אורי לוברני מסכם קריירה ענפה: "מרגיש שיצאתי לחירות"

"כעת אני לא תלוי באף אחד", אומר אורי לוברני, הדיפלומט ואיש הציבור שפרש לאחרונה משירות המדינה לאחר יותר מ־60 שנות שירות. “זו הרגשה משחררת לא להיות במסגרת שחייבה אותי להיות זהיר. זו הרגשת חירות להיות בפנסיה".

כשלוברני מדבר על הצורך להיות זהיר, מדובר באנדרסטייטמנט עבור מי שאחז לאורך השנים בשורת תפקידים חשאיים שמספרים את סיפורה של המדינה כולה והיה מעורב בשלל נושאי ביטחון ומודיעין. כעת, בשיחה בינינו, הוא עובר מנושא לנושא, מפרשה לפרשה, ממנהיג למנהיג, ומדי פעם עוצר למנוחה קלה. לעתים נדמה כי הוא עצמו מתקשה להבין עד כמה היה תמיד במרכז העניינים.

ובכל זאת, אחרי כל המנהיגים שעבד עמם, לוברני מודה כעת: "אני בן־גוריוניסט. חסיד שוטה של בן־גוריון. היום בדיעבד אולי הייתי צריך לומר לו שהיה צריך להיות נאמן יותר לדעותיו. אבל אני גם חייב להזכיר את משה שרת שקיבל אותי לעבודה. הוא היה מאוד רגיש לשפה ולתרבות. הוא הדריך אותי ולא נתן לי הוראות. הוא אמר לי: 'אומנם אתה תהיה המזכיר האישי שלי, אבל אני אזכיר לך'".

"שומר על דרך ארץ"

לוברני, יליד 1926, נולד בחיפה. הוא למד בבית הספר הריאלי וכנער התנדב לפלמ"ח, היה שותף בארגון ההעפלה ושירת במלחמת השחרור כקצין מודיעין בחטיבה 7 ובחטיבת יפתח. את הקריירה שלו בשירות הציבורי החל לוברני ב־1953 כמזכירו של משה שרת, אז שר החוץ. מאז עבד בדרך זו או אחרת עם כל ראשי הממשלה, מדוד בן־גוריון ועד בנימין נתניהו, עד פרישתו לאחרונה בתאריך הסמלי - כ"ט בנובמבר.

לרגל פרישתו, נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו עם לוברני ואמר לו: “כבוד גדול לי לפגוש אותך. יש לך חלק חשוב בעבר ובהווה שלנו, וברצוני להודות לך דווקא ביום שאנו מציינים את כ"ט בנובמבר".

לא ברור אם לוברני רדף אחרי האירועים או שהם רדפו אחריו, אבל הוא היה שם באירועים הכי רגישים: יועץ לענייני ערבים של ראש הממשלה בן־גוריון; מנהל לשכתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון ואז של לוי אשכול; שגריר ישראל באוגנדה ובאתיופיה; מנהל המשא ומתן עם מנגיסטו היילה מריאם, שליט אתיופיה דאז, להעלאת היהודים במבצע שלמה ב־1991; שגריר באיראן עד המהפכה וקץ שלטון השאה הפרסי ב־1979; מתאם הפעולות בלבנון, ראש צוות שבויים ונעדרים במשרד הביטחון ומי שניהל את המגעים עם ארגון “אמל" השיעי ומנהיגו נביה ברי בעניינו של הנווט השבוי רון ארד; ועד לפני כחודש היה מסופח למשרד לענייני מודיעין ואסטרטגיה ושימש יועץ מיוחד לענייני איראן.

הקשר של לובראני לאיראן עמוק. במטבח שלו ניצבים ספלים עם דמותו של השאה ותלויות מיניאטורות כמזכרת מתקופת כהונתו כשגריר באיראן ערב המהפכה בשנים 1971־1979. אז איראן עוד הייתה נחשבת ידידה רווחית של ישראל. "הכי אהבתי את האוכל באיראן", הוא נזכר בחיוך בתקופה ההיא. "אני נמנה עם אלה שמאמינים כי בבוא העת יהיו לנו יחסים עם איראן. האיראנים הם עם מיוחד. תמיד היה לי קשה לשכנע את הישראלים שהם לא ערבים. הם הרבה יותר מתוחכמים". 

לוברני היה מאלה שהבינו עוד בשלב מוקדם עד כמה משמעותית המעורבות האיראנית בארגון חיזבאללה. בראיון קודם ל"מעריב" מ־2013 כבר סיפר לוברני כי הצליח לשכנע את שר הביטחון דאז, יצחק רבין, לתת לו תקציב להקמת יחידת מעקב בנושא, ומאז הפך מאז למה שכונה "מחזיק התיק האיראני במשרד הביטחון".

כמי שעסק בנושא האיראני מקרוב במשך תקופה ארוכה, הסכם הגרעין בין איראן למעצמות שנחתם ביוני 2015 עכר את שלוותו. "אני לא ממקורבי נתניהו", הוא אומר כעת, "אבל הוא צדק בהתנגדות שלו. אני לא שקט עם ההסכם הזה".

אבל ראש הממשלה בסופו של דבר שינה גישה כלפי ההסכם, הפסיק לנהל קמפיין מתוקשר נגדו והחל במשא ומתן על חבילת הפיצוי הביטחוני מול האמריקאים.

"נתניהו הוא אדם פרגמטי. מה הוא עוד יכול לעשות? אין לי ספק שהגרעין האיראני עוד ימשיך להציק לנו בהמשך".

כאיש שכל חייו היה חלק ממערכת חשאית, לוברני לא שש להעביר ביקורת גלויה על נושאי תפקיד מכהנים, אף שהבטן שלו מלאה. “יש לי ביקורת, בוודאי שיש לי ביקורת", הוא אומר. “גם על נתניהו. אבל את לא תשמעי את זה ממני. אני שומר על דרך ארץ בפני ראש הממשלה".

לוברני ראה ושמע הרבה לאורך חייו, אך אחת הפרשות שלא נותנות לו מנוח עד היום היא פרשת הנווט השבוי רון ארד. ב־1983, לאחר פרישתו של שר הביטחון דאז אריק שרון בעקבות מסקנות ועדת כהאן לחקר הטבח בסברה ושתילה, מונה לוברני למתאם פעולות הממשלה בלבנון ונותר בתפקיד זה עד שנת 2000.

עם קבלת הידיעה של נפילת מטוסו של רון ארד בלבנון באוקטובר 1986, היה לוברני מי שטיפל בתיק הנווט השבוי והופקד על המגעים לשחרורו מול ארגון “אמל". “מבין כל הדברים שעשיתי, זו הייתה הפרשה שהשפיעה עלי במיוחד", הוא אומר כעת. “אני בכל בוקר קם ומסתכל בראי ושואל את עצמי אם עשיתי הכל כדי להחזיר את רון. ואין לי תשובה על זה. הסיפור הזה מייסר אותי עד היום, למרות שאני יודע שלא אני זה שיכולתי לשחררו".

ובכל זאת, לוברני מספר כי בדיעבד היה ניתן לנהוג אחרת בפרשה הזאת, שרדפה ועדיין רודפת את המדינה. “אילו ידעתי אז מה שאני יודע היום, הייתי עושה אחרת", הוא אומר. “זה היה תלוי בנו. לא הלכנו עד הסוף עם המחיר שנביה ברי ביקש. היום, כשאני רואה איזה מחירים משלמים, אז היינו יכולים במחיר סביר לשחרר את רון ארד. זה היה תלוי בנו. זה רודף אותי וירדוף אותי לנצח".

יש משהו ספציפי שאתה חושב שאולי לא נעשה?

“הלוואי שיכולתי להגיד לך, אבל אין לי ספק שיש איזו פינה שלא נגעתי בה. בכל בוקר אני חושב עליו. זו תחושה קשה. אני עדיין חושב עליו ומחפש פתרונות".

במהלך תפקידו כמתאם הפעולות בלבנון פעמיים ניסה לוברני להתפטר, אך התפטרותו לא התקבלה. הוא לא רצה, לדבריו, לבקר את הממשלה בעודו בתפקיד, ונשאר בבוץ הלבנוני עד ליציאה משם. יש לו מה להגיד על היציאה ההיא, אך גם היום את הביקורת שלו הוא משמיע באופן מרומז וזהיר. "היה אפשר לצאת משם קודם", הוא אומר, "אבל היו אנשים שחשבו שזה שגוי".

רק לא לפחד

ב־1985 העלה המוסד אלפים מיהודי אתיופיה במבצע משה. בשנת 1990 נקרא לוברני על ידי ראש הממשלה דאז יצחק שמיר לנהל משא ומתן מורכב מול שליט אתיופיה דאז מנגיסטו ושליחו קאסה קבדה. אחרי שבעה חודשים של משא ומתן, במאי 1991 יצא לדרך מבצע שלמה, שבו הועלו כ־15,000 מיהודי אתיופיה. כמי שהיה מעורב בהעלאתם ארצה, לוברני עקב מקרוב אחר הפגנות יוצאי העדה האתיופית, שיצאו בחודשים האחרונים לרחובות במחאה על אפליה וגזענות נגדם. "חבל שלא השקיעו מאמץ בקליטתם", הוא אומר כעת. "לקחו את מה שקרה אחרי שעלו כמובן מאליו, וזה חבל".

גם בניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני הייתה ללוברני יד, וייתכן שלו היוזמה שלו הייתה יוצאת לפועל, הדברים היו נראים אחרת. ב־1963 התייצב לוברני, אז יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, אצל בן־גוריון עם ההצעה: לפתור חלק מהבעיה הפלסטינית באמצעות מתן פיצויים לפליטים. באישור בן־גוריון נסע אז לוברני לוותיקן ברומא, שם נפגש עם נציגי הפליטים וניסח חוזה שמבהיר כי מדובר בעסקה כלכלית לא פוליטית. התוכנית הייתה ששמאי יעריך את הבתים במחיר של טרום 47', ואם יש להם תעודה, הם יקבלו פיצויים. העסקה הגיעה לחישוב של שלושה מיליארד דולר. אך בינתיים בן־גוריון התפטר, והתוכנית נגוזה. "אני לא חושב שזה היה פותר את הסכסוך", אומר לוברני כעת, "אבל זה היה יכול לפתור את תביעות הרכוש שלהם, ואולי היה מקטין במשהו את המצוקה שלהם".

לוברני צנוע, איש ששייך לדור אחר ולתקופה אחרת. בגיל 90 הוא שומר על צלילות מרשימה. “הגוף כבר לא מה שהיה", הוא צוחק, “אבל הראש עוד בסדר". גם בפנסיה הוא לא נח וכותב ספר על הקריירה המפוארת שלו.

כשיאן הקריירה בשירות הציבורי, כאמור יותר מ־60 שנה, הוא משתומם על האירועים האחרונים שמסעירים את המערכת הפוליטית: “סילבן שלום תיאר לעצמו שהוא יכול להמשיך להסתובב בשטח וייתנו לטענות כאלה לעבור? אני משתומם על אישי ציבור עם ניסיון שמסתבכים בדברים כאלה".

איך אתה מסכם את כל מה שעברת?

“יש משפט שבן־גוריון נהג לומר, ואני אימצתי. לפחד זו לא מדיניות. נראה לי שזה מסכם את ההגדרה למישהו שהגיע לאן שהגיע, ובסך הכל מיצה את עצמו".