לא שוקלת מילים: קייטי הופקינס ממשיכה להטיח רפש בכולם

הדעות הגזעניות והשיפוטיות של הופקינס, שהיא לא יותר מאשר פליטת ריאליטי עם טור בצהובון הבריטי הרדוד “סאן", לא היו מעניינות אף אחד מחוץ לגבולות בריטניה, שם היא נחשבת ל"כלבה הכי מרושעת בממלכה", אלמלא ספיישל דוקומנטרי מיוחד שעלה בשבוע שעבר ברשת  TLC הבריטית. ב־" My Fat Story " הופקינס הראתה שהיא מוכנה להוכיח את הטענות שלה בנוגע לאנשים שמנים, ולכן במשך שלושה חודשים היא צרכה בין 4,000 ל־ 6,500 קלוריות ועלתה 25 קילוגרמים. בהמשך, הסדרה מלווה את הניסיונות שלה לרדת בחזרה במשקל. המטרה: לנסות להבין אם היא צודקת בטענותיה או שצודקים בעלי עודף המשקל שמנסים להוכיח לה שהקושי לרזות לא נובע בהכרח מעצלנות. 

אל תדברו על טיילר

הופקינס בת ה־ 40, שעבדה כמנהלת מותג בשירות המטאורולוגי של אנגליה,  התפרסמה ב־ 2006 כשהשתתפה בגרסה הבריטית של “המתמחה". הפה הגדול שלה שירת אותה כבר אז, כשנהגה לפזר הערות גזעניות או סתם גועליות לעבר המשתתפים האחרים והסתכסכה במיוחד עם איש העסקים הבריטי  אלן שוגר. הקהל הבריטי מיד שם לב לפרובוקטורית החדשה והיא אפילו הצליחה לעורר מהומה גדולה יותר כשפרשה מהתוכנית רגע לפני פרק הסיום, בטענה שהיא לא מרוצה מהטיפול בבנות שלה, שנשארו בבית.

התקשורת והקהל בבית הפגינו שנאה כלפי הופקינס וכבר בשלב הזה היה ברור שהיא פחות או יותר ניזונה מהתגובות השליליות כלפיה. ב־ 2007 היא השתתפה בריאליטי “I’m a celebrity – get me out of here" ועם השנים צברה קהל ברשתות החברתיות ובמיוחד בטוויטר. ב־ 2013 סיפרה שהיא שופטת את הילדים שלומדים עם הבנות שלה בהסתמך על השמות הפרטיים שלהם, והיא במיוחד מתעבת ילדים בשם טיילר. מאז היא הפכה לאורחת קבועה בתוכניות בוקר ונוהגת לשחרר לחשבון הטוויטר שלה הצהרות נגד מוסלמים, סקוטים ופחות או יותר כל אוכלוסייה שלא מוצאת חן בעיניה.

בנובמבר 2013, כשמסוק משטרתי התרסק בסקוטלנד, היא צייצה שהתגובות האמוציונליות של חלק מהאנשים הן פשוט “פתטיות". בחודש שעבר, כשכלי התקשורת בבריטניה דיווחו על חשד שספורטאית מקומית, שנשלחה לאפריקה לסייע לחולי אבולה, חזרה לאנגליה כשהיא חולה בנגיף, הופקינס צייצה “הספורטאים הארורים האלה, שמביאים לנו אבולה". ושוב, כרגיל, העוקבים בטוויטר זעמו, אבל המשיכו לעקוב.

הופקינס היא למעשה הדוגמה המושלמת לכך שגם טרול רשת מרושע יכול להפוך לכוכב, אם העיתוי נכון. התגובות השליליות כלפיה רק מגבירות את המוטיבציה מבחינתה, כפי שהסביר הקומיקאי האוסטרלי אדם הילס, שהשתלח בהופקינס וברשעות המכוונת שלה: “את ניזונה מתקשורת רעה, ואני לא מתכוון לתת לך את הסיפוק הזה. את מבלבלת תשומת לב באהבה. בבקשה תפסיקי להיות בן אדם כל כך מרושע".

"הם יודעים שאני צודקת"

בפברואר 2013, במהלך ראיון לתוכנית בוקר בריטית, היא הודתה שהרושם הראשוני ששמנים מייצרים בעיניה הוא מרתיע ושהיא לעולם לא תעסיק אדם שמן. עכשיו היא ממשיכה: הפרק הראשון של “My Fat Story" שודר בסוף השבוע האחרון וגרף ביקורות קשות נגד הבריונות והפאט שיימינג שהתוכנית הציגה. בעלי עודף משקל רבים מחו נגד המסר שהופקינס מבקשת להעביר וניסו להסביר שיש ביניהם גם כאלה שאוכלים בריא ומתעמלים ומאושרים לחלוטין עם עודף המשקל שלהם, אבל היא מסרבת להאמין. בראיון לרשת HLN היא אמרה: “במשך הרבה יותר מדי זמן אנחנו ממציאים תירוצים לכך שאנשים הם בעודף משקל. נכון, לאחוז קטן מהאנשים יש סיבות רפואיות להשמין, אבל רוב האנשים הם שמנים פשוט כי הם אוכלים יותר מדי ולא זזים מספיק. אין תירוצים. אי אפשר להמשיך להסתתר מאחורי תירוצים. אי אפשר להגיד ‘יש לי עצמות כבדות’, ‘אלה הגנים שלי’, ‘זה רץ אצלנו במשפחה’ או מה שזה לא יהיה. המציאות היא שאתה אוכל יותר מדי ולא זז מספיק. אני חושבת שאנשים צריכים להתאפס על עצמם ולעשות משהו בקשר לזה".

גם העובדה שהיא עצמה עלתה 25 קילוגרמים וסבלה מעודף משקל לא עוררה את נימי האמפתיה של הופקינס, שככל  הנראה פשוט לא קיימים. היא מספרת  שכשצפתה בעצמה משמינה ותופחת, החלה לבכות – פעולה שזרה לה, באופן מפתיע: “אני לא אישה שבוכה. לא בכיתי באף אחת מהחתונות שלי, והיו לי שתיים, לא בכיתי בלידות של שלושת הילדים שלי. אני אשת צבא לשעבר. אבל באכילת היתר, כשצפיתי בעצמי גדלה ומתעוותת, אני חושבת שזה היה לי קשה במיוחד, לראות את עצמי במראה כשאני נראית ככה, משתנה בצורה כל כך מהירה. זו חוויה קשה. וכן, בכיתי".

היא כבר השילה את רוב המשקל, נותרו לה עוד שבעה קילוגרמים עודפים, אבל במקום לגלות איזושהי מידה של סובלנות כלפי אנשים שמנים, היא ממשיכה בשלה. “אני מבינה עכשיו איך זה להיות אדם שמן וזה בהחלט לא קל", היא אומרת. “הבגדים קטנים עליך, הכל כבד לך וקשה לך. אני לא חושבת שמישהו יכול להיות מאושר ככה". אף שרוב התגובות נגדה הן כעוסות, כמו לכל טרולית לעת מצוא, גם להופקינס יש קהל האוהדים שלה, שתומך בכל מה שהיא אומרת.

“הרבה אנשים הגיבו לי בטוויטר שהם שמחים שסוף סוף מישהו אומר את האמת", היא מספרת. “יש גם אנשים שמנים שהחליטו שאני צודקת והם מצטרפים אליי בירידה במשקל. הם יודעים שאני צודקת – זה בסך הכל עניין של לאכול פחות ולזוז יותר". הפרעות אכילה? דימוי גוף? השלמה עצמית? כל אלה מונחים זרים להופקינס, לפחות בכל מה שקשור לאנשים שמנים. מבחינתה, אם את או אתה לא רזים, אין לכם שום סיכוי להיות מאושרים. “אני לא מאמינה שאפשר להיות שמן ולהיות מאושר", היא חורצת. “יש שתי אפשרויות: או לקחת את הדרך הקשה ולהילחם בזה או לקחת את הדרך הקלה ולהרים ידיים, אבל אתה לא תגיד לעצמך שתהיה אומלל כל החיים אז תשכנע את עצמך שאתה מאושר. האם אתה יכול להיות שמן ומאושר? ממש לא. אף אחד לא רוצה להסתובב עם 20 או 30 קילוגרמים עודפים. זה מכביד, זה לא נעים וזה הופך אותך לאדם לא מאושר".