"כשדפני ליף וכמה פעילים חברתיים הקימו את האוהלים הראשונים בשדרות רוטשילד הייתי בניו יורק בסיומו של מסע לגיוס כספים, ואחרי זה תכננתי לטוס לחופשה בקובה", משחזר שמולי, "אבל משהו בבטן אמר לי שאני צריך לעלות למטוס שייקח אותי בחזרה לישראל. הייתה לי אינטואיציה שמשהו עומד לקרות ושהמקום שלי הוא להיות עם המחאה ברוטשילד כדי לנסות וליישם את האני מאמין שלי.
"עוד לא הייתה הנהגה ברורה, אבל כל הזמן העלו את השם של דפני ליף. בימים הראשונים לא דיברו עליה ולא הכרתי אותה. היה שם מספר קטן של אוהלים ופעילים, אבל זיהיתי מיד סוג של אנרגיה חיובית. הרבה אנשים צעירים שהמכנה המשותף ביניהם היה תחושה או הבנה שהמצב חרא, אך לא בגללנו. שזה שיש לך שאיפות בסיסיות בחיים להגיע לקורת גג ולגדל משפחה ולסיים אוניברסיטה, לצאת לשוק העבודה ולהשתכר באופן נורמלי, אך אתה לא מצליח, זה לא באשמתך אלא באשמת הממשלה".
"כי התרחש מפגש בין תודעה פורצת דרך של אנשים שיכולים להוביל שינוי לבין מצב אובייקטיבי בשטח שהיה קשה ובלתי נסבל. להזכיר לך שמ־2008 עד 2011 מחירי הדירות עלו בעשרות אחוזים ומשבר הדיור היה הטריגר המרכזי למחאה. אני זיהיתי מיד הזדמנות לנסות ולהביא לשינוי במדיניות החברתית־כלכלית של הממשלה. זאת הייתה מטרה משותפת. אבל בהמשך התגלו חילוקי דעות גם בתפיסה החברתית־כלכלית וגם בסגנון של המחאה".
הרושם הראשוני היה שבעצם לא ידעתם מה אתם רוצים. נזרקו שם לחלל ססמאות ודרישות שונות ומשונות.
בראשה, שנתפסה כממלכתית וחשבה במונחים קונסטרוקטיביים, והקבוצה שכונתה 'קבוצת רוטשילד', שהייתה נגד הרעיון להתכתב עם המערכת הפוליטית".
"אתה אמרת. המחאה שאני הובלתי לא הייתה מתונה יותר, אבל אני רציתי לתעל אותה לכיוון של הישגים בשני התחומים שדחפתי אליהם".
"ברור שהייתה דילמה, לא צריך להתייפייף. אתה אומר לעצמך 'זה כל מה שהסטודנטים חלמו עליו אי פעם'. איזה זכות יש לי לחזור לקמפוסים ולהגיד לסטודנטים 'הייתה לי הזדמנות ולא הבאתי לכם?' הייתי משוכנע שלמחרת יערפו לי את הראש וידיחו אותי, אבל בסופו של דבר אמרתי לא חד־משמעי משום שרציתי להפוך את הסטודנטים לארגון החברתי הכי חושב והכי חזק במדינה, ומשום שלא חשבתי שאם נותנים לך ליטרת בשר אתה לוקח ונוטש את כל האחרים. זה בעיני היה הרגע המכונן של המחאה, רגע המבחן, אבל ידעתי שאם אקח את השוחד הזה לטובת הסטודנטים ואנטוש את כל האחרים במחאה, לא אוכל להסתכל להם בעיניים. אמרנו להם שאם זה מה שהם מציעים לנו הם כנראה לא מבינים על מה המחאה. אם הם חושבים שהם יכולים לסגור אותה בהטבות לסטודנטים וכך יכבו אותה הם מנותקים מהמציאות. אמרתי להם בואו נדבר על דיור בר השגה. אתה יודע מה אמרו לי בתשובה? 'תגיד, מה אתה רובין הוד? מה אתה דואג לכולם?' המשפט הזה נחקק באוזני עד עצם היום הזה. אחד מבכירי הבכירים אמר לי אותו. למחרת כינסתי ברוטשילד מסיבת עיתונאים באוהל שלנו והודענו רשמית על דחיית ההצעה. בסוף אותו שבוע הגיעו להפגנה 35 אלף איש. להפגנה הגדולה בכיכר הגיעו אחר כך חצי מיליון".
"הדבר המשמעותי ביותר שהשגנו זה שינוי תודעתי. את ההישגים אתה רואה בעיקר בעולם הצרכני, כי הוא מיידי יותר. היום חברות גדולות חושבות פעמיים אם להעלות מחירים. פתאום הצרכן זה פקטור שנלקח בחשבון. חלק ממחירי המזון ירדו כתוצאה מהמחאה. ההתמודדות של חברי הכנסת מי יותר חברתי ומי מחוקק יותר בנושאים חברתיים לא הייתה קיימת פה לפני 2011. זאת תולדה של המחאה. כך לגבי שיח חברתי שנפתח לא רק למביני דבר. גם הדיוטות מרשים לעצמם להתווכח כיום בנושאים חברתיים כלכליים. אבל בוא נגיד את האמת, זאת לא הבשורה שלה ציפינו. עם כל זה שאני מדבר על שינוי תודעתי אני לא רוצה לטשטש את האמת. בסוף המחאה לא השיגה את הדבר העיקרי שלשמו התכנסה - הוזלה של מחירי הדיור. לא ביקשנו להדליק משואה ביום העצמאות, אלא להגיע למצב שבו כל אחד יוכל להשיג קורת גג, ולזה לא רק שלא התקרבנו אלא שמאז גם התרחקנו מהיעד הזה".
"הממשלה. הניסיון להפנות אצבע מאשימה לעבר ציבור המוחים ברוטשילד הוא פסול, כי בסוף טרכטנברג באמת הבין על מה המחאה. הממשלה הבינה על מה המחאה. אבל הממשלה לא עשתה את הצעד הנדרש של לקחת את התביעות שלנו וליישם אותן בפועל לשינויים מרחיקי לכת. זה הפספוס הגדול. כל מה שהממשלה שאלה את עצמה מהרגע שהאוהל הראשון נחת ברוטשילד זה איך מוציאים את האוויר למחאה ולא איך אנו מחוללים שינוי. באף רגע נתון הם לא ביקשו בכלל להתמודד עם הדרישות של המחאה. כל מה שביקשו לעשות זה דה־לגיטימציה ולשבור את המחאה מבפנים. אבל אני כן מפנה אצבע מאשימה כלפי אותו ציבור שיצא למחות אבל לא ידע לתרגם את המחאה גם לתובנות פוליטיות וכשהגיע לקלפי שוב הצביע בעד אותה ממשלה שנגדה יצא למחות".
“הכישלון של כחלון מהדהד והאכזבה ממנו מרה. הוא דרש ובצדק לרכז בידיו סמכויות בתחום בינוי ותכנון וקיבל אותן. למרות זאת, בתום השנה הראשונה לכהונתו מחירי הדיור ממשיכים לעלות. ציפינו מכחלון לדפוק על השולחן ולהגדיל את ההיצע במאה אלף דירות בשנה, ולא להירתע מלתת סבסוד גבוה לצעירים ולאוכלוסיות מוחלשות בדיור בר השגה. המדינה ממשיכה לראות בתחום הדיור קופה קטנה שבאמצעותה ניתן לעשות רווחים על הגב של הזוגות הצעירים. כחלון הוא אשליה אופטית. הוא ההפך ממה שסימלה המחאה. כששר האוצר דופק אותך עם חיוך, זה עדיין כואב".
"זה לא עניין של רצון, אלא של הכרח. כולנו צריכים להבין שבלי הפעלת לחץ מסיבי על המערכת הפוליטית לא יבוא שינוי. למערכת הפוליטית נוח תמיד לשמור על המצב הקיים. מאחר שאני לא מאמין שהממשלה הזאת תעשה משהו, המחאה חייבת לחזור ובגדול. אלא שבשונה מהמחאה של קיץ 2011, תהיה לה הפעם גם זרוע פרלמנטרית".
התרעות פיקוד העורף