שלשום הודיע קיש כי יעניק את הפרסים כמתוכנן לאחר שהיועצת המשפטית החליטה לא להגן על עמדתו בבג"ץ, "על מנת שלא לייצר ריב ומדון מיותר כאשר התוצאה בהיבט המשפטי ברורה וידועה מראש, בחרתי לשנות את ההחלטה הראשונית ולהעניק את פרסי ישראל בקטגוריות השונות, לצד הענקת פרסי התקומה, ביום העצמאות הקרוב", כתב. אך אחימאיר מבהיר כי התפטרותו עומדת בעינה. ״התקשרו אליי מוועדת הפרס כדי לבשר לי על החלטתו של קיש", הוא אומר. "בירכתי על החלטת השר, אך איני משנה את דעתי בנושא״.
בדיוק לפני שבוע ראה אור ספר חדש של יעקב אחימאיר, חתן פרס סוקולוב לשנת 2005 וחתן פרס ישראל לתקשורת לשנת 2012, הנושא את השם "עד כאן יעקב אחימאיר. חיי בצילו של אב"א" (הוצאת סלע מאיר). בספר אחימאיר מגולל את סיפור חייו כבנו של אחד האנשים השנויים במחלוקת בהיסטוריה הארצישראלית, אב"א אחימאיר, ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, ממקימי מחתרת "ברית הבריונים" וגם האיש שהצית את המרד בשלטון הבריטי אך הוקע על ידי שלטון מפא"י לאחר ששמו נקשר לרצח ארלוזורוב, עד שנוקה כליל מכל חשד.
בספר מספר אחימאיר גם את סיפור הקריירה המפוארת שלו כעיתונאי בכיר ברשות השידור, השזורה ברגעים הגדולים של ההיסטוריה הישראלית, ויש בו גם הצצה אל אחורי הקלעים של עולם התקשורת ורגעים מביכים של ראשי הממשלה וכמה מאישי הציבור הבכירים שלנו לאורך השנים.
כתיבת הספר, הוא מספר, הגיעה בכלל מלחץ של בני משפחתו לתעד לא רק את סיפור המשפחה אלא גם את סיפור חייו. "מצאתי די חובה אחרי יציאתי לגמלאות לפרט פרקים בחיי, על משפחתי ועל דרכי העיתונאית, כדי שיהיה תיעוד ממקור ראשון ולא יסתמכו רק על מה שכתוב בעיתונים, במאמרים או בתוכניות השיח", הוא אומר. תהליך הכתיבה היה עבורו קל וטבעי: "אני לא סופר, ולכן בחרתי לכתוב את הספר בסגנון עיתונאי, אותו הסגנון שהייתי כותב בו קריינות לכתבה או מאמר בעיתון, בלי מליצות של ביטויים יפים".
כשאני שואלת מה לדעתו אביו היה חושב על הווידויים האישיים בספר ועל הספר עצמו, אני מרגישה שאחימאיר קצת נבוך. יחסיו עם אביו מורכבים, והמשפט הפותח בספרו, "כל חיי אני חי בצילו של אבי, אב"א אחימאיר", אולי מעיד על הכל. "אם הוא היה גאה בספר? אני לא יודע לומר מה היו גינוני ההערכה שלו, הוא נפטר ב־1962 וזה היה לפני הרבה זמן. אבל מה שחשוב היה לי לשקף בספר הם שני דברים, עד כמה שהבדידות של אבי בקרב החברה הישראלית הייתה כמעט מוחלטת, הבדידות כתוצאה מהוצאתו מחוץ למחנה בגלל פולמוסים ומריבות, ועד כמה הוא היה אדם נערץ".
אחימאיר (85), שנולד ברמת גן, גדל בירושלים, למד בגימנסיה דביר ואחרי שירות בחיל השריון, למד היסטוריה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית, מספר שכמי שגדל כ"בן של" ציפו ממנו לגדולות. "לא מילאתי אחרי כל הציפיות", הוא אומר, ובספרו הוא כותב: "אינני ולא הייתי בן דמותו הרוחנית של אבי. קטונתי. ראשי לא היה עטור כל הילה, אין בי תכונותיו של מנהיג הסוחף אחריו רבים".
"אבי מעולם לא רואיין בקול ישראל", כותב אחימאיר בספרו, "על אף היותו עיתונאי, פובליציסט, דוקטור לפילוסופיה ואיש בעל ידיעות רחבות ויכולת התבטאות נדירה. האם אבא לא היה אישיות מעניינת בלשון המעטה? ודאי שכן, אבל הימים היו ימי שלטונו של בן־גוריון ותחנת קול ישראל הייתה מחלקה במשרד ראש הממשלה. אני מניח כי היה מוסכם על העורכים הבכירים שאין לראיין את אבא. הוא לא השתייך למחנה הנכון".
״התקשורת צריכה לעשות עם עצמה חשבון נפש גדול. היום להיות ממלכתי ומנומס, זה האסון הכי גדול״, אומר אחימאיר, שנתפס כאחת הדמויות הממלכתיות ביותר, עד שמצא את עצמו מתבוסס גם הוא בבוץ הטובעני של טוויטר. "אני מקבל שם תגובות רעות על כל דבר שאני כותב". והוא מודה שלפעמים גם הוא טועה.
והוא זוכר מקרה אחד שבו התנצל בפני מרואיין משום שחש כי לא הצליח להצניע את דעותיו. "הגשתי מהדורת חדשות או שיח באולפן וראיינתי את מוחמד ברכה, שהיה ח"כ במפלגת חד"ש, ואחר כך, כשנגמר הראיון, הרגשתי לא טוב עם עצמי. צלצלתי אליו אחרי שחשבתי שהייתי יותר מדי נוקשה ולא התביישתי לומר לו, 'אני חושב שלא נהגתי בך בסדר'. הוא לא ידע על מה אני מדבר. אבל אנשים מלגלגים על הדבר הזה עכשיו. תארי לך שרוב הקריינים, שלא לדבר על כולם, ורוב המגישים והפרשנים היו מביעים את אותה הביקורת, אותם הדברים ואותם הנימוקים ובסגנון אחר, קורקטי ומנומס, זה היה גורם לכך שרוב האוכלוסייה בישראל הייתה מתנהגת אחרת. אבל כשהם רואים את זה בתקשורת, הם מבינים שזה הבון טון. זה כל כך חבל, את יודעת, כי אומרים שהעם היהודי מוציא מתוכו כישרונות וחתני פרס נובל, אבל הוא יכול להיות יותר מכובד ויותר אצילי".
המילים "ביביסט" ו"שופר" הוצמדו לאחימאיר בשנים האחרונות בעיקר בשיח בטוויטר, ואף שהביע תמיכה בנתניהו בהזדמנויות השונות, לטענתו בכל הנוגע ליחסו אל ראש הממשלה הוא ענייני וביקורתי ואינו מסתיר זאת, ואולי בדומה לאביו הוא לא היה מעולם חלק מעדר, ובוודאי שאינו מתנצל על כך. אחימאיר אף מצהיר כי מעולם לא היה מוטה פוליטית בעבודתו העיתונאית, עד כדי כך שאפילו בגין נזף בו בראיון שערך עמו אחרי הניצחון הגדול ואפילו לגלג עליו.
אחימאיר כותב בספר שהרגיש שבגין סלד ממנו אולי משום שציפה כי "בנו של" יציג לו שאלות נוחות. ומציין שפעם אחר פעם היחס של בגין כלפיו היה תובעני יותר מהיחס הלבבי שהפגין כלפי עיתונאים אחרים, וכתב: "התעלמתי ממשאלתו של בגין ליחס מיוחד מצידי, והצגתי לו בנימוס כדרכי שאלות נוקבות". אחימאיר: "אחרי שבגין נפטר ואפרופו שיח ובוטות, הדה בושס, שהייתי על הכוונת שלה, לגלגה עליי, וכתבה 'ניכר על יעקב אחימאיר שהוא מצטער על מותו של בגין', 'נכון', כתבתי, 'היא צדקה'".
לפני כמעט ארבע שנים הופסקה עבודתו של אחימאיר בתאגיד השידור הציבורי, שם המשיך עם תוכניתו "רואים עולם", שאיתה הגיע כ"ירושה" מרשות השידור. מבחינת רייטינג, לא היה לו סיכוי. בזמן שהערוצים המסחריים הקשיבו לרחשי הלב של קהל הצופים שהעדיף ריאליטי, אחוזי הצפייה בימיו הראשונים של התאגיד לא היו גבוהים במיוחד. הפיטורים מתאגיד השידור, שעליהם אף אמר רה"מ נתניהו שנעשו מטעמים פוליטיים, הותירו אצלו צלקת. בתאגיד עצמו הסבירו בזמנו שהוצעו לאחימאיר אלטרנטיבות.
אחימאיר: "הדרך שבה הם סיימו את העבודה שלי הותירה טעם מר. העבודה הופסקה מבלי שהם נתנו לי סיבה מדוע, אני משער שזה היה בגלל גילי או משהו כזה, כי 'רואים עולם' הייתה מאוד מפוארת. בהתחלה אמרתי: בסדר, תיקחו עורך אחר (אחימאיר ערך והגיש את "רואים עולם" - ט"ל), וכששאלתי את זה שהודיע לי בטלפון בלי אזהרה מוקדמת שאני לא צריך לבוא לעבודה ממחר, זה היה דבר מפתיע. הם לא כתבו לי מכתב בו הם כתבו באופן פורמלי: אנחנו מודים לך על עבודתך רבת־השנים. חשבתי שמן הראוי שאחרי 50 שנות עבודה הייתי זכאי לפחות לכמה מילות הערכה, אבל לא קיבלתי כלום".
"לפני שישראל הפכה לאימפריה, הקימה התנחלויות, עוד כשהמדינה הייתה בגבולות 67', הוקם ארגון אש"ף, שהוא ארגון לשחרור פלסטין. אני לא מנסה לשכנע אותך, אבל מה בדיוק הם רצו לשחרר? היינו בגבולות החלוקה וזהו. לאורך השנים, אחרי שכבר יצאנו מעזה, הם המשיכו להפגיז את היישובים בעוטף עזה לאורך הגבול. למה? מה אתם משליכים פגזים על גני ילדים? והדוגמה האקטואלית ביותר היא היחס של חמאס וסנוואר לחטופים. הם אפילו לא מוכנים לספק את מה שנהוג גם בין מדינות אויבות בזמן מלחמה, והוא שמות החטופים. זה ממש נורא".
"הוא אכן התפטר בגלל התקנה שאסור להחזיק חשבון בנק בחו"ל. אני זוכר שראיינתי אותו ושאלתי אותו על כך שאשתו אולי תעמוד למשפט, והוא אמר 'אני שותף לכל הדבר הזה'. הוא לא המציא שום תירוץ. היו ששאלו אותי, 'איך אתה מסביר את הטעות שהוא עשה?'. ואני מסביר את זה ביושר שלו. לפעמים הוא היה מצלצל אליי הביתה אחרי שהוא היה מקבל תכנים של שידורים שלי ומעיר לי 'פה טעית', 'פה יש שגיאה'. זה היה מפגש בין שני אנשים שיש ביניהם חילוקי דעות פוליטיים אבל מפגש בין הלכי רוח דומים. גם בגין וגם שמיר העריכו אותו מאוד. אני לא יודע אם הוא העריך אותי. קשה לי לומר שהייתה בינינו הערכה הדדית, כי אני בסך הכל פישר קטן יליד רמת גן והוא היה ראש הממשלה".
גם את נתניהו ראיין אחימאיר במהדורת החדשות שאותה ערך, לשם הגיע ראש הממשלה, ששימש אז כחבר כנסת, בעקבות פרשת "הקלטת הלוהטת", להתוודות. "רפיק חלבי, שידע במה מדובר, ביקש ממני לשאול את נתניהו את השאלה המתבקשת, ואני אמרתי לו שאני לא שואל ולא מתעניין מה אדם עושה בחייו הפרטיים, לכן השאלה המדוברת עברה ממני למי שישב לצדי, הכתב לענייני משטרה דאז, אורי כהן אהרונוב ז"ל. לימים אמרו, 'איך אחימאיר החמיץ לשאול את ראש הממשלה את ה־שאלה'".
התרעות פיקוד העורף