקפה, כי מי חלם על 3,000 אנשי נוח'בה בשטח ישראל. אפילו בלילה, בפיקוד, עוד לא כל כך הבנו מה קורה, רק ידענו שיש קטסטרופה ושרבים נהרגו מאש כוחותינו כי חלק מהמחבלים לבשו מדי צה"ל. אם רק היו מקשיבים להתרעות שהיו בלילה שלפני האירוע, אם רק היו מודיעים למפקדים בגזרה הדרומית שיש איזה חשד, אם רק היו מכניסים את מי שנמצא על הקו לכוננות עם שחר, אז חיילים לא היו נטבחים במיטותיהם, והתוצאה הייתה הרבה פחות גרועה".
אז כמו שאמר אלוף במיל' בריק, הצבא לא היה ערוך ומוכן. הצבא עם השנים הפך לבינוני?
"הצבא לא בינוני, הלוחמים מעולים, רק התפיסה הייתה לא נכונה. ההחלטה להתבסס רק על הטכנולוגיה הייתה טעות. הטכנולוגיה קרסה תוך 20 דקות וגם הקונספציה שהנחתה את הדרגים הגבוהים. כבר במלחמת אוקראינה הבינו שהרעיון לצמצם אוגדות שגוי, כי בסופו של דבר צריך גם כוחות קרקע ואי אפשר לסמוך רק על חיל האוויר. עכשיו מבינים שצריך להשקיע בטנקים ולא רק במטוסים. החיילים עצמם מאומנים ובעלי מוטיבציה מדהימה, גם הסדיר וגם המילואים, אבל המפקדים שלהם וכל השדרה המדינית הלכו על תפיסה שקרסה. מדהים שרק שבוע קודם לכן לא הפסקנו לדבר על התפיסה שקרסה במלחמת יום כיפור, וכמה היינו עיוורים ויהירים, ואיך כולם התריעו ואף אחד לא היה מוכן לשמוע, ושבוע אחר כך אותו התסריט אחד לאחד כאילו לא שילמנו בדם, כאילו לא חלפו 50 שנה, כאילו לא למדנו כלום".
מי לדעתך אשם במחדל?
"כולם. לא רק ישראל, כל העולם המום מהיקף המנהרות והטכנולוגיה שמשולבת בהם. לא ידענו אפילו על 10% ממה שמצאו בעזה בפועל. איפה היה המודיעין, איפה היה אמ"ן, איפה הייתה המדינה? לבנות מנהרות מטרו מתחת לאדמה זה אומר לשאוב מי תהום החוצה. מדובר בכמויות אדמה אדירות ומיליונים של קובים שיצאו החוצה. איך לא ראו אותם? איפה היו המל"טים שמצלמים 24/7 את הרצועה? איך אנחנו יודעים לחסל מישהו שנמצא בקומה 18 בחדר 23 מאחורי הגבול ולא הצלחנו לזהות 3,000 אנשי נוח'בה מהאוויר, מהים ומהיבשה. איך הצליחו למדר אותנו בצורה כזו, אלא אם כן כיבו אצלנו את כל המערכות ביודעין ואמרו, חמאס מורתע, לא צריך להשקיע בו מעקב".
מה ראית בגזרה שלך?
"בעיקר את מעשי הגבורה של האזרחים וגם את הסרטונים של זוועות הנוח'בה שתיעדו את עצמם במצלמות. באחד מהם ראיתי שהם עצמם היו המומים מההפתעה שיצרו. אני רואה נוח'בה נוסעים בשמונה טנדרים ואופנועים, נכנסים לפרדסים, מתפרסים ומחכים לצבא שיגיע. מחכים, מחכים, ואף אחד לא בא. עולים חזרה על כלי הרכב וממשיכים ליעד הבא. שוב יורדים, מתכופפים, מתפרסים ומחכים לצבא שלא בא. הם היו בהלם. הם לא תכננו שיפתחו להם את השערים, שלא ינסו לבלום אותם".
"הם חשבו על משהו קטן, אבל כל התנאים אפשרו להם משהו גדול. והם פתחו את הדרך לסבב השני והשלישי, שהיה הכי גרוע. זה היה האספסוף שביצע את רוב הזוועה. הנגלה הראשונה הייתה לוחמים עם תוכניות ועמדות כיבוש ומפות, ובזה הם היו עסוקים, אבל הנגלה השנייה והשלישית היו תושבי עזה, וארחי פרחי שבאו עם קביים ואופניים והם היו הכי אכזריים והתעללו באנשים חיים ובגופות מתות ובזזו וגנבו ורצחו ואנסו וחטפו באכזריות שאין לתאר".
"ולכן אני אומר שלמרבה הצער לא נדע מה עלה בגורל כל החטופים, כי את חלקם בכלל לא נמצא. כי את חלקם חטפו אנשים שלא היו קשורים למחבלים בקשר ישיר, וחלקם גם חטפו גופות, וכשבן אדם חוזר עם גופה הביתה, מה בדיוק הוא אמור לעשות איתה? הוא כורה בור וקובר. אני אומר בכאב גדול שיהיו חטופים שלא נדע בכלל איפה הם ומה עלה בגורלם. גם אנחנו מצאנו הרבה מאוד גופות במרחק של כשני קילומטר מהגדר ובפאתי היישובים. ושום תיאור לא יכול לכסות את מה שראינו שעוללו להם".
איך השכנים הבדואים מגיבים על אירועי 7 באוקטובר?
"אני מרגיש שינוי משמעותי בקרב הבדואים. מאחר שחלק גדול מהם נשוי לפלסטינים מהרצועה, היה להם קשר הדוק עם עזה. היו מקרים שכשנהרגו בעזה מאש חיילינו, היו פותחים פה בדרום סוכות אבלים והצעירים הבדואים הרגישו שהם יותר פלסטינים מישראלים. היטב ראינו את זה בשומר החומות, איך הצעירים והעבריינים הבדואים הפנו את הנשק והאיבה אלינו. אבל במלחמת חרבות ברזל הבדואים הבינו שמדובר באירוע אחר. גם הם נרצחו. גם הם נחטפו. אף אחד לא ספר אותם. הם שמעו עדויות וראו בסרטונים איך קרובי משפחתם מתחננים למחבלים, אומרים להם בערבית, אנחנו נשואים, יש לנו אישה וילד, אנחנו מוסלמים שמתפללים כמוכם, וזה לא עזר להם, הרגו את כולם באכזריות רבה".
"אני מרגיש היום שהבדואים הבינו שזו המדינה היחידה הדמוקרטית מבחינתם שתיתן להם הגנה. נפל להם האסימון, פתאום הם יודעים להעריך את שירותי הבריאות, הביטוח הלאומי ובעיקר התפיסה שערך חיי אדם הוא מעל הכל ושמדינת ישראל תשקיע הון עתק, בלי שום פרופורציה, כדי להציל נפש של אדם ולא משנה אם הוא יהודי או בדואי. וזה מחולל שינוי. יותר ויותר בדואים מנסים להתקרב. מבקשים לעזור. ראש מועצה בדואי אמר לי לפני שבוע, אני חושב שאחרי שהמלחמה תסתיים, הבדואים יהיו כמו הדרוזים בישראל, כי התחלנו להבין שכדי לחיות פה בביטחון צריך גם לתת, לא רק לקבל. אני רואה במלחמה הרבה מאוד בדואים שיוצאים לתרום ולהתנדב. יש שינוי תפיסתי. אומנם הם עדיין לא מתגייסים בהמוניהם, אבל כשחייל בדואי חוזר לכפר שלו, הוא כבר לא צריך להוריד את המדים לפני שהוא מגיע אל השער ולהחביא אותם. להפך, הוא מסתובב איתם ברחבי הכפר בגאווה גדולה".
אתה מוטרד מהתמשכות המלחמה וממהלכיה העמומים?
"אני חושב שאי אפשר לסיים את המלחמה בלי כיבוש רפיח ובלי סוג של שליטה על ציר פילדלפי. אם סנוואר בחיים, הוא מסתתר ברפיח, וחלק גדול מהלוחמים שלו הורידו זקנים והחביאו את הנשק והצטרפו אליו. גם החטופים נמצאים ברפיח והמנהיגות של חמאס שם. זה כמו שריפה גדולה, כיבית את רובה אבל אם השארת פינה בוערת, היא תדליק את הכל מחדש. צריך להניע את האוכלוסייה למקום אחר, לכבוש את רפיח ולדאוג שציר פילדלפי שממנו נכנסו כל אמצעי הלחימה יהיה תחת פיקוח".
המחבלים, המנהיגות והחטופים יכולים להמשיך לנוע עם האוכלוסייה למקום הבא.
"יש לנו בינה מלאכותית ומספיק אמצעים לזהות מי עובר ואת מי צריך לעצור. התנועה במעברים מבוקרת".
האמריקאים מתנגדים לכיבוש רפיח ומאיימים בעצירת משלוחי הנשק.
"אחת המסקנות הגדולות מהמערכה הזו היא שאנחנו צריכים לסמוך בעיקר על עצמנו. זו מלחמה ארוכה, ואנחנו צריכים להתחיל לייצר בעצמנו נשק ובהיקפים גדולים. רפול אמר לי פעם, ההיסטוריה של העם היהודי בעבר, בהווה ובעתיד תמיד תהיה כרוכה בעובדה שהוא חי על חרבו. השאלה היא רק איפה תהיה החרב, ביד או על הצוואר. אני מעדיף את החרב ביד ושהיא תהיה תוצרת כחול־לבן, כי אם אין אני לי מי לי".
וביום שאחרי המלחמה?
"אחרי המלחמה אנחנו לא צריכים להיות חלק מעזה. אף אחד לא רוצה את העזתים. אני חושב שבגין עשה טעות וסאדאת דווקא היה חכם שלא רצה אותם. צריך להקים כוח משימתי משולב של המצרים, הירדנים והסעודים בחסות אמריקאית שייקח את עזה תחת אחריותו, ישקם אותה ויקים בה סוג של משטר דמוקרטי, לא צבאי, לא חמאס ולא רשות פלסטינית. גוף שמורכב מהתושבים עצמם, מאנשי העסקים, מהשכבה הליברלית, המשכילה, המתונה. גם לעזתים לא מגיע לחיות בסרט הזה. אם יבוא גוף כזה ויגיד, נבנה לכם בתי ספר, נעניק לכם ביטחון ואופק ועתיד לחיים טובים, אני בטוח שהם ישתפו פעולה. ואם לא, אז לא מגיע להם".
בדש מצהיר שאיננו פוליטי, אבל באותה נשימה גם מעיד על עצמו שהוא איש "ימין על מלא מלא". הגם שהיה בעבר נציג הליכוד בכנסת, היום יש לו בטן מלאה על מנהיג המפלגה בנימין נתניהו. "פעם הוא היה שר אוצר וראש ממשלה מצוין", הוא מבאר, "אבל לאחרונה החשיבה והניהול של נתניהו הם רק סביב ההישרדות שלו. אי אפשר להתנהל ככה, בטח לא במלחמה. הוא היה צריך לפרוש בשיא ואז היה נזכר לדורות כראש ממשלה מצוין. אבל ההתעקשות שלו להישאר בכל מחיר, והעובדה שהוא לא לוקח אחריות על מחדלים שהיו באחריותו הישירה - מעידות שהוא חושב רק על עצמו. חבל, כי בקדנציה האחרונה שלו נתניהו הרס את כל מה שהוא בנה עד היום. מרגישים את זה בליכוד. אנשים מבקרים אותו גם במפלגת הברזל. היסודות נסדקים. רבים בליכוד מבינים שאם ימשיכו איתו וכמוהו, כולם ייעלמו, לא רק הוא".
"קחי למשל את פרס ישראל. למה לרדת לקטנוניות כזו, ולמה לעשות כזה עניין מהנסיעה של גנץ לארצות הברית ולבריטניה? כן נותן לו כרטיסים, לא נותן לו כרטיסים. בסוף אם המטרה היא טובת המדינה, זה מה שחשוב. ומה זה הניסיונות שלו למנוע משר הביטחון גלנט להיפגש עם ראש השב"כ לבד? זה לא הגיוני. תהיה ממלכתי, זה רק יביא לך נקודות. גם העובדה שהוא לא לקח אחריות על מחדל 7 באוקטובר ועל מחדל מירון היא איומה ונוראה. תהיה מנהיג, שים בצד את העצות אחיתופל שאתה מקבל מסביבתך".
אתה ביחסים טובים עם בן גביר.
"כן. כשאני צריך משהו, אני מתקשר לאיתמר והוא מיד עונה. אמרתי לו יום אחד, בן גביר, אל תהיה 100% ממלכתי, מספיק שתהיה אפילו 50% כדי שתכפיל את עצמך בסקרים. בסך הכל הוא עשה רפורמה לא רעה במשטרה, הרחיב תקנים, העלה שכר, הקים יחידות מיוחדות ופגע בתנאים של האסירים הביטחוניים, שעד לאחרונה קיבלו לא רק לימודים ואוכל משובח, אלא גם סוהרות שיסרסרו בהן. מצד שני, הוא מדליק מדורות סדרתי. חבל, כי זה מוחק לו את כל ההישגים".
בשנה האחרונה השיל בדש 14 קילו ממשקלו. "כשהבן שלי הודיע בגיל 35 שהוא סוף־סוף מתחתן, אמרתי, יאללה, עושים מבצע דיאטה", הוא צוחק. "לקח לי שנה להוריד את השחיתות של הלילות. הייתי טורף בלילה. רעב כאילו צהריים. אשתי הראתה לי מחקר שגם שעת שינה נוספת בלילה מורידה במשקל, אז הוספתי עוד שעת שינה והורדתי את כמויות האוכל בלילות. רק שלושת חודשי המילואים שעשיתי במלחמה הנוכחית קלקלו לי קצת".
אז אתה מוכן ומזומן למערכה הבאה?
"כן. אני הולך לכיוונים אחרים ובטוח שלא אשתעמם. אשתי יצאה לפנסיה והיא עסוקה פי שלושה ממה שהייתה לפני כן, ואני מקבל המון הצעות עבודה, ולא מוכן לשמוע על משרה מלאה. כרגע על הפרק הקמת מנהלת של 13 יישובים יהודיים חדשים בנגב. זה תפקיד שתפור עליי, אני לא יודע מתי המנהלת תתחיל לנוע, אבל אני אדחוף לעשות את זה במקביל, לא חייבים בטור".
מלבד המנהלת, בדש מכהן גם כיו"ר רשות הניקוז, יו"ר מדרשת שדה בוקר, חבר ועדה מחוזית לתכנון ובנייה וכדירקטור בכמה חברות. אבל מעל הכל וגם אם מרחוק, עומר הייתה ותישאר הפרויקט המרכזי. "גם אם זזתי הצדה, שלושה דברים לא יזוזו מכאן: הפשיעה הבדואית יודעת שלא מתעסקים עם עומר; החיבור של עומר לבאר שבע לא יקרה; ומוסדות התכנון לא יעקפו את ראש המועצה. אמרתי לארז, שלושת הדברים האלה לא יקרו, גם אם תצטרך להתאבד על זה, גם אם אני אצטרך לצאת מהקבר לצורך הזה. המנהל לא יכתיב לך, ומשרד החינוך לא יכתיב לך, ואף בעל אינטרס לא יעקוף אותך. אתה המושל ולטובת המועצה הנפלאה הזו שאתה עומד בראשה, אתה היחיד שמחליט".