ביבס, אחיה הצעיר, היחיד, של עופרי היה ילד יפה תואר, שחור תלתלים ונבון "עם חיוך שובה לב וריסים ארוכים", אומרת אחותו וקולה היציב, התכליתי, נשבר לרסיסים. "מרוב שהיה ממיס לבבות, חשבו שהוא בת". כשגדל, הפך לחסון וחזק, בנוי לתלפיות, "אבל כשחייך, מיד ראו את נפשו הטובה, הרגישה". באותו הטוב ובאותה הרגישות נהג במשפחתו הקטנה.
"ירדן תמיד שם את שירי והילדים במרכז, הרבה לפני עצמו", מספרת עופרי ביבס־לוי. "הוא דאג לכולם ובמיוחד לאריאל ולכפיר. הוא היה האבא הכי חרדתי שהכרתי. כל הזמן פחד שהילדים ייפגעו. עם כל דבר קטן רץ איתם לרופא. היה מבלה במרפאות בערך שלוש פעמים בשבוע, על כל שטות. היינו צוחקים עליו שהוא חרדתי מדי, והוא צחק עלינו שאני ובעלי היפים כאלה, משחררים מדי עם הילדים. אם אריאל הרים מגרפה בגינה, ישר היה נבהל, אולי הוא עלול להיפגע. אם הוציאו את כפיר הקטן לשמש, מיד דאג, אולי הקרינה מזיקה".
ב־7 באוקטובר אירע הדבר הנורא ביותר למשפחתו. אשתו שירי, אוחזת בילדיה הרכים, זועקת באלם, נחטפה על ידי מחבלי חמאס לעיני המצלמות. בעלה ירדן, שהקדים ויצא להצילם, נחטף אף הוא ותועד על אופנוע כשהוא פצוע ומוקף המון זועם המבצע בו לינץ'. "ירדן עשה את הדבר שהכי תואם את האופי שלו", אומרת עופרי בכאב. "הוא אמר, אני אצא החוצה אל המחבלים, הם ייקחו אותי ואני אקריב את החיים שלי כדי ששירי והילדים יישארו בטוחים בממ"ד".
נילי סיפרה שמיד אחרי שהם תיעדו אותו מקבל את הבשורה המרה הם לקחו אותה משם ושחררו אותה. היא אמרה לנו, אפילו לא נתנו לי לנחם את ירדן, לחבק אותו, לחזק אותו. פשוט צילמו ולקחו אותי. אבל אנחנו נאחזנו בהבנה שלא הייתה להם הוכחה ששירי והילדים לא בחיים. ובגלל שאין לנו ודאות, אנחנו מחכים לכולם".
ביום שני הבא תמלא שנה ל־7 באוקטובר. שנה תמימה מורכבת ממאות ימים, עשרות חודשים ושבועות, אלפי שעות של דם ורעב, עינוי ובעתה עבור החטופים. ובעוד מספר החטופים החיים פוחת והולך, משפחותיהם הופכות לצללים מהלכים. אין לתאר את האפלה האופפת אותם.
"בהתחלה עוד חשבנו, שבוע והם בבית", אומרת עופרי. "אני זוכרת את נקודת הזמן של החודש. היינו מזועזעים. אמרנו, חודש שלם חלף והם עדיין שם. ואז החודש הפך למאה ימים ולחצי שנה. מצד אחד הספירה הזאת הכי כואבת בעולם, ומצד שני היא כבר מאבדת משמעות.
ואסור לתת לזה לאבד משמעות, כי בשביל ירדן, שירי, אריאל, כפיר וכל שאר החטופים, כל שנייה היא נצח וכל יום הוא גיהינום, ומשהו בספירה הנמשכת הזאת מתחיל לנרמל את הסיטואציה. כבר עכשיו אני שומעת שמדברים על יום השנה לחטופים בשבי. אנחנו עוד לא שם, וכבר בטוחים שנגיע ליום הזה. אנשים פשוט מקפיצים אותנו לשם. מבחינתם זה כאילו ברור שהם לא יהיו פה עדיין".
כי אנחנו עדיין חיים את 7 באוקטובר. אני לא חושבת שנוכל לחזור לחיים של שגרה כל עוד הם שם. אין מצב. אני לא יכולה לדמיין את עצמי מתיישרת, מזדקפת, חוזרת לנשום כל עוד הם שם. אני כבר לא יודעת באיזה עוד מילים ואיזה אופנים אפשר לצרוח שכל כך הרבה זמן חלף והם עוד שם".
אין שנייה שהראש שלי נקי ממחשבות עליהם. זה כמו ענן שנמצא מעליי ואי אפשר להתנער ממנו לרגע או לא לחשוב עליו. זה אומר לא להיות שמחה באופן מלא, ולא להיות אמא באופן מלא ורעיה ואחות ודודה וגיסה. תמיד אומרים, חצי מהלב שלנו שבוי בעזה, וזה ממש ככה. חצי מהנפש, חצי מהגוף תמיד שם. אני לא אני באופן מלא, וכשזה נמשך כבר 11 וחצי חודשים זה הרבה יותר קשה.
מדברים על איזה נרמול, ושמתרגלים, אבל אצל משפחות החטופים מתרחש תהליך הפוך: ככל שהזמן עובר הסיטואציה הופכת קשה יותר ובלתי אפשרי להמשיך את החיים. יש לי ילדים שמאוד מושכים לשגרה ולהמשכיות, אבל אנחנו תקועים ב־7 באוקטובר. אנחנו עדיין חיים אותו.
יש שאומרים, עסקת החטופים מופקרת כי שחרור המחבלים יוביל לפיגוע הבא, אבל החטופים עדיין בעיצומו של הפיגוע הקודם, פיגוע 7 באוקטובר, וכל יום שחולף מאריך את הפיגוע לאורך כמעט שנה. אז להפחיד אותי בפיגוע הבא, כשהפיגוע שלנו מתמשך - זה רק עוד כותרת ועוד פרובוקציה".
אחר כך התפרסם גם הסרטון ובו ממש ראו את האקט של החטיפה כשכל המחבלים מסביב. הדבר הנוסף שהפך אותם לסמל היה העובדה שכפיר הוא החטוף הכי צעיר, הוא היה בן פחות משנה כשנחטף. לכן זה כל כך נגע לכולם. התמונה שלהם בלטה גם בגלל שני הראשים הג'ינג'ים וגם בגלל שהפנים של שירי סיפרו את כל הסיפור.
ומהר מאוד היא רצה בכל העולם והפכה לאחת התמונות הבולטות מאותו יום. סיבה נוספת היא שלצערנו כפיר ואריאל נותרו הילדים היחידים שלא יצאו מעזה. זה העצים את הסיפור שלהם".
זה היה ב־29 בנובמבר, ומאז אנחנו באוויר, תלויים בין שמיים וארץ. אין לנו ודאות לכאן או לכאן, וחוסר ודאות הוא הדבר הכי קשה בעולם. אבל מצד שני, זה גם מה שמחזיק אותנו ונותן לנו תקווה שיש סיכוי שמה שחמאס אמרו עליהם הוא שקר".
אני באופן אישי, ואני לא מדינאית או אשת צבא דגולה, שאלתי בשבועות הראשונים, כשרק התחילו לדבר על לחץ צבאי, מה יקרה אם מישהו שמחזיק במשפחה שלי ירגיש שלוחצים עליו יותר מדי. מה מבטיח לי שהוא לא יוציא אותה להורג, הרי אין לו מה להפסיד, או שתופסים אותו או שהורגים אותו, אז למה שלא ייקח איתו את החטופים. מבחינתי זה היה תרחיש כל כך צפוי, שהיה צריך לעשות הכל כדי להימנע ממנו.
רצח ששת החטופים עורר בי כעס, כי אפשר היה למנוע אותו. החטופים היו יכולים להיות היום בבית אם היה מתווה שמחזיר אותם ואם הממשלה הייתה חותמת על הסכם לשחרורם. מעבר לעובדה שמשפחות החטופים הפכו למשפחה אחת גדולה, היינו בקשר קצת יותר קרוב עם חלק מששת החטופים שנרצחו. הם שרדו את 7 באוקטובר, ושרדו פציעות איומות, והצליחו להחזיק מעמד 11 וחצי חודשים בגיהינום בתנאים תת־אנושיים, ובסוף החיים שלהם הסתיימו בירייה בראש רק בגלל שהחוטפים שלהם הרגישו שצה"ל מתקרב וסוגר עליהם".
עופרי וירדן ביבס נולדו וגדלו בקיבוץ צאלים. ירדן ושירי עברו לקיבוץ ניר עוז, עופרי התגוררה עם בעלה דוד ושלושת ילדיהם ברמת הגולן. שבועיים לאחר החטיפה, גילתה שהיא בהריון. "ההריון התקדם במקביל לכל מה שהתרחש בשנה הזאת", היא אומרת בעצב. "והיה בי הרבה כאב ששירי וירדן בכלל לא יודעים עליו. כל הזמן קיוויתי שהם יחזרו עד הלידה, שיהיו איתנו בברית. ועכשיו התינוק אפיק כבר בן שלושה חודשים והם עדיין לא פה".
היא בת 38, מרפאה בעיסוק. אחיה ירדן רתך במקצועו ושירי גננת. "שירי וירדן הכירו דרך חברים משותפים הרבה שנים לפני שהפכו לזוג, אבל מהפגישה הראשונה איתה הבנתי שהיא בחורה לחתונה ולילדים. היה לי ברור שזה הכיוון שלה, שזה מה שהיא רוצה. היא הייתה אישה מאוד שקטה ועדינה, בת זוג מדהימה לירדן, מאוד רגישה אליו ולמצבי הרוח שלו ואמא משקיענית ויצירתית.
היו לה ידי אומן והיא ידעה להכין דברים מקסימים לילדים. אני חושבת שבסיטואציה הבלתי אפשרית שבה היא מצאה את עצמה בבוקר השבת הנוראה ההיא, יצאו ממנה חוזקות שגם היא לא הכירה בעצמה. דברים שאני בטוחה שלא האמינה שתצטרך להתמודד איתם, וכמו שהיא עטפה את הילדים ברגע החטיפה, אני בטוחה שהיא ממשיכה לעטוף אותם בשבי ולנסות לייצר להם את הכי טוב ונורמלי שאפשר ולתת להם תחושה שהם בטוחים ואהובים ושיש תקווה".
אריאל היה בן 4 וכפיר הפעוט היה בן 9 חודשים בלבד כשאירעה חטיפת בני משפחת ביבס לרצועת עזה. החטיפה התרחשה בשטחי קיבוץ ניר עוז. האב ירדן נחטף בנפרד. בטבח נרצחו גם הוריה של שירי, יוסי ומרגיט סילברמן, וביתם הוצת כליל. רק שבועיים לאחר מכן נמצאו גופותיהם.
בבוקר ההוא שלח ירדן ביבס הודעה לאחותו כדי לעדכן אותה על מצב הלחימה בקיבוץ. הוא כתב לה שיש ירי רקטות ולאחר מכן סיפר על מחבלים שנכנסו לקיבוץ. בסביבות 9:45 שלח ירדן הודעה נוספת, "הם בפנים". זמן קצר לאחר מכן שלח את ההודעה האחרונה למשפחתו "אני אוהב אתכם". "תחילה הפיצו רק תמונה", מספרת עופרי.
"ובעלי ואני הסתכלנו עליה ואמרנו, זה לא אמיתי, זה לא יכול להיות. חשבנו שזה פוטושופ של חמאס. עוד לא הבנו שחטופים אנשים. חשבנו רק שמחבלים חדרו ליישוב. מאוחר יותר התברר שככל הנראה שירי הסתתרה באיזו פינה בממ"ד עם הילדים, ואריאל שמע שפורצים לבית שלו. הוא ראה את ההורים שלו מבוהלים, שמע יריות דרך הדלת ובעצם נפרד מאבא שלו.
אנחנו יודעים שירדן נישק אותם לשלום, נפרד מהם ויצא במטרה להקריב את עצמו. הוא האמין שאם ימצאו אותו, יסתפקו בו ולא יפגעו או יחטפו אישה וילדים". אבל אז תועדה המשפחה ברגעי החטיפה ולאחריהם הופצו הסרטונים ברשת והפכו ויראליים.
"בסרטון נראה מחבל אומר לחבריו, תכסו אותה, אנחנו מוסלמים ולא נפגע בה, ואני הבנתי שהכוונה היא שלא יהרגו אותה, אבל הם לא יכולים להגיד שהם מגוננים על נשים וילדים כשהם חוטפים אותם, אחרי שהם פרצו באלימות לבית שלהם, וירו בחדרי הבית. שום דבר לא אנושי או הומניטרי בסיטואציה הזו, אבל המחבלים מנסים לצייר לעולם כאילו הם שומרים עליהם, כאילו יש משהו הגיוני או אנושי בזוועה הזאת.
באחד הסרטונים שומעים את שירי אומרת ‘די, די', מאוד חלש, מאוד בשקט, מעין זעקה אילמת. ראיתי איך היא מסתכלת לצדדים, איך היא מחפשת את ירדן, וגם אני חיפשתי רמז לירדן בסרטון ולא מצאתי. אבל ראיתי את הפחד על הפנים של שירי וגם את התשישות אחרי כמה שעות בממ"ד. היא נראתה מאוד לבנה, מאוד מיובשת. מאוד מבוהלת. וגם על הפנים של אריאל רואים בלבול מאוד גדול. הוא מסתכל ומנסה להבין מה קורה סביבו. אני מאמינה שהוא לא פחד כי הוא לא לגמרי הבין את הסיטואציה. אני חושבת שהוא היה בהלם".
מאוחר יותר הופץ סרטון של ירדן שבו הוא נראה מדמם מראשו ומחבלים מתעללים בו. "זה מאוד־מאוד קשה", אומרת עופרי. "אני לא מאחלת לאף אחד לראות מישהו שיקר לו, מישהו שהוא אוהב, בכזאת סיטואציה אלימה, להבחין בפחד בעיניים של ירדן, באימה של הלא נודע ומה עומד לקרות בשנייה הבאה.
רואים בסרטון שמכים אותו במה שנראה כמו מברג, ומזווית אחרת זה נראה כמו אבן גדולה. בכלל לא ידענו אם הוא שרד את הסיטואציה, ורק אחרי כמה שבועות, כשהחטופות הראשונות שוחררו מהשבי, הן סיפרו שהוא שרד את הפציעה ונותר בחיים. מאוחר יותר חמאס הפיץ את הסרטון שבו בישרו לו על מות שירי והילדים וראינו שהוא חי במו עינינו".
בהסכם הפסקת האש בסוף נובמבר התחייב חמאס לשחרר את שירי והילדים, אך לא עמד בדיבורו. ישראל ראתה באי־שחרורם הפרה של ההסכם. בתגובה טען חמאס כי שירי וילדיה נהרגו והאשים את צה"ל במותם בתקיפה אווירית. הידיעה התקבלה בספקנות ונטען כי מדובר בטרור פסיכולוגי.
כשפורסם הסרטון שבו נראה ירדן מקבל את הבשורה המרה, צה"ל התחייב לבדוק את טענת חמאס, אך לא סיפק אישוש או הפרכה לידיעה שהם אינם בין החיים. ביוני האחרון הציג צה"ל לקרובי משפחת ביבס סרטון שצולם ככל נראה בדרום רצועת עזה ובו תיעוד של שירי והילדים מספר שעות לאחר החטיפה ב־7 באוקטובר כשהם במוצב בח'אן יונס.
בראיון בכאן 11 התבטא בני גנץ באשר לגורלם של בני משפחת ביבס ואמר כי מדינת ישראל "תחשוף זאת כשהתנאים יבשילו לכך". הוא לא נשאל מה כוונתו, אך היו שפירשו את דבריו כהודאה בכך שאלה אינם בין החיים. "מבחינתנו, זו אמירה חסרת אחריות וחסרת בסיס או אחיזה במציאות", אומרת עופרי בפסקנות.
מיד לאחר שהתברר שכל הילדים החטופים חזרו מלבד ילדי משפחת ביבס והוריהם, פתחו קרוביהם בקמפיין עולמי שדרש את שחרורם המיידי. עצרות לשחרור המשפחה התקיימו במספר מוקדים בארץ ובעולם, לצד הפגנות קבועות מול ביתו של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש.
בסוף דצמבר הציגו השגרירויות והקונסוליות הישראליות ברחבי העולם תמונות של המשפחה, ובימי ההולדת של כפיר ואריאל בשבי הדליקו את בנייני המשרדים שלהם בכתום כאקט של סולידריות והעלאת המודעות לזוועת חמאס ובכוונה לגייס את דעת הקהל בעולם בקריאה לשחרר את בני המשפחה.
"הייתי בתוך אדרנלין מאוד גדול, ומהר מאוד נכנסתי לעשייה אינטנסיבית", מספרת עופרי. "הייתי משימתית. זה לא רק היה צורך השעה אלא גם סוג של התמודדות. לא היה אפילו מקום לרגש. רק רצון לחפש את ירדן ואת שירי והילדים ולעשות הכל כדי להחזיר אותם כמה שיותר מהר. אבל ככל שהזמן עובר ואנחנו לא מצליחים להחזיר אותם, נהיה לי קשה אפילו להסתכל על התמונות שלהם, לצפות בסרטונים שלהם.
משהו מההגנות הראשונות שהגנו עליי בהתחלה מתחיל להתפורר. כמעט שנה עברה, והעובדה שאנחנו לא מגיעים לתוצאות מטריפה את הדעת".
בהזדמנויות שונות ובאירועים ציבוריים המוניים צוינו ימי ההולדת של אריאל וכפיר ביבס. ב־18 בינואר, תחת הכותרת "יום ההולדת העצוב בעולם", צוין יום הולדתו הראשון של התינוק בכיכר החטופים, וב־5 באוגוסט צוין גם יום הולדתו החמישי של אריאל ביבס. במסגרת הקריאה הציבורית בארץ ובעולם להשבת משפחת ביבס משבי חמאס, הפך צבע שערם הכתום לסמל.
עופרי הייתה ראש חץ הפעילות מטעם משפחת ביבס. היא הרבתה להופיע בתקשורת, טסה לחו"ל לפגישות עם אנשי ממשל וציבור בעלי השפעה, ארגנה כנסים והייתה הרוח החיה בהפגנות. "הייתי מאוד ממוקדת ומאוד עסוקה", היא אומרת, "אבל עם התקדמות ההריון ועם ההבנה שהילדים שלי צריכים אותי בבית ושאני לא יכולה להיעלם להם כל פעם לשבוע וקצת, הורדתי פעילות ואני מנסה לעשות דברים מהבית. אבל אז גם מתפנה קצת מקום למחשבות ולעצב וגם לכעס על ההתנהלות של הצבא והממשלה".
כשמדברים איתי על לחץ צבאי כפלטפורמה להשגת תנאים טובים לעסקה, אני אומרת ש־11 וחצי חודשים לימדו אותנו אחרת. אנחנו לא במקום טוב יותר. לפני 11 וחצי חודשים היו לנו יותר חטופים להציל ויותר חללים להביא לקבר ישראל, וככל שהזמן עובר הסיכוי למצוא את החללים ולהחזיר חטופים בחיים הולך וקטן וההפקרה של 7 באוקטובר נמשכת כמעט שנה".
ברור לי שאם לא נצא משם, יהיו עוד רבים. גם אנחנו בתור משפחה מחכים חודשים על גבי חודשים שידפקו אצלנו בדלת. לפעמים זה מרגיש שזה רק עניין של זמן בגלל התנאים ובגלל הסכנה שירצחו אותם, בזמן שבצד שלנו נמנעים מלקבל החלטות שצריך ואפשר לקבל".
וזה לא רק החטופים. זה גם הבאת החללים לקבורה והבאת השקט לצפון, וחתימה על הסכם אזורי והשבת המפונים לבתיהם. אני לא חושבת שהממשלה הזאת, שבזמן כהונתה התרחש המחדל הגדול הזה, ולמרות זאת בחרה להישאר ולנהל את המערכה, יכולה אחרי שנה להציג לנו תוצאות מדיניות שנותנות איזה שקט, איזו תקווה. הצפון עדיין בוער, אנשים עדיין מפונים מבתיהם, ואין שום צפי להצלת החטופים ולהחזרת החללים לישראל".
אני חושבת שראש הממשלה שלנו, שיש לי הרבה ביקורת עליו, אם יש משהו שהוא רוצה שיקרה, הוא קורה. ואם הוא באמת היה רוצה בלב שלם שכל החטופים יהיו בבית, הוא היה מוצא דרך במהלך כמעט שנה שלמה לחתום על מתווה שיחזיר אותם. אבל בפועל הוא הופך את החטופים לכף מאזניים. מבחינתו הם עומדים מול ביטחון המדינה.
וזה שקרי לחלוטין. ביטחון המדינה יתחזק כשנשמור על הערכים והמוסר והמחויבות הבסיסית של מדינה לאזרחיה. הסיבה ש־7 באוקטובר התרחש זה לא כי המדינה לא יכלה להתמודד עם האיום, אלא כי הייתה שורת כשלים שצריכה להילמד ולהיחקר כדי למנוע את המחדל הבא. ומה שימנע את 7 באוקטובר הבא זה אם החטופים יחזרו, כי כל אזרח צריך לדעת שהמדינה שלו עושה את הכל כדי להחזיר חטופים, ואם זו לא התחושה, הכל נשבר ומתפורר".
המשפחות שומעות את זה, ומודאגות בצדק שלא נגיע בכלל למתווה השלישי. אני חושבת שגם הצד השני שומע את הדברים ואומר לעצמו, למה לחתום על פעימה ראשונה ושנייה כשהפעימה השלישית מוטלת בספק והסיום של המלחמה לא ברור וחתום? אני חושבת שאם המתווה היה נחתם מתוך רצון אמיתי להגיע לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים כולם, היום כבר היינו בסוף המלחמה עם כל החטופים והחללים בבית".
רק לפני כמה חודשים ישבתי מול סמוטריץ' ואמרתי לו, 'תסביר לי מה בדיוק התוכניות שלכם, איך החיים שלנו עומדים להיראות במדינה בעוד שנה', והוא לא ידע לענות לי על זה. הוא שתק. לכל השאלות האחרות הוא ענה ולזאת לא השיב, כי חוץ מלזרוק סיסמאות לאוויר הם לא יודעים מה יהיה פה מחר.
"החיים של המשפחה שלי הם כלי במשחק הפוליטי. מאשימים אותנו שאנחנו עושים פוליטיקה בתוך המאבק להשבתם, וזה כל כך לא נכון. אנחנו לא עושים פוליטיקה. אין לנו זמן וכוחות לפוליטיקה. אנחנו באים בדרישה הכי בסיסית למדינה שלנו, שתוציא את המשפחות שלנו מהגיהינום".
ועד שזה יקרה, עופרי ביבס־לוי מתגעגעת עד כלות לאחיה, גיסתה ואחייניה כתומי השיער. "אם הייתי יכולה לדבר איתם, הייתי מספרת להם כמה שהם חסרים לנו. וכמה הפכו למפורסמים בעל כורחם, וכמה מדינה שלמה רוצה ומחכה לשובם. אני כבר מפחדת לבקש מהם להיות חזקים עוד קצת, כי אנחנו מבקשים את זה מהם כבר 11 וחצי חודשים, והקצת הזה מתחבר ומתארך ותכף מגיעה שנה וזה לא פייר.
אני מרגישה שאני משקרת להם כשאני מבקשת מהם להחזיק מעמד עוד קצת, שעם הזמן הופך לכל כך הרבה. ובכל זאת אני עדיין מתחננת אליהם שימשיכו להחזיק מעמד".
התרעות פיקוד העורף