עופרי, אחותו של ירדן ביבס שנחטף לרצועה לצד רעייתו שירי וילדיו אריאל וכפיר, שוחחה היום (שלישי) ב-103FM וסיפרה על תחושותיה בצל התשובה השלילית של ארגון הטרור חמאס למתווה עסקת החטופים.
"בתיאום ובהסכמת חמאס": ההערכות בנוגע למקום המצאה של משפחת ביבס
קרוב משפחתם של משפחת ביבס: "הם אמורים להשתחרר כצעד הומניטרי"
עופרי: "מועקה, מועקה גדולה מאוד. משתדלת לא ליפול לייאוש, אבל באמת שהתחושה העיקרית היא פשוט חוסר אונים, חוסר שליטה בסיטואציה. מילא אני, אבל אח שלי והחטופים, אריאל, כפיר, שירי, כולם שם פשוט נתונים לחסדם של ממשלת ישראל והעולם, ולנו כמשפחות, אני מרגישה באופן אישי שלי היכולת להשפיע והשליטה על הסיטואציה הולכת ומתמעטת. דברים מחליקים מהידיים, זה מפחיד ומדאיג".
לשאלה כמה היא יכולה עוד להיות צמודה לחדשות, השיבה: "אני כל פעם אומרת לעצמי שאני לא אהיה, כי הדיווחים הרבה פעמים סותרים, לא מלאים ולא שלמים, אבל בפועל לצערי זה המקור מידע העיקרי שיש לי. אני לא מקבלת איזשהם דיווחים, אנחנו מקבלים דיווחים דרך המטה אבל גם הם לא דיווחים ישירים מהקבינט או מידע שאנחנו יכולים להגיד באופן מלא שהוא הכי נכון והכי עדכני. אז אני מוצאת את עצמי כן מתעדכנת מהחדשות, מאוד מבלבל, מאוד מפחיד, הרבה פעמים דברים לא מדויקים אז אני לא יודעת כמה להאמין או לא. יש תחושת חוסר אמון מאוד גדולה, שרק הולכת ומתעצמת מיום ליום. יש איזושהי תחושה שאולי אנחנו איזשהו כלי במערכה הרבה יותר גדולה ממה שאנחנו צריכים להיות, וקצת שוכחים את המטרה אמיתית של המלחמה הזו. שוכחים לשים את החטופים בעדיפות הראשונה. זו תחושה מאוד קשה, חוסר אונים מוחלט".
עוד נשאלה האם היא מרגישה שהם חייבים לעשות רעש כדי לדרבן את הממשלה, וענתה: "אני מרגישה שכן, אם נלך אחורה בזמן לחודש אוקטובר, שבהתחלה הכריזו על מטרות המלחמה, החזרת החטופים אפילו לא הייתה ברשימה או אחרונה מבין חמש מטרות. הלחץ של המשפחות, הבינלאומי והפנים ארצי, ללא ספק עוזר וחיוני, אנחנו לא נפסיק לרגע. להגיד שאני סומכת באופן מלא על הממשלה? קשה לי להגיד, אני לא בטוחה שלא משפיעים פה אינטרסים שהם לא לגמרי לטובת אחי ושאר החטופים. מדינות העולם קושרות את הפסקת האש לשחרור החטופים, אבל מצד שני זה קצת החשש שהיה לנו מתממש, כבר הרבה זמן אנחנו צועקים שאם ממשלת ישראל לא תהיה יותר אקטיבית במו"מ, בסוף העולם יכתיב את מה שיקרה, ואתמול ההצהרה הזו זה איזשהו צעד, כיוון שמראה שישראל לאט לאט תאבד את האחיזה שלה וההחלטה שלה לגבי איך המלחמה הזו הולכת להסתיים ולגבי ההסכם שיביא לשחרור החטופים. זה חשש שהיה לנו ולכן העלנו אותו ולא הפסקנו לצעוק אותו, עוד הרבה לפני שזה מה שקרה אתמול. אני יודעת שעכשיו מופעל הרבה לחץ על הממשלה, מקווה שהם יעשו את הדברים הנכונים".
על השגרה היום-יומית בצל המצב: "קשה מאוד, כל יום, זו תחושה שקשה לתאר אותה. יש לי שני ילדים קטנים בבית אז אין לי הרבה ברירות להמשיך באיזושהי שגרה. אני אמא, אני בחודש שביעי להריון, אין ברירה אלא להמשיך באיזושהי שגרה, אבל אנחנו לא באמת בשגרה. אני לא עובדת, אני בבית, אני מנסה לדמיין את עצמי חוזרת לאיזושהי שגרה של עבודה, מוסרית וערכית אני לא מצליחה. אם אני עכשיו חוזרת לעבודה, עסוקה במשהו חוץ מלהחזיר את אח שלי והמשפחה שלו הבייתה, אז זה בסדר שהם שם? אנחנו חיים עם הסיטואציה הזו? מעבר לזה שבאמת הראש שלי לא מצליח להתרכז בשום דבר".
באשר לאות החיים האחרון מירדן בשבי, סיפרה: "אות החיים האחרון בירדן זה הסרטון ששוחרר, מאז אין לנו אות חיים ממנו. שירי והילדים, אין אות חיים מאז שבעה באוקטובר. לא יודעים שום דבר לגביהם. אנחנו כן יודעים שיש שם אנשים חיים, חטופים חיים וצריך להחזיר אותם. זה חשוב יותר מכל דבר כרגע, ככל שהזמן עובר מדברים על מחירים ועסקאות כאילו לא מדובר שם באנשים שעוברים את סיוט חייהם כל דקה. המחיר היחיד שעולה פה זה מחיר החיים שלהם, כל שאר המחירים ידועים כבר מזמן. הרבה אנשים אומרים שישראל תדע להתמודד, זה רק עניין של זמן. אני מקווה שאם משהו טוב יצא מההצהרה הזו אתמול של האו"ם, שממשלת ישראל תפעל להיות אקטיבית יותר, לדחוף את המו"מ, לסיים את התפקיד שלה, להחזיר את החטופים, להפסיק להפקיר אותם שם עוד יום ועוד יום".
סייעה בהכנת הכתבה: שני רומנו 103FM