"אני אשם ברצח בכפר דומא״, אומר בועז הנמן, ״אני מייסר את עצמי על מה שקורה״. הנמן היה חבר במחתרת היהודית, קבוצה קיצונית שביצעה פעולות טרור נגד פלסטינים בתחילת שנות ה־80. היא רצחה שלושה סטודנטים פלסטינים, פגעה בראשי ערים בשטחים ותכננה לבצע פיגועים באוטובוסים במזרח ירושלים ולפוצץ את הר הבית ובו מסגד אל־אקצא. הנמן הכין את מטעני החבלה עבור הקבוצה. הוא נידון לשלוש שנות מאסר והשתחרר מהכלא לאחר כשנתיים. ״בפירוש אני אשם. יש לנו אחריות שילוחית, לא רק אחריות על העבר. לא הבהרנו את עצמנו מספיק טוב, לא ערכנו בירור ציבורי בנוגע לטעות שלנו. לא הבענו חרטה. יש מי שעד היום רואה בנו גיבורים וחושב שראוי למחזר את המעשים שלנו״.

פינוי של ראש עיריית שכם  לטיפול לאחר פיגוע של המחתרת היהודית. צילום: רוני נאמן
 

לא כולם מגיבים כמו הנמן. פנחס ולרשטיין בכלל כועס על עצם הצגת העניין. ״אין שום קשר בין המקרה שלי למה שקורה עכשיו״, הוא אומר. בינואר 88' ירה ולרשטיין לעבר הקרקע לאחר שנערים יידו אבנים אל רכבו. מהנתזים נהרג אחד הנערים, רבאח ראנם אחמד. ולרשטיין - ממנהיגי המתנחלים, שהיה ראש מועצת מטה בנימין ואף עמד בראשות מועצת יש״ע - הורשע בעקבות הסדר טיעון בגרימת מוות ברשלנות ונידון לארבעה חודשי מאסר, שאותם ריצה בעבודות שירות. בפסק הדין נקבע כי אומנם הנערים איימו על שלומו, על גופו ואף על חייו של ולרשטיין, אולם הוא נהג בחוסר זהירות בכך שירה בצרורות לעבר הקרקע. תחקיר של בצלם שפורסם שש שנים לאחר האירוע מצא שבחמש השנים שבין 88' ל-93' נהרגו 62 פלסטינים מירי של אזרחים ישראלים. רק בשלושה מקרים היו היורים בסכנת חיים, על פי התחקיר, וולרשטיין לא היה ביניהם.


שחזור רצח אמיל גרינצוויג. צילום: אלדד זקוביץ'

השבוע האשים ולרשטיין את ההנהגה באירוע בכפר דומא. ״הבעיה מבחינתי היא לא הנער או הנערים שעשו את זה, אלא מי שיודע שדברים כאלה קורים ושותק. ברור שההנהגה לא רצחה, אבל ברמת האחריות הציבו־ רית כל קהילה צריכה לעשות לעצמה חשבון נפש. כל אחד צריך לבדוק מה הוא מוכן לעשות כדי להוריד את גובה הלהבות״.

אתה לא חושש שהמעשה שלך, כמו מעשים רבים דומים, לא סייע להוריד את גובה הלהבות אלא להפך, הוביל למדרון חלקלק?

״יש הבדל של שמים וארץ. כשאתה נקלע לאירוע מסכן חיים, אתה מציל את עצמך. אני הייתי במצב של סכנת חיים, לא הלכתי לחפש צרות. אבל כשאין לך ברירה אז אין לך ברירה. אז נכון שיריתי אוטומטית, לא ידעתי שזה ירי אסור, לשמחתי נשארתי בחיים. השאלה שלך מסייעת לפורעים״, הוא אומר לי וטורק את הטלפון בכעס רב.

יותר ממאה יהודים היו מעורבים בפשעי שנאה חמורים, רובם נגד פלסטינים, חלקם נגד יהודים כמו יונה אברושמי, שרצח את אמיל גרינצווייג. המסע ביניהם אינו פשוט. מספרי הטלפונים של רבים מהם חסויים מחשש לנקמה. סביבתם מחפה עליהם, ״אנחנו לא מכירים אותם״, אומרים לי שוב ושוב שכנים ומכרים. רבים מהם עוינים וחש־ דנים, רובם טרקו לי את הטלפון. אחד מהם, עבריין שהרג ילד פלסטיני, איים לפנות למשטרה אם אעז להתקשר אליו שנית. אדם שעדים במשפטו העידו כי בעט בילד פלסטיני בראשו והכה בו באקדחו. עבריין לשעבר אחר סילק אותי בסיוע של חבר מבית העסק שלו בתל אביב. מתנועת ידו של החבר, שהורה לי להסתלק, הבנתי שאם לא אעשה זאת, הוא ינקוט נגדי אלימות.

השיחה עם אלה שניאותו לדבר אינה קלה. אחד מהם קילל בלשון בוטה את מי שדעתו שונה, אחרים מתפתלים ארוכות קודם שמשיבים על שאלות, מחשש שיואשמו בהסתה.

הם לא התכוונו

גם ישראל לדרמן, תושב בית״ר עילית ובעבר פעיל בתנועת כך, אינו שש להתראיין. הוא מדריך טיולים שמעביר סיורים בערבית, באנגלית וביידיש במערת המכפלה ובקבר רחל. בואו להכיר מקרוב את האזורים שבהם התרחשו הסיפורים הגדולים של העם היהודי, הוא מפציר בגולשים של אתר תיירות אזורי. באפריל 78' רצח לדרמן פלסטיני בצומת מוזיאון רוקפלר. לטענתו עשה זאת כנקמה על רצח חברו ליחידת המילואים. הוא נידון ל־20 שנות מאסר, בערעור הופחת העונש למחצית, ובסופו של דבר הוא ישב בכלא שנתיים בלבד.

עשר שנים אחר כך חטף לדרמן תינוק פלסטיני בבית לחם ותקף חייל. הוא נידון למאסר על תנאי. ב-96' שפך תה חם על יעל דיין ונידון לשלוש שנות מאסר, ב-2008 שפך תה חם על פעיל שמאל בחברון ונידון לחמישה חודשי עבודות שירות. ״הנשיא ריבלין הדליק את אש השנאה״, הוא אומר, ״הוא כזה טיפש ואידיוט שאין כמוהו. חבל שלא שרפו את בית הנשיא. אבל למה את מתקשרת?״ הוא שואל, ״יעל דיין נפטרה?״

לא, אני רוצה לשאול אותך איך אתה זוכר את מה שעשית בצומת רוקפלר.

״מה זה צומת רוקפלר? למה את לא שואלת אותי למשל מה אני אומר על כל היהודים שכרתו להם ראשים בחברון? רק ערבים יכולים להרוג בלי תגובה? אם הם לא ירצחו גם אנחנו לא נרצח. פעם אחת יהודי שרף אז כולם צועקים״.

יורם שקולניק מחזיק בהשקפת עולם דומה. במרץ 93', בהיותו תושב הר חברון, ירה במחבל כפות והרג אותו. להגנתו טען שחשב כי היה רימון בידי המחבל, אולם טענתו נדחתה והוא נידון למאסר עולם. ב-2001, שבע שנים לאחר מכן, שוחרר מהכלא. היום הוא גר בירושלים ומתפרנס בעיקר מעבודות שיפוץ. מאז השתחרר מהכלא, הוא אומר, כולם מתייחסים אליו יפה. ״רק פעם מישהו אחד, סתם חולה נפש, קצת התפרע כשפגשתי אותו בפגישה אקראית, אבל נראה שמלבדו כולם מבינים אותי״.


יורם שקולניק, שהרג מחבל כפות. צילום: יוסי אלוני

על האירוע בכפר דומא, הוא אומר, הוא לא שמע. ״אני מנותק לגמרי מכל מה שקורה, אני עוסק היום בדברים אחרים״. אפילו הפוליטיקה, שבעבר הייתה במרכז חייו, חדלה לעניין אותו. רק פעם אחת התפקד לליכוד כדי שיוכל לסייע לאריאל שרון. הפגיעה בפלסטינים חפים מפשע אינה מטרידה אותו. ״המעשים שהיהודים עושים הם כל כך מעטים לעומת מה שהצד השני עושה. אצל היהודים זה משהו אחד בשנה, בודדים שבבודדים, הם עושים מאות אלפי מעשים בשנה. צריך לשמור על פרופורציות ולא לאהוב את הערבים ולשנוא את המתנחלים. אנחנו עם אחר. אנחנו לא דאע״ש״.

ובכל זאת, הרגת מחבל כפות.

״אז מה אם אייכמן נהרג? מבחינה מוסרית אין הבדל בין המחבלים לנאצים. אם היית נותנת לערבים את ההזדמנות הם היו הורגים שישה מיליון יהודים - רק שטכנית אין להם הכוח לעשות את זה. צריך לזכור למה הגענו למצב הזה. אנחנו נמצאים בתוך ג׳ונגל ואנחנו צריכים להבין שבמציאות הזאת יש לפעמים אירועים חריגים. במצב הזה עדיף שהשב״כ ירכז את כוחותיו בצד השני. היהודים לא רוצים לרצוח״.

ויש רוצחים.

״אני יוצא מנקודת הנחה שמי שעשה את זה לא התכוון. הערבים הורגים זה את זה כל הזמן, יהודים לא עושים דברים כאלה. יש הבדל במנטליות בין יהודים לערבים, רוב האנשים חושבים ככה אף שהשמאל לא חושב ככה. לא רק מה שעושים לערבים הוא רע. הגירוש מגוש קטיף היה מעשה רע״.

אתה מצטער על מה שעשית?

״אני חושב על המעשה שלי מה שיהודי ממוצע חושב עליו. התקשורת לא מקבלת את השכל הישר של העם ולא מבינה מה קורה מסביב, אבל לכי תשאלי ברחוב מה צריך לעשות יהודי שחושב שערבי ירצח אנשים, ומה שהם יענו לך זה מה שאני חושב. אני חלק מהעם״.

בשם הנקמה

מעשי איבה של יהודים כלפי ערבים נעו מטענות להגנה עצמית ועד להתעללות גרידא. הרב משה לוינגר, למשל, ירה לעבר עוברים ושבים בחברון בספטמבר 88' לאחר שהותקף באבנים. מהירי נהרג קאיד חסן סאלח ונפצע אדם נוסף. בעסקת טיעון הורשע לוינגר בגרימת מוות ברשלנות, בפציעה בנסיבות מחמירות ובהיזק בזדון, ונידון לחמישה חודשי מאסר ולשבעה חודשי מאסר על תנאי.

צבי סטרוק, בנה של אורית סטרוק, ואדם נוסף חטפו בקיץ 2007 נער פלסטיני, הכו, הפשיטו והשליכו אותו כפות לשדה פתוח. סטרוק נידון לשנה וחצי מאסר ועונשו הוחמר לשנת מאסר נוספת בערעור של המדינה לבית המשפט העליון. ״זו הצלחה של מבקשי רעתנו״, הכריזה אמו אורית סטרוק עם היוודע פסק הדין של בית המשפט העליון.

אחרים היו רחוקים לכאורה מאידיאולוגיה ימנית קיצונית כמו ניר עפרוני מקיבוץ דליה, שרצח עם אלי וענונו את המתדלק עומר אחמד עודה בדצמבר 84' כנקמה על רצח הדס קדמי, שנרצחה חודש לפני כן ורוצחיה לא נמצאו עד היום.

רבים אם כן טוענים שפגעו בפלסטינים כמעשה נקם. דניאל מורלי, שרצח ביריות ב-94' את ריאד חסן סלמייה, נהג משאית פלסטיני, אמר שביקש לנקום את מות אחיו, אלברט מורלי, שדרס אותו נהג פלסטיני שנה קודם לכן. אריה שלוש, שבדצמבר 90' ירה לעבר מכונית של פלסטינים סמוך לגוש עציון ופצע שלושה מהם, טען שעשה זאת כנקמה על מותו של אחיו, צ'רלי שלוש, חודשיים לפני כן בפיגוע דקירה בירושלים.

חלקם טוענים כאמור להגנה עצמית, אחרים נתלים ביחס המספרי שבין עברייני שנאה פלסטינים לבין עבריינים יהודים. הפלסטינים פוגעים בנו בצורה קשה יותר, גם לנו מותר לפגוע בהם - אמרו לי כמה מהם.

יש מי שמביעים חרטה כמו הנמן ועפרוני, ששב ואמר בהזדמנויות שונות שהוא עשה טעות ומקווה לכפר עליה. אחרים גאים במעשיהם. יונה אברושמי אמר לי בעבר בגאווה לא מוסתרת כי במעשהו הוא גרם להיעלמות השמאל הישראלי. כזכור, בפברואר 83' זרק אברושמי רימון לעבר מפגיני שלום עכשיו בירושלים וגרם למותו של אמיל גרינצווייג. הוא הואשם ברצח ונידון למאסר עולם. ב-2011 השתחרר מהכלא עם תום ריצוי עונשו.

שורשי האלימות

חלק מעברייני השנאה הקצין את דעותיו במהלך השנים. ״על ישראל לפתוח במתקפת גרעין על מדינות ערב אם היא רוצה לחיות בשלום, אמר אלן גודמן ל״בולטימור ג׳ואיש טיימס״ לפני כ-10 שנים. באפריל 82' עלה גודמן לרחבת הר הבית חמוש ברובה, פתח בירי, הרג שומר של הוואקף ופצע כמה שוטרים. גודמן טען שעשה זאת כנקמה על הפיגוע באוטובוס בכביש החוף שאירע ארבע שנים לפני כן. אלן פיילר, העיתונאי שראיין את גודמן, זוכר שהקוראים לא אהבו את הבמה שהעיתון העניק לגודמן.


אלן גודמן, שרצח שומר וואקף בהר הבית. צילום: קלאודיו פיימבלט

גודמן, שהורשע ברצח ונידון למאסר עולם ועוד 40 שנה, שוחרר לאחר 15 שנות מאסר וגורש לארה״ב. רבים מעברייני השנאה נהנים מעונשים קלים במיוחד או מחנינות ומהפחתות של עונשים. שלושה מחברי המחתרת היהודית נידונו למאסר עולם, אחרים לעונשים של שבע שנים ומטה. האסירים שנידונו למאסר עולם שוחררו אחרי שבע שנות מאסר, אחרים זכו להקלות דומות באופן יחסי.

כך קרה גם בפרשת הטבח בכפר קאסם. באוקטובר 56' ירו 11 חיילי יחידת משמר הגבול ב-43 מתושבי הכפר שהפרו, להבנתם, את העוצר שהוטל על הכפר. בין הנטבחים היו תשע נשים ו־11 ילדים. החיילים נידונו לשנות מאסר ארוכות, בין שבע ל-17 שנים, אולם בתוך שלוש שנים השתחררו כולם מהכלא.

אריה שלוש נידון לשבע שנות מאסר ושוחרר אחרי שנתיים וחצי. עפרוני נידון ל־22 שנות מאסר ושוחרר אחרי שמונה שנים. אוהד גדות - שבספטמבר 2007 ניסה להבריח רועים פלסטינים סמוך לשדמות מחולה ופצע בירי אחד מהם, מוחמד אבו מטאוע, שנותר משותק - נידון ל־16 חודשי מאסר ולתשלום פיצוי של 50 אלף שקל לפלסטיני הפצוע.

מאיר הר ציון, שיצא למסע הרג בשבט הבדואי רא-שידיה, לא הועמד לדין כלל. בדצמבר 54' נרצחו אחותו שושנה הר ציון וחברה עודד וגמיסטר בטיול במדבר יהודה. בתגובה רצחו הר ציון ושלושה מחבריו חמישה בדואים. הר ציון נעצר אבל בלחץ שהפעילו משה דיין ודוד בן גוריון לא הועמד לדין, מחוסר ראיות. ״תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה,״ כתב משה שרת ביומנו בעקבות האירוע, ״המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל, ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכין בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן". הרצח הנורא לא הרפה ממשה שרת ושבע שנים אחר כך, בישיבה של מזכירות מפא"י, הוא שב ונזכר בו. ״נרצחו סתם אנשים מתוך נקמה עיוורת לח־ לוטין", הוא אמר, "והנה לא הוסקה מזה שום מסקנה, לא הורדו אנשים מדרגה, לא הוצאו מתפקיד״.

גבריאל דהאן, שנידון ל־17 שנות מאסר על חלקו בטבח בכפר קאסם עבר לפריז, שינה את שמו לגבריאל דגן והועסק במשרה ממלכתית מתגמלת. שמואל מלינקי, המג״ד מפרשת כפר קאסם, היה קצין ביטחון בקריה למחקר גרעיני בנגב לאחר שחרורו מהכלא.

רפאל סלומון, שפצע שני פלסטינים בצומת גהה במאי 89', נידון לשש שנות מאסר, השתחרר לאחר ארבע שנים, והיום הוא מנהל בית חב״ד אזורי בהתנחלות עלי. לדרמן היה מועמד ברשימת מולדת של רחבעם זאבי לכנסת. נתן נתנזון, ממורשעי המחתרת היהודית, הוא מנכ״ל המועצה הדתית במועצה האזורית מטה בנימין ומקורב לבכירי מפלגת הבית היהודי. הוא אף ייעץ לצוות המשא ומתן הקואליציוני של המפלגה.

רבים זוכים לאהדת הסביבה. ״בכל מקום מנשקים לי את הידיים״, אמר לי אברושמי בהתלהבות. יש מי שלא מסתפק בנשיקות על הידיים. הרב אביחי רונצקי העיד לטובת אוהד גדות וסייע לעופר גמליאל ממחתרת בת עין - קבוצה של ארבעה מתנחלים שנעצרו ב-2002 כשהניחו מטען חבלה סמוך לבית ספר לבנות במזרח ירושלים. הם הורשעו בניסיון לבצע פיגוע ונידונו לעונשי מאסר שנעו בין שמונה ל־15 שנים. האלוף במיל' דן הראל נתן עדות אופי לטובת דניאל מורלי והבטיח לסייע בשיקומו.


"מנשקים לי את הידיים. יונה אברושמי. צילום: נאור רהב

מורלי הוא היום הבעלים של בית מרקחת משגשג בתל אביב. ״אני מגנה בכל לבי את הרצח בכפר דומא״, הוא אומר, ״זה גועל נפש, זו בחילה אמיתית, אסור שזה ייעשה ולא משנה מה הסיבה. כל מה שקרה שם, בלי שום קשר לדעות הפוליטיות, לא צריך היה להיעשות״.

אתה לא חושש שאתה ודומיך סללתם את הדרך למעשים כאלה?

״המקרה שלי מנותק לגמרי מכל זה. שילמתי את החוב שלי לחברה וסגרתי מעגל״.

מהלך של תקווה

את יהודה עציון השריפה בכפר דומא לא הפתיעה. עציון, מחברי המחתרת היהודית, היה בין המתכננים של פיצוץ כיפת הסלע. הוא הורשע בגרימת חבלה חמורה, בקשירת קשר לביצוע פשע, באחזקת נשק ובחברות בארגון טרור ונידון לשבע שנות מאסר, שמתוכן ישב בכלא חמש שנים.

״יש לנו אחריות תורמת, אולי יש קשר, אולי מי ששרף את המשפחה בכפר דומא ראה בי איזה סוג של מורה דרך ואני צריך להעמיד אותם על טעותם, אבל האנשים האלה עובדים בתאים סגורים ואי אפשר לדבר איתם מבעוד מועד וזה תסכול גדול, אם כי אני לא מנפנף בדגל החרטה. ראשי הערים היו ראשי הנחש והרוויחו ביושר את הפגיעה בהם.

״אני לא שולל אפשרות שאדם שפגע ביהודים יקבל סיכול ממוקד ולא דווקא מטעם המדינה. מדינת ישראל צריכה לפגוע בו, הוא בן מוות ולאו דווקא על פי חוקי המדינה. אם המדינה תנהג כך לא יקומו מתנדבים שייטלו לעצמם את הסמכות״.


ישראל לדרמן. צילום: פלאש 90

אבל זה כמובן לא מצדיק את שריפת התינוק ואביו בכפר דומא.

״אם האירוע בכפר דומא נעשה בתגובה על הרצח של מלאכי רוזנפלד, המשמעות היא שהרוצחים היו בידי המדינה והיא שחררה אותם. ולכן המדינה צריכה להבין שהיא לא עשתה את תפקידה ובמצב כזה הנוקם יגיד אין מדינה. אבל בעיקרון אני מתנגד לפגיעה אקראית בערבים. אנחנו במחתרת פגענו באנשים מזוהים שהיו ראשי המחבלים, לפגיעה אקראית יש שותפות תורמת להידרדרות במדרון החלקלק. אם הייתי יכול הייתי לוקח את מי שביצע את השריפה בכפר דומא ואומר לו תחזיק לי את היד כי אני לוקח אותך לתחנת משטרה. הרי בתוך שלושה חודשים יתפסו אותם ואז כלא ומאסר עולם, נו, אז מה עשינו?״

אתה ישבת בכלא רק חמש שנים.

״ומאז השתנו חיי. לפני כן הייתי חקלאי, כשיצאתי

מהכלא נטשתי את החקלאות והיום אני עורך ספרים. לא היה פשוט להצדיק את המעשה בפני הילדים. היו לי אז ארבעה ילדים, היום יש לי שבעה, ואנחנו מחלקים אותם לדור שידע ולדור שלא ידע. יש מחירים ששולמו ועדיין משולמים. אנחנו, חברי המחתרת, שומרים על קשרים טובים בינינו, אבל יש אנשים שעדיין לא מדברים איתי מאז, והמחיר הכבד ביותר הוא זה שאני רואה איך אנשים לקחו את מה שעשיתי לכיוונים גרועים״.

להנמן, היום נגר בבית אל, לקח זמן רב להבין שלמרות אהדת הסביבה הוא לא היה גיבור. ״זה היה תהליך, זה לא קרה ברגע מסוים. היום אני מבין שהייתה לנו טעות יסודית שהובילה למעשים חמורים. גדלנו על מאיר הר ציון ועל מחתרות למיניהן, היינו אידיאליסטים, לא עשינו שום דבר למען עצמנו. היינו מוכנים למסור את נפשנו למען מטרה, אבל אז, כמו עכשיו, שרר פה בלבול. אנשים לא מבינים שהמכנה המשותף בין כולנו הוא המדינה ולא מה שאלוהים אמר. חלק מחברי המחתרת לא יודו בכך בציבור, אבל הם חושבים כמוני. כמה אנשים כבר אמרו לי בשקט שאני צודק״.

אתה מנסה לכפר על המעשה שלך?

״לא בצורה פופוליסטית. היום אני מבין שהתפקיד הגדול של המתנחלים הוא לחבר את ערביי יהודה ושומרון לישראל. הקישורים שלנו אליהם טובים יותר מאשר אלה של רוב החברה הישראלית. אנחנו מאוד קרובים, אנחנו יכולים להפוך אותם לחלק ממדינת ישראל, וזה מהלך שאני מוביל היום. מבחינתי זה מהלך של תקווה שנועד לתקן את הטעות שלנו״.