השנה שחלפה מאז 7 באוקטובר הייתה הקשה בתולדות המדינה אבל גם היפה באחדותה. עמישראל, מושג מסוכסך ונפיץ, עממי לעיתים, שבותר והתפצל לקרעים מאז הרפורמה, הותך בדמיו והתלכד מחדש. גם ישראל גנץ, ראש המועצה האזורית בנימין ויו"ר מועצת יש"ע הטרי, פגש את האחדות הזאת, חוצת העמדות והמגזרים. "מאז הטבח עבדנו סביב השעון", הוא מספר. "הציבור שלנו התגייס בהמוניו. כל מי שהיה לו כלי נשק רץ לסייע לדרום, וכשאצלנו נפלו חללים, הגיעו אלינו אחים וחברים מהצפון, מהדרום ומהמרכז כדי להיות איתנו, לתמוך ולחבק. אני זוכר שבחודש הראשון למלחמה אפילו לא יצאתי הביתה. ממש ישנתי במשרד".
"כולנו מתמודדים עם אותו האויב ואותו הסיכון, וכשחייל נופל, פתאום מתברר שאח שלו חרדי והחברים במחלקה שלו הם מכל המגזרים ומכל האזורים, ומפה לשם אתה מגלה שאי אפשר להתנהל במדינה הזו על מרחב אִיום אחד. אני פוגש כל כך הרבה משפחות שגאות בזה שהילדים שלהן שנפלו במלחמה הלכו לחלץ אחרים מתוך תחושת שליחות ואהבה למרות שהאחרים לא היו שייכים למגזר שלהם. אני אומר בכאב וגם בגאווה שגם אם במשך שנים שכחנו את זה, הדור של השנה הזאת לימד אותנו שהעם גדול הרבה יותר מסך חלקיו. השנה הזאת, שנה של מלחמה, לימדה אחדות ושיתוף פעולה ובנתה קשר דם בין יהודה ושומרון למגזרים האחרים מתוך הבנה שהאתגרים משותפים ונשיאת הנטל משותפת לכולם. אני רק מתפלל שנשמור על זה, ושגם בשנה הבאה כל אחד יעשה הכל לא רק למענו, אלא למען הכלל".
שלושה שבועות לפני חג סוכות, חודש לפני הטבח בנגב המערבי, קיים ישראל גנץ ביחד עם ראשי המועצה בבנימין מסיבת עיתונאים מול משרד ראש הממשלה והתריע על הטרור הגואה של חמאס בעזה וברחבי בנימין. איש לא שיער אז שהזעקה תגשים את עצמה בזוועת עולם בחג שמחת תורה. "ראינו את התעוזה של האויב הולכת וגדלה", מספר גנץ. "זה נמשך ביתר שאת בשנה האחרונה, ואחרי שראינו מה קרה ב־7 באוקטובר, המצב ביהודה ושומרון הרבה יותר מדאיג".
שלושה שבועות אחרי אותה מסיבת עיתונאים מדינת ישראל התעוררה לעולם חדש. "הייתי בתל אביב, ראיתי את הטילים והבנתי מיד שאנחנו במלחמה. בשבע בבוקר כבר הייתי בדרך לבנימין, כינסתי את ראשי המועצות ואמרתי לכולם, חבר'ה, אנחנו הבאים בתור. ידעתי שיש חמאס בעזה וחמאס באיו"ש ושיש להם נשק. אמרנו, תוך חמש דקות זה מתפרק עלינו".
"אנחנו רואים כמה אש יש בג'נין ובטולכרם מול החיילים, והפחד שלי ששוב נגיד: יהיה בסדר. אבל לא יהיה בסדר, אם לא נטפל בגזרה שלנו כמו שמטפלים בח'אן יונס, ברפיח ובכפרי לבנון. 7 באוקטובר התחיל בבוקר נורא פסטורלי. עד השעה שש וחצי השמיים היו יפים ואנשים יצאו לרכוב על אופניים. גם מאחורי גדר הביטחון שלנו, 30 סנטימטרים סך הכל, אנשים רצים ומטיילים ולא קורה כלום, אבל אם מדינת ישראל וכוחות הביטחון לא ינקו את התשתיות אצלנו, זה יכול לקרות גם פה".
כנראה שגם שר הביטחון לשעבר הבין את זה. כי בביקור שערך גלנט לפני כשבועיים בבנימין, במפגש עם ראשי הרשויות הוא הצהיר: "ביהודה ושומרון אנחנו כרגע מכסחים את הדשא, אבל יגיע הזמן שיהיה צריך לעקור את היער".
"ב־1 בספטמבר היינו עסוקים בהיערכות לפתיחת שנת הלימודים וראינו רכב חשוד שעצר בצד הדרך. אני אומר בגילוי לב, היה נראה לי שטות. ובכל זאת הזמנו חבלן והתברר שזו מכונית תופת עם מצלמה ושידור למרחוק שהייתה אמורה להעיף אוטובוס של תלמידי עטרת שעמדו לצאת מהיישוב. ואתה שואל, איך מדינת ישראל הייתה מתמודדת עם אוטובוס ילדים באוויר. הרכב הגיע מטולכרם. מישהו תכנן את המסלול. ידע איפה להציב את הרכב ולהרכיב עליו אמצעי צפייה מרחוק. זו טכנולוגיה אחרת. זה תעוזה אחרת. זה איום אחר. באותו ערב הייתי בטקס חנוכת אולפנה ובירכנו הגומל. ניצלנו. היה לנו נס אדיר. אבל הייתה גם ההבנה שאנחנו כבר לא מתמודדים עם מישהו שזורק אבן. היום אנחנו מתמודדים עם מרחב איום שלא היה פה שנים".
ביש"ע תולים תקוות רבות בנשיא הנבחר דונלד טראמפ שיסייע להחזרת הביטחון בכל הגזרות, לרבות יהודה ושומרון. בשנתיים האחרונות, ובשנה האחרונה ביתר שאת, גנץ וחבריו התכוננו בדיוק לרגע הזה. "רקמנו קשרים ואפילו דיבורים על פעולות מעשיות שקשורות ליהודה ושומרון עם בכירים בצוות של טראמפ", הוא אומר.
לגנץ בטן מלאה גם על המשטרה הפלסטינית, למרות שיתוף הפעולה המרשים עם כוחות הביטחון הישראליים מאחורי הקלעים וחרף העובדה שהרשות הפלסטינית לא הצטרפה למהומות השנאה ב־7 באוקטובר. "המשטרה הפלסטינית הייתה שם קוד של גוף שאמור לשמור על הביטחון שלנו", מבאר גנץ. "בפועל, היא מאמנת כוחות באפגניסטן לכיבוש שכונות, צניחה ממטוסים, הכל מופיע בסרטונים שלה שעולים ברשתות. רבים מהכוחות המיוחדים של הרשות הפלסטינית ביצעו לאחרונה פיגועים, למרות שתפקידם לדאוג שלא יהיו טרוריסטים בשטח. בפועל לא רק שהם פה, הם גם מקבלים גיבוי מקצועי מלא ועורכים ישיבות אבל בעקבות חיסול סנוואר. אני יכול להבין שמדינת ישראל אומרת, אם יש גנב ברמאללה או בחברון, אנחנו לא רוצים לתפוס אותו, שלרשות יהיה כוח שיטור משל עצמה. אבל היום זה כבר לא כוח שיטור, זה צבא עם עשרות אלפי לוחמים, כולם מצוידים בנשקים ארוכים שמתאמנים בכיבוש שכונות. וזה מדאיג".
"אמרתי לראש הממשלה, לשרים ולחברים בציונות הדתית שמצד אחד אי אפשר לגייס חצי מיליון איש בכוח, ומצד שני, מה שהיה לא יכול להימשך. המחיר הוא כבד מנשוא. ישבו איתי אתמול נשות מילואים שלא ראו את הבעלים כמעט שנה במצטבר, כי הם מסכנים את הנפש יום־יום ואי אפשר שציבור שלם לא יהיה חלק מהדבר הזה. אבל צריך להבין ששינויי עומק לא עושים ביום אחד. כדי שהדברים יקרו צריך לרדת לפרטים ולראות איך תופרים את המסגרת. ככה זה עובד. דרוש שינוי, זה ברור וכולם רוצים אותו".
"אני מאמין שגם הציבור החרדי מבין שצריך שינוי, אבל האמירות של הכל או כלום לא יובילו לפתרון. גם את רומא לא בנו ביום אחד. תהליכים מורכבים עושים בעדינות, לא בלעלות על עצים. צריך למצוא את הדרך. ביצירתיות, למצוא פתרונות שמכבדים את הציבור ושהוא מסוגל לחיות איתם. כבר אי אפשר להגיד, זה לא מתאים לי, זה לא לרוחי כי הנה הכינו לך מסגרת ותצטרך להתאים את עצמך אליה. החשבון פשוט: במלחמה איבדנו כ־800 חיילים, יש לנו מעל 5,000 פצועים, זה שתי אוגדות מול מרחב איום גדול. אז כדי להגן על עצמנו אנחנו צריכים עוד אנשים".
מנחם ישראל גנץ, בן 46, מכהן כראש המועצה האזורית בנימין מ־2018. בתחילת השנה נבחר לכהונה נוספת בבחירות לראשות בנימין כמועמד יחיד, ובמאי האחרון נבחר גם לראש מועצת יש"ע. הוא נשוי ואב לשבעה ילדים ומתגורר בהתנחלות פסגות. לפני כן היה סגן ראש מועצת בנימין, המועצה הגדולה ביותר בישראל, וניהל את הקמת היישוב עמיחי למפוני עמונה. בסוף השבוע שעבר חילץ גנץ פלסטיני שהיה מעורב בתאונת דרכים בצומת בנימין והציל את חייו. גנץ הגיע לרכבו של הפלסטיני רגע לפני שזה עלה באש, שלף אותו מהרכב ואף חזר למכונית הבוערת כדי לוודא שאין בה לכודים נוספים. לאחר מכן הצטנע גנץ: "לא סיפור גדול. אדם נקלע למצוקה, שמחתי להיות שם כדי להושיט יד".
גנץ קיבל לידיו מותג חלש, שגם סבל מבעיות פנימיות ומהתנגדויות אופוזיציוניות מצד חלק מראשי המועצות. עם היבחרו הצהיר שהוא נחוש להפוך את יש"ע לגוף דומיננטי ולשנות את המציאות ביהודה ושומרון החל מתשתיות ותוכניות אב ועד הסדרת חקיקה. "אני רוצה נורמליזציה", מחדד גנץ, "שתושב יהודה ושומרון יהיה עם אותן חובות ואותן זכויות כמו תושב בקיסריה והרצליה".
"כמה מחלפים יש בכביש 6 מזרחה? אפס. כי כשתכננו את כביש 6 בתוכנית אב, לא הביאו בחשבון שחצי מיליון תושבים יהודים חיים בחלקו המזרחי של הכביש וגם הם צריכים להגיע הביתה. נכון להיום, כל פרויקט במדינת ישראל שהוא לא חלק מהתוכניות האסטרטגיות, המדינה אומרת לנו, תיקחו אותו מכסף פוליטי. ואז אנשים אומרים, משקיעים מיליונים בכבישי יהודה ושומרון. הבעיה היא שמדינת ישראל בכלל לא לקחה אותנו בחשבון בתוכנית האב, ולכן כל מה שחסר לנו אנחנו צריכים לבקש. וזה לוקח זמן רב ועולה הרבה יותר ביוקר".
"אין אזרח בישראל שלא רוצה לראות את החטופים בבית. והשאלה היא מצד אחד אם אנחנו לא מחזירים 101 חטופים ומסכנים מיליונים נוספים, ומצד שני איך עושים הכל כדי להביא אותם הביתה. לכן הנושא הזה מאוד עדין, וצריך לבחון כל עסקה לגופה. לדעתי האישית, ככל שעוסקים בזה יותר בקול וברעש, ככה המחיר עולה".
התרעות פיקוד העורף