"רכוש אין לי, והון אין לי, הנכס היחיד שלי הם חברי", אמר יגאל אלון פעם, ולא ידע עד כמה צדק, גם במותו. 36 שנה חלפו מאז נקבר אלון, בגיל 61, בבית הקברות של קיבוץ גינוסר (“ביום סוער במיוחד, היה אפילו ברד, אבל אף אחד לא זז", סיפר לי בזמנו אחיינו, משה אלון), וחבריו עדיין פועלים באהבה ובמסירות להנצחתו - או למה שהם מכנים אי השכחתו. כאילו נפטר רק אתמול.

“הוא היה דמות אדירה ומופלאה, ‘מענטש' שאין למעלה ממנו ומנהיג משכמו ומעלה", מספר דני קורן, פרופסור למדעי המדינה שהיה מנהל לשכת אלון כשר החוץ, ויזם כעת את הוצאת ביוגרפיית ההמשך של אלון. “תחשבי שבגיל 27 הוא כבר היה מפקד הפלמ"ח - הצעירים של היום נוסעים בגיל הזה להודו, לחפש את עצמם. בכוח המנהיגות האישית שלו, הרי לא היה עוד חוק שירות ביטחון, המשפט ‘יגאל אמר' הספיק כדי שאנשים ילכו ויקריבו את חייהם. וככל שהזמן עובר, רק מתברר יותר ויותר כמה הוא צדק בדברים שאמר ועשה מאז, בכל תחום".

אחת הסיבות לעוגמת הנפש שסחבו איתם קורן ומקורבי אלון אחרים ב–12 השנים האחרונות, קשורה בביוגרפיה שכתבה עליו פרופ' אניטה שפירא, “אביב חלדו", שנעצרה בתום מלחמת השחרור. אלה, טענה שפירא, היו השנים המשמעותיות שלו, כל השאר פחות. היא לא הייתה היחידה שחשבה כך - אלון נחרט בתודעת רבים כמנהיג מוחמץ, מעין “סגן ראש ממשלה נצחי", שכמו משה, ראה את הארץ אך אליה לא בא.

“במדינה אחרת די היה בהישגיו של אלון במלחמת השחרור כדי להפוך אותו לגיבור לאומי - אבל אצלנו הפוליטיקה מנצחת הכל", אומר אחד ממקורביו בלהט, “אז אניטה חשבה שמה שהוא עשה מאז במשך 31 שנה כבר לא כל כך מעניין. אנחנו לא הסכמנו איתה. האיש היה בצמתים מרכזיים בחיי המדינה - מנהיג הקיבוץ המאוחד, שר בארבעה משרדים, כשבכל משרד הוא עשה דברים משמעותיים ביותר, יזם את 'תוכנית אלון', שהיום כל הימין והמרכז היה חותם עליה, אדם עם השקפת עולם ערכית, שידע גם לכתוב - אפשר לקחת קטעים שכתב לפני 40 שנה והם רלוונטיים לגמרי להיום, כמה יש לנו כאלה?".

“כשאומרים ‘החמצה' מתכוונים רק לדבר אחד - ראשות הממשלה", טוען יוסי קוצ'יק, שהיה עוזרו האחרון של אלון, “סליחה, כמה אנשים במדינה היו ראשי ממשלה? 13? הוא מת בן 61, צעיר לגמרי במושגים של היום. לדעתי אניטה שפירא עשתה לו עוול, אולי היא לא נמשכה לדמות שלו".

"אניטה שפירא עשתה לו עוול". “יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית 1949–1980". צילום: יח"צ"אניטה שפירא עשתה לו עוול". “יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית 1949–1980". צילום: יח"צ

12 שנה חיכו קורן, קוצ'יק ושאר נאמני זכרו של אלון שמישהו ירים את הכפפה, ויעשה עם אלון “צדק מאוחר", כהגדרתם. “בסוף הבנתי שאין ברירה, צריך ליזום את זה בעצמנו", מספר קורן, “לי חשוב להנציח את הנשכחים והמושכחים, את האחרים לא חוכמה להנציח. לכן סייעתי גם בהוצאת הביוגרפיה הפוליטית של משה שרת".

קורן גייס כספים מכל גוף אפשרי (כולל הוא עצמו), רתם לכתיבה את ד"ר אודי מנור (55), דוקטור להיסטוריה ומרצה במכללת אורנים ובאוניברסיטת אריאל וחניך התנועה הקיבוצית, וכעת יצאה ביוגרפיית ההמשך: “יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית 1949–1980" (הוצ' דביר) - ספר מרתק, המספר לא רק על מורשתו הפוליטית של יגאל אלון, אלא גם על חתירתם המתמדת של דיין ופרס נגדו ונגד תפיסותיו, עד כדי כך שלידם מקיאבלי נראה לעתים כמו פוליאנה.

חוק הנאמנות

אחד הגורמים שנזקפו תמיד לזכותו של אלון, וגם לחובתו, היה הנאמנות האישית (לחבריו) והתנועתית שלו (לאחדות העבודה), שלא הניחו לו לעשות מניפולציות ולאיים בפרישה ממפא"י, כפי שעשו עמיתיו מרפ"י דיין ופרס. כדי להבין את שורש העניין, צריך לחזור אחורה בזמן: אלון נולד ב–1919 במסחה, כפר תבור של ימינו, בן זקונים בין תשעה אחים (שלושה נפטרו בילדותם) לחיה וראובן פייקוביץ', איכר יליד ראש פינה.

הוא התייתם בגיל 6 מאמו, ואחותו, דבורה, גידלה אותו בצל אב סגפני וקשוח. הוא היה חניך הימין החקלאי ו"מכבי הצעיר", אבל ב–1937 החליט להצטרף למקימי קיבוץ גינוסר - ובכך לא רק שוויתר על רכוש גדול של אדמות המשפחה (למגינת לבו של אביו), אלא גם עבר מהימין לשמאל, לסוציאליזם האקטיביסטי של אחדות העבודה בראשות טבנקין. “המעבר הזה צבע את כל דרכו בהמשך", מסביר קורן, “הוא היה נאמן לגמרי לתנועה שבחר בה, כמו גר צדק".

ההשתייכות לאחדות העבודה (שחברה למפ"ם) גבתה ממנו מחיר כבד, כבר כמפקד הפלמ"ח הנערץ: בן־גוריון, שראה באחדות העבודה מתחרה מסוכנת ובטבנקין אויב פוליטי, פירק את הפלמ"ח, ולחץ על אלון לעזוב את התנועה. אלון סירב, וכל הישגיו של גיבור מלחמת השחרור לא עמדו לו, כאשר נודע לו בזמן שהיה בביקור רשמי בצרפת, שבן־גוריון הדיח אותו מתפקידו כאלוף פיקוד הדרום, ומינה במקומו את משה דיין.

“זו הייתה השפלה איומה, זה כאילו לקחתָ שופט עליון והודעת לו שהוא חוזר להיות סטאז'ר", מסביר קורן. “בן־גוריון פחד ממנו, כי זיהה אותו, בצדק, כמוקד כוח אדיר שיכול היה לסחוף אחריו המונים", מספר קוצ'יק.

"כאילו לקחתָ שופט עליון והודעת לו שהוא חוזר להיות סטאז'ר". קורן. צילום: יח"צ"כאילו לקחתָ שופט עליון והודעת לו שהוא חוזר להיות סטאז'ר". קורן. צילום: יח"צ

“ברור שאילו היה נוטש את טבנקין וגלילי ומצטרף למפא"י ולבן־גוריון דרכו הייתה סלולה לרמטכ"לות ולהנהגה", אומר ד"ר אודי מנור, כותב הספר.

לאחר התלבטויות החליט אלון לפרוש מהצבא, נסע ללימודים באוקספורד, והוביל את פירוק אחדות העבודה ממפ"ם והצטרפותה למפא"י של בן־גוריון, בבחירות של 1955. אלון הפך לח"כ בכנסת השלישית. “מהרגע הראשון גם אוהביו וגם יריביו הסתייגו מההליכה שלו לפוליטיקה", מספר מנור, “פקודיו ומעריציו לא סבלו את הרעיון שהוא ‘ילכלך את הידיים' בקומבינות פוליטיות, לצד בן־גוריון. חיים גורי אמר ‘הוא היה מפקדנו הנערץ, ומפקד נערץ לא הולך לפוליטיקה'. אלון השיב שהוא לא כאן ‘בשביל דקלרציות', אלא על מנת לעשות, ולעשות זה רק מבפנים - מתוך הממשלה. זה, אגב, ויכוח שנמשך עד היום בשמאל", מעיר מנור, “האם להישאר בעמדה הטהורה שלך - או להתפשר ולהיות במוקדי הכוח. מבחינת אלון, קודם הוא נלחם על עצם קיום הבית, ועכשיו הוא נלחם על עיצוב הבית, כי פוליטיקה מעצבת מציאות. והוא שילם מחיר, כי זקני מפא"י לא נתנו שיעקפו אותם כל כך מהר, ובניגוד לדיין ופרס, הוא לא היה איש של תככים ומניפולציות".

מתחת לאף

הדחת אלון לטובת דיין ב–49' על ידי בן־גוריון סימנה כמה תהליכים שליוו אותו לאורך המשך דרכו הפוליטית: החרפת יחסיו עם בן־גוריון, ותחרות ויריבות עם משה דיין, ה"נמסיס" שלו (לצד החמצות פוליטיות, שהתרחשו תמיד כשהיה בשליחות בחו"ל).

הנה הם ניצבים, בתצלום המפורסם עם יצחק שדה בחניתה - שני הצברים האולטימטיביים, יפי בלורית ותואר - האחד איש רעים אהוב מחויב לחבריו ולדרך, השני אינדיבידואליסט חסר עכבות, מחויב רק לעצמו. “אלון בנגב? דיין בירושלים", כותב מנור בספרו, “אלון במפ"ם? דיין במפא"י. אלון כמעט רמטכ"ל? דיין מתמנה במקומו לאלוף. אלון ח"כ זוטר? דיין כבר רמטכ"ל. אלון שר העבודה? דיין שר החקלאות", וכך הלאה, עד ערב מלחמת ששת הימים - אלון כמעט מתמנה לשר ביטחון במקום אשכול, אבל דיין הוא שזוכה בתפקיד.

שני הצברים האולטימטיביים. יגאל אלון (מימין) ומשה דיין (משמאל) עם יצחק שדה בחניתהשני הצברים האולטימטיביים. יגאל אלון (מימין) ומשה דיין (משמאל) עם יצחק שדה בחניתה

איך זה קרה? במאי 67' היה אלון בחו"ל, הפעם בביקור רשמי בברית המועצות. ראש הממשלה אשכול נדרש להתפטר מתפקידו כשר הביטחון בלחץ הציבור וראשי המפלגות (לא מעט בגלל "נאום הגמגום" שלו), ותומך באלון כמחליפו. אבל אלון הג'נטלמן לא מיהר להסתער על הג'וב, שמא ייתפס כמי שדוחק באשכול לזוז הצדה. "אל תמהר לחזור", אומר לו חברו גלילי, ואלון התמים לא מקצר את שהותו בחו"ל - אלא שבינתיים הוקמה ממשלת ליכוד לאומי, גח"ל ומפד"ל לחצו למינוי דיין לשר הביטחון, ועמיתיו של אלון במפא"י, אם תהיתם, לא נלחמו עבורו ברגע ההכרעה.

כך יצא שדיין הפך לגנרל עטור תהילה, בעוד אלון ממשיך לשמש בלויאליות כסגן ראש ממשלה תחת אשכול, ולאחר מכן תחת גולדה ורבין. “הוא היה אמור להחליף את אשכול כראש ממשלה כבר ב–69'", קובע מנור, “הוא היה סגן ראש ממשלה, ספיר אומר לו ‘עכשיו תורך', אבל במפלגת העבודה, שהייתה מורכבת משלושה גופים (מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י - ט"ב), היו מאבקי כוחות שתמיד פעלו לרעתו. אנשי רפ"י, דיין ופרס, לא היססו לאיים בפרישה, ומנהיגי המפלגה חששו מזה, וכיוון שידעו שאלון רגיל לשלם את המחיר הלכו על גולדה כמועמדת של פשרה, ואותו הדבר קרה עם מינוי רבין".

חבריו המתוסכלים של אלון נזפו בו לא פעם על היעדר ה"קילר אינסטינקט" שלו, על הלויאליות וההגינות שגילה בפוליטיקה שלא בטובתו, “אבל אם לא הייתי כזה, אז לא הייתי אלון", השיב לכל מבקריו.

“השתגעתי מזה", מספר דני קורן, “בתקופה שבה הוא התמודד על ראשות המפלגה מול פרס, פתאום חיים בר־לב, חברו מימי הפלמ"ח, התחיל לגמגם ולתמוך בפרס. אני התעצבנתי, אמרתי ליגאל: ‘הלו, עושים לך פה בית ספר, תיכנס בו'. ומה יגאל ענה? ‘תפסיק כבר עם המפא"יניקיות הזאת, חיים הוא חבר'. פעם אחרת שאלתי אותו: ‘לו היית ראש ממשלה, היית מחמיץ כמו גולדה את יוזמת סאדאת וגולדמן?'. ‘אתה רוצה שאני אדבר בגולדה סרה? שכח מזה', הוא ענה לי. אנשים בנו קריירות על השמצות של גולדה, והוא עוד יש לו רספקט".

לא רק מלחמה

היריבות בין דיין לאלון הפכה לפולקלור, “העיתונות, בשטחיות אופיינית, אהבה לתאר את זה כתחרות אישית, בין אלון ה'נחמד' לדיין ה'שובב', אבל מאחורי זה הסתתרו חילוקי דעות מהותיים בין שתי תפיסות עולם מנוגדות", מסביר מנור את התזה העיקרית שלו בספר.

תזה שניכרת בה השפעתו של “חוג אורנים" (חוג רעיוני פוליטי שהתגבש סביב ההיסטוריון ד"ר יגאל וגנר, שגרס כי מאחורי כל מנהיג ותנועה עומדים אינטרסים כלכליים סמויים וראה בפרס את שורש כל הרע בפוליטיקה הישראלית): “מצד אחד אלון, אשכול וגלילי, וגם שרת בזמנו, עם תפיסה של מומנטום, של יצירת תהליך מול הערבים - ומצד שני בן־גוריון, דיין ופרס, שתמכו בהקפאת המצב הקיים, בסטטוס קוו. התפיסה הבסיסית שלהם הייתה שהערבים לא רוצים אותנו כאן, ואין עם מי לדבר, לכן צריך להקים מולם חומה בצורה, ולכן מדיניות החוץ היא רק כלי בידי מדיניות הביטחון. דיין דיבר על ‘לנצח נחיה על חרבנו' כבר ב–1956, בנאום ההספד על רועי רוטנברג, בדיוק כמו נתניהו היום.

“מצד שני אלון, כמו קלאוזביץ (קארל פון קלאוזביץ, אחד מאבות תורת הלחימה המודרנית - ט"ב), חשב ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים" - יש לך צבא חזק? כבשת שטחים? מצוין, זה הפתח למשא ומתן עם תמורה מדינית, לא כדי להקפיא מצב, אלא כדי ליצור תהליך שלום. הוא לחץ לכיבוש הגדה המערבית, גם במלחמת השחרור וגם בששת הימים - לא לשם התרחבות אלא כדי לתרגם הישגים טריטוריאליים לביטחון - וביטחון מבחינת אלון הוא שני דברים: גבולות בני הגנה, שיפרידו בינינו לבין שכנינו - וזה הבסיס לתוכנית אלון, ויצירת מומנטום שיוביל לשלום. שלום, הוא אמר, לא עושים עם מי שאוהב אותך, אלא מתוך חיפוש אחר שילוב של אינטרסים.

“ככה הוא ניהל גם את המשא ומתן עם המצרים בהסכמי הביניים ב–75', לאחר מלחמת יום כיפור - בנחישות, בהגינות, ומתוך הנחה שזו התחלה של תהליך שלום. בניגוד למה שנהוג לחשוב, השלום עם מצרים לא נולד עם בגין - את הזרעים זרעו אלון ורבין, בגין הוא זה שקטף את הפירות. צריך להסתכל על ההיסטוריה כתהליך, לא כאוסף של דרמות".

ברוח הזאת, טוען מנור, צריך לראות את כל מסכת יחסינו עם הפלסטינים ומדינות ערב, כולל הסכם אוסלו, “בכל מקום את יכולה לראות איך כל אסכולה ניסתה לדחוף לכיוון שלה - פרס ודיין לסטטוס קוו, אלון לתזוזה ותהליך, אבל לא הייתה כאן סימטריה: דיין ופרס היו הרבה יותר מניפולטיביים וידעו לנצל הרבה יותר טוב את התקשורת, כולל ‘עיתונאי חצר' שכתבו מפיהם".

ההבדלים בין גישותיהם של פרס ודיין מחד, ואלון ואשכול מאידך, באו לידי ביטוי חריף כבר בתחילת שנות ה–60, סביב שאלת הגרעין הישראלי: “לפרס ודיין ייחסו את הטענה שצבא קונבנציונלי לא יספיק כדי להדביק את הפער בינינו לבין הערבים, לכן צריך לפתח את הפוטנציאל הגרעיני. אלון חשב שצבא קונבנציונלי חזק ואיכותי מספיק לנו כדי להתגונן ולנצח ודרך זה להביא גם לפתיחת משא ומתן. הוא טען שכמובן, אסור לנו להישאר מאחור בתחום הפיתוח הטכנולוגי - אבל מיזם גרעיני גלוי מצד ישראל רק יוביל את כל האזור לסחרור ולהתחמשות שאין לה סוף".

"דיין ופרס היו הרבה יותר מניפולטיביים". צילום: הנס פין, לע"מ"דיין ופרס היו הרבה יותר מניפולטיביים". צילום: הנס פין, לע"מ

בשנת 62' נתקבלה החלטת פשרה - צה"ל ימשיך לפתח יכולות קונבנציונליות, ובמקביל ימשיכו לעבוד על פרויקט הגרעין. הגישה הרשמית הייתה של עמימות, וש"ישראל לא תהיה הראשונה להשתמש בנשק גרעיני" - אבל לטענת מנור, פרס ודיין חתרו כל הזמן ‘להוציא את הגרעין מהארון'".

אבל למה להם?
“כי לתפיסתם, פוטנציאל גרעיני גלוי מבטיח הרתעה, ומרוץ חימוש אזורי יוצר תהליכים שמבטיחים את הקיפאון באזור".

קונספירציה בכיפור?

לטענת מנור - טענה מהפכת קרביים, יש לומר - אי הפעלת “האמצעים המיוחדים" על ידי ראש אמ"ן זעירא במלחמת יום כיפור (שנועדו להתריע מבעוד מועד על כוונת המצרים לפתוח במלחמה ולגרום לגיוס המילואים - ובדיעבד התברר שלא הופעלו) לא הייתה סתם מחדל, אלא הייתה קשורה גם היא להגשמת מדיניות הסטטוס קוו של דיין. “הרי חוסיין בא לכאן כבר חודש לפני המלחמה והזהיר את גולדה שהמצרים והסורים מתכננים מתקפה - לכאורה היה צריך להפעיל את האמצעים המיוחדים כבר אז, לא?

“אבל לדיין ולזעירא, שהלכו יחד דרך ארוכה, הייתה תפיסה שאמרה שהישיבה על שפת התעלה חסרת היגיון מבחינה ביטחונית - בדיוק מהסיבות שאכן קרו, ושצריך לסגת חד־צדדית אחורה כ־30 ק"מ, וזה מספיק. אם המצרים יפלשו - יש לנו מרחב, אנחנו מסודרים, ואין שום צורך בתהליך מדיני. גיבורי הדרמה הזאת דיברו על כך בגלוי - דיין אמר את זה, זעירא כותב על זה בדפים פנימיים עוד לפני המלחמה. במצב כזה, של התקפה מצרית, תיאורטית לפחות יהיה צידוק לתמוך בדוקטרינת דיין, המעצמות יעצרו את המצב בדיוק כפי שהוא, והמצב יוקפא".

סליחה, זו ממש תיאוריית קונספירציה.
“אני לא אוהב להשתמש במילה הזאת, וכאזרח גם לי מתהפכת הבטן מזה - אבל כן, בניגוד לפולקלור המקובל אני טוען שלא היה פה מחדל של ממשלה זחוחה, אלא משהו אחר לגמרי. אגב, לא המצאתי כלום - רק אספתי ובדקתי את הדברים על פני רצף הזמן, וזו הפרשנות שלי. מי שיש לו פרשנות אחרת מוזמן להוכיח שטעיתי".

ובכך אתה גם מנקה את אלון, שכראש ממשלה בפועל כשגולדה בחו"ל, קיבל מברק התרעה מראש המוסד בלונדון על מלחמה קרובה ולא התרגש מזה.
“נכון, מפני שגם הוא, כמו גולדה ודדו, סמכו על כך שאם מדובר בכוונת מלחמה של המצרים, תהיה התרעה של 48 שעות של האמצעים המיוחדים".

לא אישי

את כל הצד האישי של אלון - נשים אם היו (יש אומרים שכן - אחרי הכל, הוא היה גבר נאה ומרשים), חיבתו של אלון למכוניות (הוא ייבא מכונית מאנגליה כששב מלימודיו מאוקספורד) ולחליפות (לבישת חליפה מהודרת נחשבה במפא"י באותן שנים לגנדרנות מופרזת); הסיפור הקשה והמושתק של הבת, נורית, שהייתה, כהגדרת אותם ימים, “לא בסדר" (“לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה ממה סבלה, אולי אוטיזם", מעיד מנור) ואושפזה במוסד בסקוטלנד ולאחר מכן בארץ; הטרגדיה של מות הבן, יפתח, מדום לב בגיל צעיר, וגם בעיות הבריאות של אלון - השיתוק בצד אחד של פניו, שתקף אותו בשנות ה–70 והציק לו מאוד - את כל הנושאים המפתים האלה מנור שם בצד, במתכוון, לדבריו.

“עם כל הכבוד לצבע ולאנקדוטות ולדיבורים על ‘ג'נטלמן' ו'קילר אינסטינקט', בעיני ואני חושב שגם בעיניו, זו החמצת העיקר. העיקר היה האלטרנטיבות שהוא הציע, בכל תחום. הוא היה איש פוליטי, שהציע חלופה פוליטית משמעותית בכל השאלות שאנחנו עוסקים בהן היום: אם זה ביחסי עבודה - הזכות לשבות לצד החובה לעבוד, וחשיבות הזכויות הסוציאליות לעובדים; אם זה חינוך - שר חינוך שנותן כבוד למורים, לתלמידים, שכיבד את הרב־תרבותיות, שהביא לצ'רקסים מורים שידעו צ'רקסית רק כדי שלא יאבדו את שפתם; אם זה היחס שלו לאיכות סביבה - הוא היה הראשון שהקשיב למומחים בנושא כבר בשנות ה־70, כשכל האחרים זרקו אותם מכל המדרגות; ואם זו אתיקה בפוליטיקה, נושא שהעסיק אותו מאוד".

"אני חושב שאלון יכול היה להתניע תהליך של יצירת מחנה". ד"ר מנור. צילום: יח"צ"אני חושב שאלון יכול היה להתניע תהליך של יצירת מחנה". ד"ר מנור. צילום: יח"צ

מה אתה חושב היה קורה לולא היה נפטר?
“אני חושב שהוא היה מתניע תהליך של יצירת מחנה, כי חברים נאמנים היו לו רבים - הוא כנראה היה מפסיד לפרס בהתמודדות על ראשות העבודה ב־81', אבל ממשיך הלאה, וכמו שרון וברק, ‘נשאר על הגלגל', ובסופו של דבר מוצא את מקומו הראוי בהובלת המדינה".

עיקר העיקרים, מדגיש מנור, הוא החלופה שאלון הציע למה שנעלם מחיינו - מרכז שפוי: “הוא היה מרכז אמיתי, מהסוג שנעדר מחיינו היום, מרכז של ‘גם וגם' - לא של ‘או–או', של ‘כלים שלובים', כשם ספרו, לא של ‘שחור ולבן', כי החיים עצמם הם לא שחור־לבן. זה גם להתכונן למלחמה, וגם לחתור בכנות ובהתמדה לשלום. זה לא לפחד להכיר בפלסטינים - אבל להגיד ‘לא' לאש"ף, זה להתווכח עם חבריך בפוליטיקה - אבל לא לחתור תחתם. מה שנותר לנו היום זה שיח של קצוות - או בל"ד או אורן חזן, או סמוטריץ' או גלאון, ובאמצע כל מיני ‘קוסמים' שמבליחים לרגע - ציפי, יאיר, כחלון. ואזרח מן השורה אומר לעצמו ‘ריבון העולמים, למי אני אצביע?' והולך לחפש לעצמו דרכון זר".

כאילו כדי להמחיש את דברי מנור, ממש בימים אלה "רץ" ברשתות החברתיות, אפרופו עמדותיה של השרה מירי רגב, ציטוט של אלון - תשובתו כשר החינוך לנציג המפד"ל, שדרש להפעיל צנזורה על “מלכת אמבטיה" של חנוך לוין: “אני מסכים איתך כי פורנוגרפיה ופסולת גרידא אינן חדלות להיות מה שהן, גם באצטלה של אמנות ותרבות", כותב לו אלון, "השאלה היא מי יקבע מהי פסולת? הממשלה? העיריות? הסוכנות היהודית? (...) הדמוקרטיה, כשיטת ממשל, נוטלת על עצמה - מדעת - סיכונים רבים. החופש הרפרטוארי הוא אחד מהם; חלילה לה לממשלה להפעיל את השוט התקציבי לסכירת הפיות או להכתבת הטעם, גם כאשר אין זה לטעמה. לצערי, אינני רואה דרך אחרת לגבור על חולשתה זו של הדמוקרטיה, חולשה שהיא גם מקור כוחה".

תגובת אניטה שפירא: "אני חושבת שהביוגרפיה שלי מדברת בפני עצמה, ואין לי צורך או רצון להגיד שום דבר מעבר לזה".