האיש שניהל את המשא ומתן עם ממשלת אתיופיה להעלאת יהודי אתיופיה במבצע שלמה, ישב בתחילת החודש בביתו שבצהלה, וצפה בלב נחמץ במחאת בני העדה האתיופית. ״אילו הייתי רק צעיר ובריא יותר, הייתי צועד איתם בשורה הראשונה של המפגינים", אומר אורי לוברני (90), לשעבר שגרירנו באתיופיה ובאיראן ומתאם הפעולות בלבנון, שב-1991 נקרא לדגל כדי לטפל בחילוצם הסודי של יהודי אתיופיה. ״אלה אנשים עדינים ומאופקים מאוד, ואם הביאו אותם להתפרצות זעם כזו, זה סימן שכולנו צריכים לעשות חשבון נפש״.

כמו מבצע משה ב-1984, שבו חילץ המוסד כ-6,000 יהודים מאתיופיה דרך סודן, במבצע מתוחכם והרואי, גם הסיפור שמאחורי מבצע שלמה, שבו חולצו 14,310 איש ביום אחד, נשמע כמו תסריט הוליוודי נוסח ״ארגו״, עם כל האלמנטים הדרושים: כסף גדול, שליט רודן, נשק ומורדים, מעורבות אמריקאית, סולידריות יהודית ותעוזה (ועורמה) ישראלית. ״אין ספק״, אומר לוברני באירוניה דקה, ״במבצעים אנחנו טובים. בקליטה הרבה פחות״.

הסכמים בספק

בחורף 1991 הייתה ישראל עדיין עמוק בבוץ הלבנוני. לוברני, אז מתאם פעולות הממשלה בלבנון, עשה את דרכו במסוק צפונה, למפקדת כוחותינו במרג' עיון, "כשפתאום הטייס מודיע לי שצריך להסתובב לירושלים. "הודיעו בקשר שראש הממשלה רוצה לראות אותך'". בעודו מטפס במדרגות ללשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר תהה לוברני על מה הדחיפות, ״הרפלקס הראשון שלי היה לחשוב מה עשיתי לא בסדר. התחלתי לעשות סקירה בראש איפה פישלתי בלבנון״.

אלא שלא לבנון הייתה על הפרק, אלא אתיופיה, שם נותרו מאחור כ־15 אלף היהודים, ניגפים ברעב, בבצורת ובמלחמת האזרחים האכזרית, ומחכים לאיחוד עם משפחותיהם שהועלו ארצה במבצע משה שש שנים קודם לכן. מבצע משה נקטע בבת אחת, בינואר 1985, בעקבות הדלפה לעיתונות על פינוי יהודי אתיופיה דרך סודן. ״לו המשיכו האחראים בישראל לשתוק עוד כחודש ימים, אפשר היה להציל את כל הפליטים שנותרו באתיופיה״, טענו אז מקורות אמריקאים. אבל הנזק כבר נעשה.

חשב שנקרא לראש הממשלה בגלל לבנון. לוברני. צילום: ראובן קסטרו.

אתיופיה הפכה בינתיים לרפובליקה קומוניסטית בראשותו של הרודן מנגיסטו היילה מריאם, איש החונטה הצבאית, שחיסל עשרות אלפי אנשים וגם כמה ממתנגדיו בחונטה (לימים הואשם ברצח עם), במה שכונה ״הטרור האדום״. כל זה לא הפריע לישראל לנסות לחדש את הקשרים עם אתיופיה, שנותקו לאחר מלחמת יום כיפור בלחץ מדינות ערב, במיוחד לאחר שרוסיה, שהשקיעה במשטר הקומו־ ניסטי החדש שבעה מיליארד דולר, הפסיקה את תמיכתה.

״ואז הם נזכרו שהם אוהבים אותנו, ושלחו לכאן נציג בשם קסה קברה, שאמר ׳ניתן לכם את היהודים׳ והשאיר רשימה של סוגי נשק שהם מבקשים״, מספר איש המוסד המיתולוגי ראובן מרחב, שכיהן בין היתר כסגן ראש שלוחת המוסד באדיס אבבה והיה באותו הזמן מנכ״ל משרד החוץ. ״הלכתי לארנס, שהיה אז שר הביטחון, ואמרתי לו שבשום אופן אסור לתת להם נשק. הסברתי שהם יהרגו בזה נשים

וילדים, האמריקאים יכעסו עלינו, היהודים שם ייקרעו בין הצדדים, וכל זה יהיה על מצפוננו. במוסד כעסו עלי, כי הם קיוו לקנות ידידות בנשק, אבל אני נעמדתי על הרגליים האחוריות, ולמזלי הצלחתי לשכנע את ארנס. הצעתי לו שיקרא גם ללוברני, וישאל אותו מה דעתו. אורי חשב בדיוק כמוני״.

ב-1987 נפתחה מחדש שגרירות ישראל באדיס אבבה, ונחתם הסכם ייעוץ צבאי לממשל האתיופי. בתמורה היה אמור מנגיסטו לאפשר את העלאת יהודי אתיופיה, בקצב של 2,000 איש בחודש. אלא שב-1991 נראה היה ששלטונו של מנגיסטו עומד בפני התרסקות. כוחות המורדים, שנתמכו על ידי האמריקאים, החלו להתקרב לאדיס אבבה, וכל מה שסוכם איתו כאילו עמד להיכתב על הקרח (או על החול, במקרה של אתיופיה).

מנגיסטו. צילום: אדעולם, CC BY-SA 3.0

שום דבר שיורה

הלחץ להוציא את יהודי אתיופיה הלך וגבר - הן בהפגנות של בני המשפחות בישראל והן מצד יהדות ארצות הברית, שגויסה עוד קודם לכן למימון הפרויקט. שמיר חיפש בדחיפות מישהו שיכול לטפל בבעיה, ושמע מארנס שלוברני, שגרירנו באתיופיה בשנות ה-60, מתאים בדיוק למשימה.

״שמיר, בלי הרבה הקדמות, אמר לי ׳שמע, אני רוצה שתיסע לאתיופיה. יש לנו בעיה שם, הרודן לא נותן ליהודים לצאת'״, מספר לוברני, ״'יש לו דרישות. הוא רוצה נשק וכסף. צריך לנהל איתו משא ומתן ולדאוג שהיהודים יצאו. נהל איתו מו״מ, אבל אל תציע לו שום דבר שיורה. האמריקאים מאוד רגישים ותקיפים בנקודה הזו'. לגבי הכסף, הוא אמר לי, ׳אין בעיה, תלך ישר ליהדות אמריקה, הם יודעים מזה״׳.

תוך ימים ספורים צויד לוברני בדרכון דיפלומטי חדש והוטס לאדיס אבבה, אחרי 20 שנה שבהן לא דרכה כף רגלו במקום שהיה ביתו במשך יותר מחמש שנים (בין 66' ל־71'). ״סידרו לי ראיון עם מנגיסטו, לא איש מרשים או נבון במיוחד, פשוט קצין שחצן. הוא החליט שהוא מדבר איתי באתיופית. הביאו מתורגמן, ופתאום אני מזהה שזה אותו מתורגמן שהיה בממשל כבר לפני 20 שנה, כשהייתי שגריר. בינתיים שנינו הזדקנו. מנגיסטו החליט שהוא נותן לי שיעור ביחסי ישראל ואתיופיה מימי שלמה המלך ומלכת שבא. זה לקח תשע שעות. ישבו שם כל שרי הממשלה שלו, שלא פצו פה. גייסתי את כל הסבלנות שלי והקשבתי, מה יכולתי לעשות?".

"לא רצינו להפריד משפחות". אמהות וילדיהן אחרי הנחיתה בישראל. צילום: נתן אלפרט, לע"מ

תוך כדי השיחה התברר ללוברני שמנגיסטו מינה לו איש קשר מטעמו - את יועצו הקרוב, אותו קסה קבדה. ״הכרתי אותו היטב. אביו היה שר הפנים ואיש סודו של הקיסר בתקופה שבה הייתי שגריר, והיינו ביחסים קרובים. לאבא שלו היה הרגל, לזמן אותי אליו הביתה ב-6:30 בבוקר. אחד הילדים שהתרוצצו בחצר היה אותו קסה. לימים סידרתי לו לימודים בירושלים. הוא דיבר עברית רהוטה והיה ממזר גדול. היה לי מזל גדול שהוא היה בסביבה".

למחרת בבוקר נערכה ללוברני פגישה נוספת עם מנגיסטו, שבה הבהיר לוברני ש"נשק לא בא בחשבון, בהוראת האמריקאים, אבל אנחנו פתוחים לשמוע מה תרצו במקום'. הוא דיבר על 180 מיליון דולר. אמרתי לו שהסכום נראה לי מוגזם. התחיל משא ומתן ביזנטיני, כשכל אותו זמן אני חושב לעצמי, ׳מי אתה שתנקוב במחיר של עדה שלמה? ולמה 180 מיליון דולר ולא 70?'. חיפשתי איזה סכום להיאחז בו. ביקשתי מנציג הסוכנות שם, אלי אלעזרי ז"ל, איש רב תושייה, שיברר לי כמה עולה להטיס 25 אלף איש באתיופיאן איירליינס, דרך רומא, במחלקה הראשונה. הוא חזר עם מספר: 25 מיליון. אמרתי ׳זהו, זה המספר שלי'. עם זה באתי למנגיסטו. הוא לא דחה אותי על הסף, אבל דרש סודיות מוחלטת, בגלל מדינות ערב".

השליט ברח

ימים אחדים לאחר מכן, במלון ״וולדורף אסטוריה״ בניו יורק, נפגש לוברני עם שמונה מראשי הארגונים היהודיים הגדולים בארצות הברית. "הסיכום עם שמיר היה שמימון העלייה מברית המועצות ומאתיופיה יבוא מהם", מספר לוברני. ״מעבר לסולידריות יהודית, היה להם עניין מיוחד לסייע ליהודי אתיופיה, כי הקהילה היהודית הואשמה אז בגזענות כנגד השחורים, ופה הייתה להם הזדמנות להוכיח את ההפך. אמרתי להם 'תשמעו, אני צריך מכם 'קארט בלאנש', אני לא יודע בדיוק כמה זה יעלה, אבל אני צריך להיות בטוח שאתם מאחורי'. הם היו מאוד אוהדים, ואמרו ׳לך קדימה'".

בינתיים התברר ללוברני שמצוקתם של יהודי אתיופיה גדולה ממה שחשב: "שליח סוכנות אתיופי, מאחת העליות הקודמות, לקח אותי לסיור במקומות הריכוז שלהם. ראיתי את תנאי החיים, המשפחות ברחוב, הצעירים כבר עוסקים בפשע ובזנות. הבנתי שבקצב של 2,000 איש לחודש הקהילה הזו תתפורר. ניגשתי לשמיר, נתתי לו תיאור פלסטי של מה שראיתי, אמרתי לו ׳זה לא יחזיק מעמד שנה, אני מבקש שתיתן הוראה לפנות את כל העדה בבת אחת׳. שמיר אמר 'מקובל', וביקש שנקרא לזה ׳מבצע שלמה'".

לוברני עדכן במתרחש את האמריקאים, "היה חשוב שהאמריקאים לא יחשבו שאנחנו עושים משהו מאחורי גבם. מנגיסטו, כמובן, לא ידע מזה". עם אחד מהם, רוברט הודק, הנספח האמריקאי באתיופיה, עמד לוברני בקשר צמוד, בתקווה לקבל מידע בזמן אמת על תנועות המורדים לכיוון אדיס אבבה. ״קיוויתי שזה יפעל כעוד מנוף של לחץ על מנגיסטו. בשלב מסוים אפילו אמרתי להודק ׳תגיד למורדים בחרטום שיתקדמו עוד קצת לכיוון אדיס אבבה'. כנראה שהגזמתי, כי בשלב מסוים מתקשר אלי קסה קבדה ואומר לי ׳יש לנו בעיה, מנגיסטו ברח לזימבבווה יחד עם כל השרים הבכירים והשאיר אותי כאן עם הסגן שלו. מה אני אומר לו?'".

מכתב מבוש

מחליפו של מנגיסטו, מלס זנאווי, אכן לא ידע דבר על המשא ומתן המתנהל מול ישראל ״הייתי צריך להתחיל הכל מחדש, והזמן פעל לרעתנו״, אומר לוברני. זנאווי דרש ממנו מכתב אישור למבצע מנשיא ארצות הברית, ״הוא הסביר שהוא צריך את זה כדי להצדיק את הסיפור בפני שאר מדינות האיחוד האפריקאי - לוב, סודן, אלג'יר״.

לוברני פנה שוב לחבריו היהודים בארצות הברית. מנכ״ל הג'וינט, מייקל שניידר, קישר אותו עם הסנטור הרפובליקני רודי בושביץ, יהודי רפובליקני ממינסוטה וממקורבי הנשיא ג'ורג' בוש האב. ״בושביץ השיג את המכתב מבוש, וביקש להיפגש איתי אישית כדי למסור אותו. להפתעתי, הוא התייצב באדיס אבבה עם המכתב״. בושביץ ראה בשליחות הזו את אחת מפסגות חייו. בביוגרפיה שלו הוא ציין כי היה ״שליח מיוחד מטעם הנשיא לשחרור יהודי אתיופיה״.

בינתיים הודיע שמיר לשר הביטחון משה ארנס על ההחלטה להוציא את כל היהודים בבת אחת, וניתנה לצה״ל פקודה לתכנן את המבצע. מאיר דגן, אז ראש אגף המבצעים בצה״ל, נסע לאדיס אבבה ללמוד את השטח, וחזר עם כמה אופציות לביצוע: האחת, לכבוש את שדה התעופה של אדיס אבבה לכמה שעות, על מנת לפנות את היהודים משם. השנייה, להחרים את כל המשאיות באדיס אבבה, ולהסיע בהן את היהודים לגבול קניה. ״אני הצעתי להוריד מהפרק כל אופציה שהייתה כרוכה באלימות. במקום זה סוכם שהיהודים ירוכזו במתחם השגרירות, יוסעו משם באוטובוסים, ונטיל עוצר בעיר לכמה שעות״.

הפיקוד על המבצע עבר לסגן הרמטכ״ל דאז, אמנון ליפקין-שחק. מברק סודי בן שלושה עמודים, תחת הכותרת ״הנדון: הצלת יהודים - פקודת מבצע״, שנשמר בגנזך המדינה, מראה כיצד תוכנן המבצע לפרטי פרטים: מריכוז העולים ודרכי העברתם לשדה, דרך אבטחת האוטובוסים והמתחם, ועד למערכות הקשר, המים ואספקת הדלק.

כמה ימים לפני המבצע עוד המשיך לוברני לכבות שריפות: ״האמריקאים פתאום התעוררו. הממונה האמריקאי הזהיר אותי שבשום אופן לא יעבור בעסקה הזו נשק לידי הממשל״. גם העיתונות הישראלית ש'הריחה' שמתבשל משהו, דרשה טיפול דחוף. ״היה ברור שאם משהו ידלוף החוצה, האתיופים יעצרו את כל העניין. דיברתי עם שתי עיתונאיות שאיכשהו ידעו על מה שקורה - תמר גולן ונעמי לויצקי. ביקשתי מהן שלא לפרסם דבר בינתיים. ביקשתי משמיר שיכנס גם את ועדת העורכים. יום לפני המבצע הסברתי להם מה עומד לקרות וביקשתי את שיתוף הפעולה שלהם עד לסיום המבצע. היום, כמובן, בעידן האינטרנט והסלולר, כל זה לא יכול היה לקרות״.

דרישה נוספת באה דווקא מצד שמיר. ״הוא דרש שנשיג ממשרד החוץ האתיופי אישור דיפלומטי לנחיתה באדיס אבבה בעקבות לקחי מבצע אנטבה. בינתיים גם מחיר הפינוי עלה. עבור הפינוי המרוכז דרשו האתיופים 30 מיליון דולר, שהיו אמורים לעבור אליהם מניו יורק.

מדבקות על המצח

המבצע תוכנן ליום שישי, 24 במאי 1991. רכבת אווירית של 34 מטוסים - מטוסי הרקולס של חיל האוויר ומטוסי בואינג 707 של אל־על, שקיבלו אישור מיוחד לטוס בשבת - יצאה לכיוון אדיס אבבה, ובה אנשי הסוכנות, המוסד והשב״כ, ולוחמי יחידת שלדג, בפיקודו של בני גנץ, שצורפו ככוח הממונה על האבטחה הקרקעית. ״אנחנו לא יוצאים לכבוש את אתיופיה, וגם לא להשליט סדר באדיס אבבה״, אמר ליפקין-שחק בתדרוך שלפני היציאה, ״אנחנו הולכים להביא ארצה את כל היהודים שנמצאים כרגע באדיס אבבה״.

לצד ההתרגשות, לא נעדר מקומה של הפוליטיקה. ״כל מי שהיו לו יד ורגל בתכנון המבצע וגם מי שלא, הגיעו. כולם רצו לעלות על הסיפון״, מספר לוברני, ״רגע לפני המבצע עוד קיבלתי טלפון דחוף מראובן מרחב, שהתחנן שאבוא לעדכן את דוד לוי, שר החוץ. לפני כן, כשרציתי לעדכן אותו, הוא לא התעניין יותר מדי״.

כדי למנוע תקלות, נעשה בעזרת האמריקאים תיאום עם המדינות השוכנות לאורך נתיב הטיסה בים האדום. ״משך השהייה המתוכנן על המסלול באדיס אבבה לא היה ברור מראש, ולכן הוחלט שהמטוסים לא ידוממו את המנועים״, סיפר תא״ל (מיל') אמיר נחומי, אז ראש להק אוויר בחיל האוויר, ״הנחנו שלא יהיה אפשר לתדלק על אדמת אתיופיה, והיינו מתודלקים גם עבור הדרך חזרה״.

עולים למטוס באדיס אבבה. צילום: נתן אלפרט, לע"מ

במתחם השגרירות הישראלית נאספו עוד קודם לכן אלפי עולים על מיטלטליהם, במה שנראה כבלגן אחד גדול. ילדים הלכו לאיבוד, נשים התעלפו. תור ארוך השתרך מול דלת הכניסה לשגרירות, להסדרת המיון והרישום. לוחמים בלבוש אזרחי, שהתחלקו לכוחות משנה, אבטחו את השגרירות, את המסלול שבין השגרירות לשדה, ואת שדה התעופה עצמו. בנוסף נשלח גם כוח רפואי קטן, ובארץ הוצב בהיכון כוח נוסף, למקרה שיהיה צורך בחילוץ.

״התוכנית הייתה להעלות את העולים לאוטובוסים בסבבים רצופים, צמודים זה לזה, לעבר נמל התעופה. על כל אוטובוס הוצבו חוליות ליווי, כולל חייל אחד לפחות ממוצא אתיופי״, סיפר נחומי, ״ההוראה הייתה לנסוע בדרכי עפר, כדי להימנע מהיתקלות בגורמים עוינים, ולהימנע ככל האפשר מירי״. על מנת שלא להפריד בין משפחות ולשמור על הסדר, הגה מישהו את הרעיון להדביק על מצחם של העולים מדבקות ממוספרות. ״פתאום אני מבחין שעל המצח של אנשים יש מדבקה עם מספר. זה זעזע אותי, חשבתי, 'אין דרך טובה יותר לעשות את זה?'״, סיפר בני גנץ, דור שני לניצולי שואה, ״אבל לא דיברנו את השפה והיה חשוב לנו לא להפריד בין המשפחות״.

העיר כולה הייתה בעוצר כשהאוטובוסים החלו להגיע לשדה התעופה של אדיס אבבה בזה אחר זה. ההרקולסים הפעורים, האורות האדומים והמנועים הרועמים, נדמו לאתיופים כלוע של מפלצות. ״התגובה הראשונה של חלקם הייתה לברוח, לוחמי שלדג היו צריכים לתפוס אותם ולשאת אותם על הכתפיים לתוך המטוס״, סיפר נחומי. מהמטוסים הוצאו המושבים, על מנת לפנות מקום רב ככל האפשר לעולים.

עיכוב בהמראה

בעוד אלפי העולים על ילדיהם ונשיהם וזקניהם נבלעים בצפיפות בבטן המטוסים, קיבל לוברני הודעה, שבמגדל הפיקוח מעכבים את ההמראה. ״ביקשתי מקסה קבדה שיברר מהר אצל סגן הנשיא מה הולך. הוא חזר כעבור זמן קצר ואמר 'הם רוצים לדעת איפה הכסף. השליט רוצה אישור על הפקדת 30 מיליון דולר'״, משחזר לוברני את רגעי השיא של הדרמה, ״לא שילמתי להם מראש, העדפתי לראות קודם שכולם יוצאים משם. השעה 4:00 בבוקר, מה אני עושה? צלצלתי לניו יורק למייקל שניידר, שאלתי אם יש לו איזה מספר חשבון בשבילי. לא היה. אמרתי 'איך אתם רוצים שאביא את הכסף עכשיו? מה, אני יכול להביא אותו בתיק של ג'יימס בונד?'. הייתי במצוקה קשה.

״פתאום נזכרתי שאחד הנאמנים של מנגיסטו, שר האוצר המיועד, היה מישהו שעבדנו איתו בצמוד בזמן שהייתי שגריר. הקמנו אז חוות כותנה בהדרכה ישראלית, והוא היה הממונה מטעם השלטונות. ביקשתי מקסה שיקרא לו. אמרתי לו 'שמע, אתה מכיר אותי לא מהיום, אני מעולם לא שיקרתי לך. עכשיו, אני מבקש ממך. אין מספר חשבון לתת, תרים טלפון לנשיא שלך ותגיד לו שהכסף נמצא בבנק. תן לי מספר חשבון. מילה שלי שהכסף ייכנס עד מחר'. הוא נדהם מהבקשה שלי, אבל לא יודע איך, הוא הסכים ועשה את זה. שיקר לנשיא שלו״.

ההוראה למגדל הפיקוח ניתנה, והמטוסים החלו להמריא, בזה אחר זה. בשלב מסוים, היו באוויר 27 מטוסים בעת ובעונה אחת בנתיב ישראל-אדיס אבבה. על מטוס הג'מבו הגדול הועמסו 1,078 נוסעים - שיא עולמי בכמות הנוסעים על מטוס אחד. המבצע כולו ארך 36 שעות, ובמהלכו פונו 14,310 עולים. לוברני וליפקין-שחק עלו למטוס האחרון, ואיתם עלה גם ה״עולה״ האחרון, יועץ הנשיא, קסה קבדה. ״הוא התחנן שאקח אותו איתי והסכמתי. הרגשתי חייב לו על עזרתו״.

ביום שישי, קרוב ל־17:00, נחתו בנתב״ג המטוסים הראשונים מאדיס אבבה. ראש הממשלה, שר הביטחון ושאר ה״מחותנים״ חיכו בהתרגשות על המסלול. המחזה המרגש של אלפי עולים עדיני מראה לבושים בלבן, מנשקים את הקרקע ומתאחדים עם משפחותיהם, לא הותיר אף עין יבשה.

לוברני ירד אחרון (״לא היה עלי דרכון, לא כסף, שאלתי את עצמי, איך אני מגיע הביתה מכאן?״). מיד לאחר הנחיתה, אישר את הסרת חסיון הפרסום, ״והתחילה מהומת אלוהים״, כדבריו. ״ואז עשיתי משגה. ביקשו ממני לומר כמה מילים. מרוב עייפות שכחתי להזכיר את מבצע משה ואת המוסד, שבאמת עשה מבצע הרואי שש שנים לפני כן. בעקבות זה ראש המוסד, נחום אדמוני, הפסיק לדבר איתי לכמה שנים טובות״.

אחרית דבר

35 מיליון הדולר הועברו בינתיים, כמובטח, לחשבון הבנק שמסר אותו שר ללוברני, ״חששתי שהכסף ילך לרוצח הזה, מנגיסטו״, סיפר, ״אבל בעזרת האמריקאים הם הגיעו, בסופו של דבר, למשטר החדש באתיופיה״. כמה ימים לאחר מכן נחתם הסכם שלום בין המשטר החדש למורדים בלונדון, בחסות האמריקאים.

לוברני חזר מיד לעיסוקיו בלבנון ונמוג אל מאחורי הקלעים כדרכו. ״היה לי תמיד טבע כזה. אני גומר והולך הלאה. ידעתי שהעולים האתיופים צפויים לעבור כאן זמנים קשים, ראיתי את הפער בין חייהם הקודמים למה שציפו מהם בארץ״. כמי שעבד עם כל ראשי הממשלה מדוד בן־גוריון והלאה, מעניין לשמוע את לוברני חולק שבחים לשמיר. ״על אף חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו, הוא היה אחד מראשי הממשלה הכי הגונים והכי לעניין שהיו לנו כאן. מילה שלו הייתה מילה, הוא עמד מאחורי ההחלטות שלו. אי אפשר היה 'לסובב' אותו ואי אפשר היה להבהיל אותו״.

קסה קבדה, בסיוע הסוכנות והמוסד, שהה בארץ עד שהצליח להוציא את בני משפחתו מאתיופיה והיגר לארצות הברית. יהדות אמריקה התגאתה מאוד במבצע שמימנה, והסנטור בושביץ זכה לעיטור מיוחד של הנשיא בוש, שהוענק לו בגן הוורדים בבית הלבן.

מאחור, באתיופיה, נותרו עוד אלפי בני הפלשמורה, שהתחננו גם לעלות - סוגיה שהעסיקה את ממשלת ישראל עוד שנים רבות, עד שנפתרה בהעלאתם ארצה.

ארבע שנים לאחר מבצע שלמה מונה ליפקין-שחק לרמטכ״ל, ולימים החליף אותו בני גנץ. שניהם דיברו על מבצע שלמה כעל אבן דרך משמעותית בחייהם. בדברי ההספד בלווייתו של אמנון ליפקין-שחק, סיפר גנץ על אותם רגעים: ״על מסלול נחיתה מאולתר באדיס אבבה, כשההיסטוריה מתרחשת אל מול עינינו במבצע שלמה, חלקתי איתך את חששותי ותקוותי, ושאלתי אותך, 'אמנון, אתה בטוח שזה טוב להגשים חלום?'״.