מכונית קטנה, פשוטה למראה, דהרה ב–10 באפריל 87' על הכביש המוליך מנמל התעופה הבינלאומי של בריטניה, היתרו, אל הבירה לונדון. זו הייתה שעת צהריים של יום שישי. במכונית ישבו שני גברים. הנהג, בשנות ה־50 לחייו, ולצדו נוסע בשלהי שנות ה־30, שנחת לפני זמן קצר באזור השמור למטוסי המנהלים הפרטיים. את פני הנוסע קידם גשם אנגלי כבד.

לנהגים ששעטו סביבו לא הייתה סיבה לחשוד שהוא או הנהג שלצדו אינם מי שהם נראים. גם לא לשוטר שסימן להם לעצור בצד הכביש המהיר לבדיקה שגרתית. הם עצרו לבקשתו, והוא התקרב אל חלון הנהג וביקש לראות רישיונות. זה כבר התחיל להיות מסוכן. אם השוטר היה מגלה את זהותם, הרבה אנשים היו עלולים להיפגע. "אני כבר הייתי בטוח שזה סוף העולם", שחזר הנוסע את רגעי הדרמה, בראיון למוסף. "תחושה שהנה חושפים אותנו, ולא יודע מה עומד לקרות".

זה היה יוסי ביילין, אז מנכ"ל משרד החוץ של ישראל. במכונית ההיא הוא ישב מחופש. "לא התחפשתי לליצן או משהו כזה", הוא אומר. "אבל שמו עלי פאה וזקנים, בעיקר פאה. אם שמים עליך פאה ומשקפי שמש אתה די לא אתה".

פרס (מימין) ושמיר (משמאל). זה שגיבש את ההסכם וזה שביטל אותו. צילום: יעקב סער, לע"מפרס (מימין) ושמיר (משמאל). זה שגיבש את ההסכם וזה שביטל אותו. צילום: יעקב סער, לע"מ

ביילין המתוח נותר ברכב, והנהג יצא כדי לדובב את השוטר. שמו האמיתי היה אפרים הלוי, בכיר מאוד במוסד הישראלי ולימים ראש הארגון. "המזל היה שאפרים הוא אזרח בריטי", ביילין ממשיך. "אז הוא התחיל לדבר עם השוטר. לא יודע מה הוא אמר לו, אבל אחרי כמה דקות שנראו לי כמו נצח, השוטר פטר אותו בנזיפה אישית". השניים נשמו לרווחה והמשיכו אל המלון שיארח את ביילין ללילה. "מרגרט תאצ'ר דווקא ידעה שבאנו", ביילין מספר. "וידענו שהיא ידעה, אבל בשדה התעופה לא ידעו. לא באנו בזהויות שלנו".

הוא משתמש בלשון רבים משום שאיתו במטוס המנהלים של התעשייה האווירית, "ערבה", נחתה דמות בכירה ומוכרת אף יותר. זה היה שר החוץ הישראלי, שמעון פרס, שחצי שנה קודם לכן עוד היה ראש הממשלה. את פרס אסף מנמל התעופה נהגו הפרטי של לורד בריטי בעל לב יהודי חם וגם יכולת לשמור סוד, בשם ויקטור מישקון. לחשאיות הגדולה ולעירוב אפרים הלוי הייתה סיבה טובה. כראש אגף "תבל" במוסד, הלוי היה אחראי לסוגיות המודיעין והדיפלומטיה בארגון. בלשון פשוטה, אם היית מדינאי ישראלי שרצה לפגוש נציג של מדינה עוינת ולא רצית שמישהו יגלה, הלוי היה האיש שלך לדבר איתו. וזה בדיוק מה שביילין ופרס באו לעשות. לפגוש בחשאי את חוסיין בן–טלאל, מלך ירדן, וראש הממשלה שלו דאז, זייד אל־ראפעי, שנחתו אף הם תחת מעטה סודיות. מלבד שש הדמויות הללו ותאצ'ר, איש לא היה אמור לדעת על כך. בטח לא שוטר תנועה אקראי מהכביש המהיר.

שישה מפגשים

לסיפור הזה אין סוף הוליוודי רב השראה. יש בו בעיקר מפח נפש ותחושת חמיצות. אבל לרגע קטן נדמה היה לארבעת הגברים שנפגשו בביתו של הלורד מישקון, שהנה הם קרובים מתמיד להגיע להבנות שיסיימו אולי את הסכסוך הישראלי–פלסטיני, לא פחות. התחושה הזאת החזיקה מעמד בדיוק יממה. למחרת, כאשר ראש הממשלה יצחק שמיר שמע על כך, הוא גדע את המהלך. על כך אין חולק. אבל האם עשה זאת ממניע פוליטי או מסיבה ערכית? האם לפרס היה חלק בכישלון היוזמה שניסה להניע? מה נאמר מאחורי דלתות סגורות, בבריטניה ובישראל? ומעל לכל אלה - האם כעת, 30 שנה אחרי, אפשר להודות שהתפספסה פה "הזדמנות אדירה" - כלשון שר הביטחון אביגדור ליברמן בראיון ל"מעריב" ביוני 2011 - או שלעמוד הבודד שעיגן את התחייבויות הצדדים - וזכה בינתיים לכינוי "הסכם לונדון", אף שלמעשה לא נחתם על ידי איש - לא היה סיכוי להתממש מלכתחילה?

פרס מחופש. ככה הוא הגיע לפגישותיו עם המלך חוסיין לפני הסכם השלום. צילום:פייסבוקפרס מחופש. ככה הוא הגיע לפגישותיו עם המלך חוסיין לפני הסכם השלום. צילום:פייסבוק

תלוי את מי שואלים. איש הליכוד ושר האוצר דאז משה נסים, למשל, טוען בתוקף גם היום שהתנאים שהציב המסמך היו בלתי ישימים. לעומתו, איש ליכוד כמו הנשיא הנוכחי ראובן ריבלין, כבר כינה את ההסכם "ההברקה הכי גדולה של פרס". פרס עצמו, על כל פנים, האמין עד סוף ימיו שזו הייתה החמצה גדולה. "אני עדיין מאמין שאילו הסכם לונדון היה מתקיים", אמר בראיון ל"מקור ראשון" עם סיום תפקידו כנשיא המדינה ביולי 2014, "לא היו לנו היום בעיות עם יהודה ושומרון ולא עם ירושלים".

חודשיים לפני הראיון ההוא פרסם פרס פוסט בעמוד הפייסבוק שלו שכותרתו: "לא רק בפורים". לצדו צורפו תמונות ישנות שמהן ניבטו פניו המוכרות של פרס, ועליהן מיני שפמים וזקנים, וגם כובעים ומשקפיים במסגרת עבה. "זו הייתה התחפושת שלי באמצע שנות ה־70", פרס כתב. "כשהייתי מגיע לפגישות עם המלך חוסיין בירדן טרם הסכמי השלום". הסיבה לפגישות הקבועות הללו הייתה בעיקר שגרה. צורך בתיאום סוגיות יומיום של מדינות שחולקות ביניהן גבול משותף. כך השיחות עסקו לרוב בעניינים שוטפים, כמו למשל כמה דינרים יהיה מותר להעביר דרך גשר אלנבי; איך להתמודד עם מכת להקות זבובים שנדדו מירדן אל הערבה; או מה לעשות עם זרקור ישראלי מנמל התעופה באילת אשר מסנוור את הטייסים הירדנים.

פרס, שבשנת 84' התמנה לראש הממשלה במסגרת רוטציה בממשלת אחדות של המערך והליכוד, נפגש עם חוסיין לבדו, ולעתים עם אחרים. את יצחק רבין, למשל, הביא לפגישה עם המלך הירדני באוהל גדול שהוקם בנמל אילת. המלך הגיע ביאכטה מכיוון עקבה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה פרס, כראש ממשלה טרי, הציע, אם כי בגישוש עדין, את האפשרות שירדן תשתתף עם ישראל באחריות על הפלסטינים, כחלק ממהלך שלום כולל. על פי העדויות, חוסיין הגדיר אז את הרעיון "מעניין", ולא הוסיף. מכאן ואילך ייפגשו פרס וחוסיין לא פחות משש פעמים. תמיד בחשאי, תמיד בסופי שבוע, כדי שפרס יספיק להגיע לישיבת הממשלה ביום ראשון, ולרוב בבית הכפר של הלורד מישקון, מחוץ ללונדון.

חתימת הסכם השלום עם ירדן ב-1994. מה היה קורה לו ה"אופציה הירדנית" הייתה יוצאת לפועל? צילום: ראובן קסטרוחתימת הסכם השלום עם ירדן ב-1994. מה היה קורה לו ה"אופציה הירדנית" הייתה יוצאת לפועל? צילום: ראובן קסטרו

הצעה שאפשר לסרב לה

מלבד העובדה שהפגישה של אפריל 87' קרתה בבית מישקון שבלונדון עצמה, היא לא אמורה הייתה להיות יוצאת דופן. אלא שבעוד מטוס ה"ערבה" שט מעל לעננים בדרכו לבריטניה, פרס היושב בו שב אל ההצעה ההיא מהאוהל באילת שלוש שנים קודם. "היה לשמעון מין משפט כזה כשבא לו רעיון, 'מה דעתך?'", ביילין מספר. "אז הוא פתאום אומר לי בטיסה, 'מה דעתך שנביא לחוסיין נייר?'". הכוונה הייתה לנוסח ראשוני, כללי בלבד, שאולי בעתיד יתניע מהלך גדול יותר. "הוא אמר, בוא נבוא לפגישה עם חוסיין עם איזושהי הצעה מסודרת ונראה מה הוא אומר על זה. ישבנו אחד ליד השני במטוס, למרות שהיה הרבה מקום, והתחלנו לכתוב את הנוסח".

ספציפית, הם קיוו להחיות את מה שכונה "האופציה הירדנית": ירדן תפרוש חסות על הפלסטינים בגדה המערבית, ובמקביל יקדמו ישראל וירדן יחסי שלום ביניהן. אלא שבשל הרגישות הגבוהה, הבינו, לא די יהיה לציין בראש ובתחתית המסמך את המילים “Secret/Most Sensitive", אלא היוזמה כולה תצטרך להיראות כאילו באה מבחוץ, ועדיף מארצות הברית.

"זה היה בעצם המודל של מלחמת סיני", ביילין מסביר. "שהבריטים והצרפתים הגיעו בסוף כאילו כדי להפסיק את המלחמה בינינו ובין המצרים, והם לא נחשבו כשותפים למלחמה הזאת". כדי שזה יקרה, הסכימו, יהיה צורך במטרייה בינלאומית. 'חלקים A ו–B (הזמנה לוועידה רב–צדדית באו"ם ואימוץ החלטותיה - ע"ר), כאשר ייחשפו לציבור, ייחשבו החלטות אמריקאיות שלהן הסכימו ישראל וירדן", כתבו פרס וביילין במסמך המאולתר. אלא ששניהם ידעו כי הליכוד תחת שמיר מתנגדת מסורתית לוועידה בינלאומית, שמא ישראל תמצא עצמה נצלבת על המוקד.

יוסי ביילין. "הליכוד היה מעוז של סרבנות" צילום: ראובן קסטרויוסי ביילין. "הליכוד היה מעוז של סרבנות" צילום: ראובן קסטרו

"הבעיה שלי עם הליכוד היא שהיה פה מעוז של סרבנות", ביילין אומר היום. "עוד לא ויתרת על כלום, בוא תעשה את הוועידה הזאת, מה כבר יכול לקרות?". גם אפרים הלוי חשב שיש בכך בעיה, אבל במכונית שבה נהג את ביילין בלונדון, הוא לא אמר דבר. "לא נתבקשתי לחוות דעה", הוא הסביר השבוע. "גם לא הייתי בתפקיד שחייב להביע דעה בנושא כזה. תראה, זה נושא שהוא פוליטי מאוד, מה גם שזו החלטת דרג מדיני ולא דרג ביטחוני". 30 שנה אחרי, הוא אומר מה באמת חשב. "התפיסה שלי הייתה שבפורום בינלאומי ישראל תהיה לא במצב של יתרון אלא להפך, של חיסרון אפילו", הלוי ממשיך. "אני לא חושב שהכתובת הבינלאומית הייתה מועילה לישראל, אני חושב שבסיטואציות מסוימות היא גם הייתה מזיקה".

למחרת, בביתו המפואר של מישקון בלונדון, הלוי עצמו התבקש להמתין למנהיגים בחדר סמוך. בשל רגישות המפגש, ביקש מישקון ממשרתיו לפנות את הבית. סידורי האבטחה של הבכירים צומצמו למינימום ההכרחי.

אפרים הלוי. "לא נתבקשתי לחוות דעה". צילום: יוסי אלוניאפרים הלוי. "לא נתבקשתי לחוות דעה". צילום: יוסי אלוני

ראשית, הגיעו פרס וביילין - ביילין ממלונו, ופרס מהחדר בבית מישקון שבו התארח בלילה - וכמחצית השעה לאחר מכן הגיעו המלך חוסיין וראש הממשלה אל–ראפעי, בלוויית מספר מאבטחים. אלה נתבקשו להסתלק מן המקום ולשוב רק בתום מספר שעות. מישקון המארח נכנס ויצא מן החדר בזמן שהבכירים שוחחו ביניהם. בלאו הכי עמדתו בסוגיה הפלסטינית הייתה ידועה לכל.

ב–1982, למשל, לאחר שנודע דבר הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון, שיגר מישקון מברק חריף לראש הממשלה דאז, מנחם בגין. "רבים מידידי ישראל בבריטניה, יהודים ולא יהודים, עומדים מלאי אימה לנגד חוסר האחריות והנמהרות של מי שפעלו תחת שרביט ממשלתך", כתב מישקון הזועם לבגין. "(זאת) אשר הובילה לטבח אכזרי וברברי של פלנגות נוצריות בביירות בגברים, נשים וילדים פלסטינים".

בפגישה בין ישראל וירדן בביתו, תפקידו ותפקיד אשתו הסתכם בלוודא שהאורחים חשים בנוח. בצד הירדני המלך הכתיב את הטון באופן ברור. בצד הישראלי זה היה פרס. "בניגוד לשמעון, אני לא הייתי ירדניסט", ביילין מודה. "לא שחשבתי שהמסמך הזה הוא פסגת החלומות. אמרתי שאם אפשר להגיע להסדר אחר, בסדר. אז היו לי ההערות שלי, אבל היוזמה הייתה של פרס והרבה מאוד מעורבות שלו".

על מה שקרה מכאן נכתב לא פעם. על האווירה החמה בארוחה המשותפת שקדמה לפגישה, שבסופה פרס וחוסיין אף סייעו לפנות כלים מן השולחן ולשטוף אותם; על אישורו המאופק של חוסיין נוכח המסמך ששלף פרס בתום הפגישה; על ההבנה שהביע נוכח החשש הישראלי מפני ועידה בהשתתפות נציגים של אש"ף; על יציאתו של חוסיין לפגישה אחרת בלונדון ובקשתו שעד שישוב ביילין ואל–ראפעי ינסחו יחד מסמך מתוקן על בסיס הערותיו של חוסיין; על העיכוב המביך ביציאתו לפגישה ההיא, בשל המאבטחים שבוששו לשוב אל בית מישקון כדי לאסוף את מלכם; אבל בעיקר על אודות ההתרגשות הגדולה שאחזה

בפרס וביילין, שהאמינו שהנה הם שבים לישראל עם בשורה שאי אפשר לסרב לה.




גם אפרים הלוי, מהחדר הסמוך, מאשר כי יכול היה לחוש בתכונה מיוחדת שאחזה בנוכחים כאשר הדלת נפתחה והם יצאו מן החדר. ואולם, מהצד חשב כי מעבר לוועידה בינלאומית, יש פה בעיה שנייה. "השאלה גם הייתה אם בסופו של יום היה ביכולתו של המלך חוסיין בשלב הזה, 20 שנה אחרי מלחמת ששת הימים, לשאוף לחזור לשלוט בגדה המערבית", הלוי פוסק. "הרי ההסכם נעשה בין ישראל לירדנים, והמשמעות הייתה שבאיזושהי נוסחה, באיזושהי דרך, היא (ירדן - ע"ר) לוקחת אחריות על שטח שהיא פעם שלטה בו".

כלומר, לחוסיין לא היה כוח לממש את מה שהתחייב לו בהסכם הזה?
"צריך לזכור שזה היה אחרי ניסיון להפוך את המשטר בירדן, אחרי ניסיון התנקשות במלך, בריאליה אני לא חושב שהייתה לזה קיימות".

אבל ביילין ופרס האמינו בכל זאת שאפשר. "אמרתי לעצמי לפחות, ואני מניח שגם שמעון, שאם נבוא עם דבר מעניין, שמיר לא יוכל להגיד לא", ביילין אומר. "הרי הייתה כאן הזדמנות שקרתה די במקרה. היא הפתיעה אותנו והייתה צריכה לפחות להיבחן. אני מודה שבמידה מסוימת של תמימות הייתי בטוח שזה יקרה".

כותרות העיתונים. שמיר נגד ההסכם. צילום: ארכיון מעריבכותרות העיתונים. שמיר נגד ההסכם. צילום: ארכיון מעריב

שמיר לא היה מתלהב.

"לי ולפרס היו יחסי שיתוף פעולה מצוינים", משה נסים פותח. "בפרט כשנהיה לראש ממשלה ואני הייתי שר המשפטים, שיתוף פעולה פורה, בשקט, באמינות הדדית, ביושרה. עד כדי כך שהוא היה מתייעץ איתי בעניינים מדיניים". ב–86' התמנה פרס לשר החוץ בממשלת האחדות, ומשה נסים קיבל לידיו את תיק האוצר. גם אז, הוא אומר, שיתוף הפעולה הפורה נמשך בין השניים. זאת אולי הסיבה לכך שהאיש הראשון בממשלה שפרס סיפר לו על ההסכמה שהשיג מחוסיין היה משה נסים, אפילו לפני ראש הממשלה שמיר. ביום ראשון למחרת הפגישה בלונדון, לפני ישיבת הממשלה, השניים נפגשו בלשכתו של פרס במשרד החוץ. נסים לא ידע שפרס עומד לשלוף שפן. "אנחנו יושבים ואני מספר לו שקידמתי את הנושאים האלה והאלה, ויש לנו הנושא הזה והזה על הפרק", נסים נזכר. "ואז הוא אומר, 'עכשיו תשמע. אני חוזר עכשיו מפגישה עם חוסיין והגעתי איתו להבנה, הסכם עם ירדן'".

מה חשבת?
"שהסכם עם ירדן זה דבר נכון. אבל הוא קשר את זה עם ועידה בינלאומית, וזו הייתה שלילה טוטאלית של ממשלת האחדות. כל הימין שלל ועידה בינלאומית".

אבל ברקע הגלגלים כבר נעו. מנכ"ל המשרד ביילין לא היה בלשכתו אותה שעה. רק נחת בישראל, וכבר שלח אותו פרס להלסינקי, בירת פינלנד, כדי להיפגש עם שר החוץ האמריקאי ג'ורג' שולץ, שהתברר ששוהה שם בביקור רשמי. מקווה שאולי שולץ ישמע ויתלהב וכבר יאמץ את ההסכם לפני ששמיר יספיק להתנגד, אפילו רק להסתייג. לימים יכתוב שולץ באוטוביוגרפיה שלו שנועד עם ביילין. ביילין מכחיש את הדבר אבל טוען שדבר ההסכם הגיע לאוזניו של שולץ, ותמיכתו בו הייתה ברורה.

משה נסים. "ועידה בינלאומית הייתה שלילה של ממשלת האחדות" צילום: מרק ישראל סלםמשה נסים. "ועידה בינלאומית הייתה שלילה של ממשלת האחדות" צילום: מרק ישראל סלם

על פי נסים, פרס מצדו המתין לשמוע מביילין שיש אישור אמריקאי ורק אז, בשעת ערב, נפגש עם ראש הממשלה. זו תהיה הפעם הראשונה ששמיר ילמד על הפגישה בלונדון והמסמך שחוסיין אישר. ייתכן שזו תהיה הטעות הראשונה של פרס. זה לא היה סוד ששמיר לא אוהב את היוזמות הפרטיזניות של שר החוץ שלו, אבל לא חשב שדבר מה ייצא מהן.

זאת אולי הסיבה לכך ששנה וחצי לאחר מכן, כאשר תמו בחירות 88' ושמיר עמד שוב בראשות הממשלה, הוא לקח מפרס את תיק החוץ. "אחרי הבחירות שמיר זימן אותי אליו ואמר לי, 'משה, שמעני. אני רוצה לבקש ממך שתסכים לוותר על תיק האוצר מפני שאני רוצה לתת את התיק הזה לשמעון פרס במקום תיק החוץ", משה נסים מגלה. "שאלתי אותו למה, הוא אמר לי, 'תראה, הוא מנהל כל הזמן מדיניות חוץ פרטית, ואני לא מוכן להשלים עם זה, את תיק החוץ ניתן לארנס (משה ארנס - ע"ר) או מישהו אחר, העיקר שלא נהיה כל הזמן בהפתעות האלה'". לא לחינם ארנס הוזכר בשיחה העתידית הזאת. הוא היה האיש ששמיר שלח כמה חודשים קודם כדי לטרפד את "הסכם לונדון".

בשעות הערב של יום ראשון, 12 באפריל 1987, נכנס פרס אל לשכת ראש הממשלה וגילה לו לראשונה את דבר הפגישה בלונדון. מאוחר יותר יספר ששמיר נראה זועף. הוא דפק באגודל על השולחן, כהרגלו, והקשיב. מעיין במסמך שהציג לו פרס. לבסוף ביקש לקבל את המסמך לידיו. זו הייתה, אולי, הטעות השנייה של פרס. משום שסירב. טען כי הוא חושש מהדלפות. "עד מותו הוא לא הבין את הטעות שהוא עשה", ביילין אומר. "אני לא יודע אם כשהוא היה נותן לו את זה הוא (שמיר - ע"ר) היה מתאהב בנייר. אבל זה שהוא לא נתן לו את הנייר, זה כל כך פגע בשמיר, ובצדק".

זה היה מה שהכשיל את "הסכם לונדון"?
"אני לא יודע. אני סומך על שמיר, עם המציאות שלו, שגם ככה הוא לא היה מתלהב מזה. שוב, זה לא שההסכם היה בטוח מביא לשלום. אבל לא להסתכל עליו? לא לבחון אותו? יש דברים שאתה אומר, זה מובן מאליו. אתה כבר מראה לו את זה - אז אתה לא נותן לו את זה? זה ראש הממשלה".

שמיר מצדו לא בזבז זמן. אך יצא פרס מן החדר, הוא פנה למשה ארנס, שר בלי תיק עם קשרים אישיים חמים לשולץ האמריקאי, וביקש שייסע מיד להיפגש איתו. להודיע שההסכמות שהשיג פרס וחוסיין אינן מקובלות על ראש הממשלה.

אז האמריקאים שומעים את ישראל מדברת בשני קולות ומחליטים לסגת?
"איזה שני קולות?", מתרעם משה ארנס. "ראש ממשלה יש רק אחד".

ביום המחרת דבר המסמך דלף לעיתונות והנושא נקבר סופית. אבל האם שמיר טרפד את ההסכם גם מסיבות אישיות, של הישרדות פוליטית? "קודם כל, הכל פוליטי בכל מקרה", ארנס אומר. "בוודאי בממשלת אחדות לאומית, כאשר שני השותפים העיקריים הם למעשה יריבים פוליטיים וכולם כבר פוזלים לקראת הבחירות הבאות".

אבל בשלב הזה הם נהנים מפריחה של ארבע שנים יחד, ממשלת אחדות.
"כן, אבל זה כל הזמן תוך ניסיון להביא הישגים או להשיג יתרונות".

נוסח יוזמת לונדון. צילום: ארכיון מעריבנוסח יוזמת לונדון. צילום: ארכיון מעריב

כלומר שמיר חושד שפרס מתכנן לו תרגיל פוליטי ומטרפד את ההסכם בגלל החשד הזה?
"שים את עצמך במקומו של ראש הממשלה. בא שר כזה, לא מודיע לו, לא מבקש את אישורו לקיים מפגש (עם חוסיין - ע"ר), ואז לא מוכן לתת לו את ההסכם. אחר כך עוד התברר לשמיר שפרס ניסה לערב את שר החוץ האמריקאי שולץ בעניין הזה. הרי ביילין הציע ששולץ יציג את ההסכם לשמיר.

אתה שמעת פעם על אינטריגה כזאת בתוך הממשלה?".
אבל לא חבל להפיל את ההסכם על עניינים כאלה? הרי יש פה משהו שגדול יותר מסכום חלקיו.

"תראה, ממשלה לא יכולה לתפקד בצורה כזאת. כאשר אחד מהשרים הולך ונפגש מאחורי גבו של ראש הממשלה. זה מצב בלתי אפשרי".

ואז היה הנושא של ועידה בינלאומית.
"בוודאי. פרס ידע שבליכוד יש התנגדות לזה, שראש הממשלה מתנגד לזה, ולמרות זאת הוא ניסה להגיע להבנות כלשהן, שהן בניגוד לעמדת ראש הממשלה שלו, כן?".

פרס ושמיר. לא קיבלו את מה שרצו. אייר: רענן לוריאפרס ושמיר. לא קיבלו את מה שרצו. אייר: רענן לוריא

נתניהו, הימים המוקדמים

הסוף, אם אפשר לקרוא לו כך, ידוע. כאשר דבר המסמך התפרסם, קמה סערה ציבורית. האמריקאים נסוגו, והיוזמה נקברה עוד בטרם עשתה את צעדיה הראשונים בעולם. חוסיין ציפה שפרס יתפטר מן הממשלה, להוכיח אולי את רצינותו, אבל בתום ישיבת שרי מערך סוערת, הוחלט שלא לפרוש. במקרה או שלא, הפגישה ההיא באפריל 87' בבית של הלורד מישקון תהיה הפעם האחרונה שחוסיין ייפגש עם פרס.

אבל הנוקאאוט האחרון יקרה רק שנה לאחר מכן, ב–31 ביולי 1988. בשידור חי קבל עם ועולם הודיע חוסיין המלך כי ארצו מתנתקת כליל, מינהלית ומשפטית, מן הגדה המערבית. לפרס וביילין היה ברור כי "הסכם לונדון", בכל וריאציה שהיא, כבר לא יתאושש מזה. לעומתם היו מי שראו בכך הזדמנות, בפרט בימין. אחד מהם, אומר ביילין, היה שגריר ישראל באו"ם היוצא, בנימין נתניהו.

"הוא בדיוק חזר אז מתפקידו כשגריר ישראל באו"ם, ואחרי ההודעה של חוסיין היה בינינו עימות על המשמעות", ביילין מספר. "אני אמרתי שזה חבל, משום שזה גומר את הסיכוי להגיע להסדר שירדן תהיה מעורבת, וביבי אמר שזה יוצא מן הכלל. מפני שכאשר מי שטוען לריבונות מוותר על השטח הזה, זה הרגע שבו ישראל צריכה לנצל את זה ובעצם לספח את השטחים".