באוטובוס לא ממוגן ששכרה תנועת שוברים שתיקה יצאנו ביום שישי האחרון של חודש מאי לסיור בחברון, אחד ממוקדי החיכוך החמים ביותר בין ישראל לפלסטינים. שעה וחצי נסיעה מתל אביב ואנחנו במקום שבו ניתן להביט בשורשי הסכסוך שפוצע את החברה הישראלית וגורם לה לדמם מבפנים ומבחוץ כבר 50 שנה.

חברון היא עיר עמוסה מדת, אלימות ומתח. מתגוררים בה 200 אלף פלסטינים, מרביתם תומכי חמאס, ו־850 יהודים המזוהים עם הצד הימני הקיצוני של המפה הפוליטית. עוד 650 חיילים ושוטרים מוצבים בה דרך קבע.

לא ניתן להיכנס לעיר הטעונה הזאת כדף חלק. כל אדם שבא בשעריה עושה זאת עם סך ערכיו והשקפת עולמו. כעס הוא חלק אינטגרלי מתחושותיהם של המבקרים משני הקצוות של הקשת הפוליטית. הכעס בסיור של שוברים שתיקה פוגש את המבקר כבר בדרך אל התחנה הראשונה: בכביש המוביל מקריית ארבע אל חברון, שבו אסורה הנסיעה לפלסטינים, מלבד 36 בני מזל שברשותם אישור מיוחד. מכאן ולאורך הסיור בלב העיר לא נפגוש כמעט בפלסטינים. הגבלות תנועה ברמות שונות מוחלות עליהם במובלעת היהודית בעיר.

בצד הכביש שוכן פארק תיירות פסטורלי ומוצל על שם הרב מאיר כהנא, ובשוליו מצבת אבן שעליה חקוקות המילים "אוהב ישראל, גדול בתורה, גיבור במעש". בלב הפארק ניצב קברו של ברוך גולדשטיין ועליו מספר אבנים קטנות. אותו רופא שב־1994 פתח באש במערת המכפלה, רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע למעלה ממאה. "נקי כפיים ובר לבב, נרצח על קידוש השם", חקוק על קברו.

מטרת הסיור היא לפגוש את הכיבוש מקרוב. לחשוף את המנגנונים שבהם משתמש צה"ל כדי לשלוט בפלסטינים ולהביא לדיון ציבורי את המחיר המוסרי שהחברה הישראלית משלמת על מנת להגן על המתנחלים. עידו אבן פז הוא מרכז הפעילות החינוכית בארגון ומדריך סיורים. כחייל קרבי לשעבר חשוב לו להדגיש שהאצבע המאשימה של הארגון, המורכב מחיילים ומחיילות ששירתו בשטחים, אינה כלפי צה"ל אלא כלפי הממשלה. הוא התגייס לצבא בזמן האינתיפאדה השנייה. "הייתי מורעל, התלהבתי מנשק וממדים", הוא אומר. "התפיסה הייתה של טובים מול רעים, אבל עם הזמן הבנתי שרוב ההתעסקות שלי הוא מול האוכלוסייה האזרחית שרוצה לחיות את חייה".

פעילותו בשטחים כללה לימוד של ערבית "מחסומית", של נוהל כניסה לבתים ופיזור הפגנות ושל מיפויים. "זו המשימה המרכזית", סיפר, "המ"פ ועשרה חיילים לוקחים תצ"א של השכונה, נכנסים בלילה עם מסיכות על הפנים, בוחרים בית באקראי, מקיפים אותו, דופקים חזק בדלת, מעירים את המשפחה, שמים את כולם בסלון ומצלמים. מציירים סקיצה של הבית ועורכים חיפוש. עם נשק מכוון אליהם בני הבית הופכים מאוד צייתנים, וחיילים צעירים מתפעלים אנשים מבוגרים".

לדבריו, זו אינה משימה מודיעינית. "רוב החומרים שאספנו הצהיבו על המדפים. המטרה היא יצירת תחושת נרדפות, או כמו שבוגי יעלון בתקופתו כרמטכ"ל כינה 'צריבת תודעה'. מדובר בלחימה פסיכולוגית. האקראיות של המחסומים והכניסה לבתים יוצרת בקרב הפלסטינים תחושה של חוסר שליטה בחייהם וכניעה מתמדת".

אבן פז מספר שהפשיטות הללו מתקיימות גם בשטחי H1 שתחת הרשות הפלסטינית בחברון, וגם בשכונות הערביות הקרובות לבתי היישוב היהודי ומסוגרות במחסומים (H2). "כל אלו מבטיחים את השקט בחברון", הוא אומר.



עיר סגורה. פלסטינים ברחוב השוהדא הסגור. צילום: רויטרסעיר סגורה. פלסטינים ברחוב השוהדא הסגור. צילום: רויטרס




עקרון ההפרדה

הנרטיב ההיסטורי היהודי, שלפיו אבות ואימות האומה (מלבד רחל) קבורים בחברון, מקבל את מקומו בסיור כרקע בלבד, תוך ציון שמדובר באחד המקומות החשובים ביותר ליהודים. לא נשמטת העובדה שקהילה יהודית הייתה נוכחת בעיר לאורך אלפי שנים ומאורעות תרפ"ט, שבהם נרצחו 133 יהודים, הביאו לסיומה של ההתיישבות היהודית בעיר עד לסוף שנות ה־60. אבל אופי הסיור רחוק מלהיות דתי או היסטורי. כל כולו שקוע בהווה ובחשש מפני העתיד.

ירדנו מהאוטובוס במרכז העיר בקרבת מערת המכפלה. הבטנו במונומנט ההיסטורי המפואר מבחוץ אבל לא נכנסנו. הסטנו מבטנו אל ההווה, אל עבר ילדים פלסטינים יחפים, בגדים קרועים לגופם בעודם צועדים לעברנו על הכביש הרותח בתקווה לקבל כמה שקלים לארטיק. מראה החיילים האוחזים נשק מתקבל בטבעיות מצמררת שבה מתייחסים ילדים לנוף ילדותם. "מערת המכפלה היא ציון דרך בתפיסת הביטחון השלטת בעיר", מסביר אבן פז. "הטבח שביצע גולדשטיין הביא לעקרון ההפרדה, שלפיו המתנחלים המתגוררים בסמוך למערה נהנים מהפרדה כמעט מוחלטת משכניהם הפלסטינים".

לצורך שמירה על עיקרון זה, מאות חנויות נסגרו בצווים צבאיים וכבישים ורחובות נחסמו למעבר גם אם הובילו ישירות לביתם. 42% מהבתים ננטשו, האבטלה עומדת על 70%, והפלסטינים שלא יכלו לעבור מאזור H2 חיים בעוני מחפיר. אנחנו מתהלכים ברחוב השוהדא השומם. על פי הסכם חברון, הרחוב היה אמור להיות פתוח בכפוף לבידוק ביטחוני, בפועל הוא סגור ומסוגר, והדלתות מוברחות במנעולים כבדים. עמדות החיילים פזורות ושומרות על המעברים בין חלקי הרחוב. מרכז העיר, שלפני 1994 היה הומה אדם, שבק חיים.

שלטים בעברית ובאנגלית המסבירים לתייר המזדמן שהצבא נאלץ לסגור את הרחוב בשל אילוצים ביטחוניים שמקורם באינתיפאדה השנייה, המכונה בפיהם מלחמת אוסלו, מסתירים את העובדה שהרחוב נסגר כבר לאחר טבח גולדשטיין. בחור ערבי שביקש למכור לנו צמידים מקבל תזכורת רועמת מהחיילים שהוא עבר את גבול הרחוב שמאושר לו, והוא מתבקש לחזור.

הסיור עובר בין שוק הבשר, בית רומנו, שוק הפירות והבית החם לחיילים, נקודת המפגש בין החיילים למתנחלים הזכורה מפרשת אלאור אזריה. האתרים הללו חושפים סוג של דינמיקה מסוימת ועקבית בפעילות היהודית בעיר, שתחילתה בסוף שנות ה־60 עם חגיגת ליל הסדר של חברי ישיבת מרכז הרב במקום. דינמיקה זו כוללת בחירת יעד טריטוריאלי, השתלטות עליו וגרירת המערכות הצבאיות, המשפטיות והפוליטיות להגן על ההשתלטות, תוך הפיכת עוד ועוד אזורים לסטריליים, כלומר "נקיים" מפלסטינים.

הסיפור של בית הדסה הנמצא ברחוב השוהדא מדגים זאת. "בימי הסכם השלום עם מצרים, סאדאת רצה לדבר גם על הגדה ועזה", מספר אבן פז. "המתנחלים נלחצו ובמאי 1979 פלשו 13 נשים עם ילדיהן למבנה בית הדסה. מנחם בגין נתן הוראה לא לפנותם, אך לאסור כניסת אחרים. לאחר מספר חודשים, בעת ביקורם של הגברים את נשותיהם, נרצחו שישה מהם בהתקפה פלסטינית מתוכננת. בתגובה הורתה הממשלה על חידוש היישוב היהודי בחברון, הקמת ארבע שכונות והתרת המגורים בבניין, שכיום מתגוררות בו כ־30 משפחות". עמדת צה"ל שומרת על המבנה ואינה מאפשרת מעבר של פלסטינים, שבתיהם שוכנים מעל החנויות הסגורות ומרפסותיהם מוקפות גדרות תיל ודומות לכלובים, עדות אילמת להתקפות המתנחלים וזריקות האבנים.
מול מחסום שכונת אבו סנינה שבשליטה פלסטינית, ואשר ממנה במרץ 2001 רצח צלף את התינוקת שלהבת פס, מנסה העיר להתחפש לרגילה. שלטי חוצות צבעוניים מודיעים על הופעה קרובה של רמי קליינשטיין ועמיר בניון תמורת 15 שקל בלבד. על לוח מודעות פוסטר המזמין ילדים לפעילות חווייתית, ומתחתיו מבצבץ פוסטר אחר ועליו הכיתוב "כהנא צדק".

הסיור היה מיועד להמשיך לשכונת תל רומיידה, אולם רגע לפני שהמשכנו בדרכנו הודיעו החיילים כי יצא צו האוסר עלינו להמשיך, מה שמנע מאיתנו לפגוש בפלסטינים בני העיר שרצו לשוחח עמנו. 



שורשי העם היהודי. מערת המכפלה, צילום: ליאור מזרחי, פלאש 90שורשי העם היהודי. מערת המכפלה, צילום: ליאור מזרחי, פלאש 90




המקום שבו מתחיל העם

אם הסיור של שוברים שתיקה היה מכוון הווה, הרי שהסיור של אם תרצו, שנעשה בשיתוף היישוב היהודי בחברון, נטוע עמוק בעבר היהודי המפואר של העיר. ובעוד שוברים שתיקה ביקשו להראות את המחיר שמאחורי השקט, אם תרצו ביקשו להבליט את השקט כמאפשר את המשך החיים שם במתכונת הנוכחית.

"כל בן אדם שרואה עצמו יהודי צריך להרגיש שבמקום זה מתחיל העם", פתח ישי פליישר, הדובר הבינלאומי של היישוב היהודי בחברון. "כאן, בעיר האבות והאמהות, החלה המשפחה שיצרה את האומה שלנו".

הפעם נכנסנו לעיר באוטובוס ממוגן. לא התוודענו לקברו של גולדשטיין, אבל חלפנו על פני ביתה של הנערה הלל יפה מקריית ארבע, שנרצחה במיטתה לפני כשנה וחצי. "קריית ארבע היא מקום חמוד עם קופת חולים ושווארמה טובה", הכריז פליישר. "היא מקום נורמלי". לטענתו, הסיבה לכך שחברון אינה אסתטית נעוצה בהיותה שורש האנושות בכלל וחיי העם היהודי בפרט. "אם נעקור שורש זה, ניתן יהיה לעקור גם את שאר השורשים", אמר. "אויבינו יודעים זאת ומנסים במרץ לכרות שורש זה".

התחנה הראשונה שירדנו בה הייתה בית הדסה. שלא כמו בסיור של שוברים שתיקה, הפעם נכנסנו פנימה. את פנינו קיבלה האחראית על המוזיאון ציפי שליסל. "הסכם חברון הביא ליותר טרור", היא מציינת ומספרת שאביה נרצח לאחר החתימה. "כשישבנו שבעה על אבי, בנימין ושרה נתניהו באו לנחם. ביבי הרגיש ייסורי מצפון ונתן אישור לבנות בית קבע היכן שאבא שלי נרצח".

המוזיאון המחולק לחמישה חדרים ומספר על חשיבותה ההיסטורית היהודית של העיר מימי התנ"ך, דרך גירוש ספרד, מאורעות תרפ"ט, הכיבוש הירדני ועד לשנת 1967 ולהתחדשות היישוב היהודי. שליסל בקיאה בפרטים ההיסטוריים הקדומים והעכשוויים באופן מעורר השתאות. עיניה נוצצות בעיקר כשהיא מתארת כיצד הצליח קומץ מתנחלים להערים על הצבא ועל בעלי נכסים ערביים בעיר. סיפור ההשתלטות על בית הדסה נשמע מפיה כסיפור הרואי, והיסוד הנסי קיים במובלע ובמופגן בדבריה. כך למשל היא מכירה בקשר שבין רציחות של יהודים להתרחבות ההתנחלויות וב"אירועים בלתי צפויים" כהגדרתה כדוגמת מלחמת ששת הימים, שפועלים באופן פלאי ומאפשרים את ישיבת היהודים בחברון.

מבית הדסה אנחנו ממשיכים דרך רחוב השוהדא לשכונת תל רומיידה. הפעם הצבא לא עוצר בעדנו. "שוהדא מלשון שהיד, במילים אחרות רוצח", מסביר שלייסל. "אנחנו מכנים אותו רחוב דוד".

לא עצוב לך לראות את החנויות של הערבים סגורות כדי שתוכל לגור כאן?", אני מתריסה לעברו. "אנחנו עצובים", הוא משיב, "אבל הצבא ביקש לסגור, כי כשהחנויות היו פתוחות, המחבלים התרוצצו כאן ולא ניתן היה להגן על היישוב היהודי. זו מציאות ביטחונית שלא אנחנו יצרנו. יש עיר ערבית שוקקת ומצליחה ממש מעבר לפינה".

את הבתים המוקפים גדרות הוא מגדיר "תפאורה שנועדה לספר סיפור שאנחנו מתקיפים. החלונות לא נשברו על ידי היהודים. הכלובים הללו מיותרים, והם נקנו על ידי האירופים". לדבריו, הרחוב שומם מכיוון ש"חם היום וזה הרמדאן".

גטו צר

נועם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, מצטרף לסיור. מתברר שהוא אחד החוקרים המרכזיים של מערת המכפלה. "הסיפור התנ"כי מביא אותנו לתל רומיידה ורק אחר כך למערת המכפלה. זוהי נקודת ההתחלה האמיתית", הוא מסביר תוך פירוט היסטורי שלפיו אדמות תל רומיידה נרכשו כדין על ידי הקהילה היהודית לפני 200 שנה. כמה מאות מטרים מהנקודה שבה עמדנו ירה אזריה במחבל המנוטרל, על זה לא דיברנו.

ב־1984 התקבלה החלטת ממשלה לייסד במקום שכונת קרוונים בשם "אדמות ישי". אחד המתיישבים היה ברוך מרזל, יו"ר תנועת כך. ב־1998, בעקבות רצח הרב שלמה רענן, קיבלה הממשלה החלטה להקים במקום בניין שיאכלס את המשפחות וייתן מענה למשפחות נוספות. הבניין הוקם תוך שמירה על ממצאים ארכיאולוגיים מתקופת האבות, בנוסף לקרוונים. מרזל עדיין שם.

עלינו בעקבות ארנון לגג הבניין בתל רומיידה לתצפית על העיר. בתחומי שטחי הרשות ניתן היה להבחין בתנועה ערה של תושבים. "חברון אינה עיר ענייה. אין בה שכונות עוני או מחנות פליטים", הבהיר ארנון. "ל־500־1,000 תושבים יש אישור קבוע לעבוד בישראל". מטרתו הייתה להראות שלערבים בסך הכל טוב בחברון, ואילו היישוב היהודי חנוק בגטו צר.

בהמשך הציע פליישר שנתחבר לארץ ישראל דרך הרגליים. צעדנו בעקבותיו בין עצי זית עתיקים. "על האדמה שאתם דורכים עליה נמצאות חרסינות בנות 2,000 שנה", אמר בהתרגשות. בשכונת אברהם אבינו הפנה אותנו ארנון לאנדרטה שהוקמה לזכרה של שלהבת פס: עגלת תינוקות שממנה יוצאת שלהבת אש. "סירבנו לשים חומות בינינו לבין שכונת אבו סנינה. הצבא צריך לנטרל את הטרור, וברוך השם הוא עושה זאת בלי לשים עלינו גדרות. ברגע שנתחיל לשים חומות, זה יהיה חיסול המקום". אותה רוח של נחישות ליוותה אותו מול בית רחל ובית לאה הסגורים. "המשטרה מתייחסת לקונה בתים יהודי כאל גזלן, זייפן מסמכים ופולש".

לאחר הביקור בבית הכנסת "אברהם אבינו", שם ניתן למצוא ספרי תורה בני 500 שנה שהובאו מעיראק, הגענו למערת המכפלה שריגשה גם חילונים גמורים. היעד האחרון של הביקור, ובמובנים רבים גולת הכותרת שלו, היה ביקור בביתו של המוכתר אשרף אל־ג'עברי, ראש חמולה שמונה 30 אלף איש, ולדברי ארנון, הוא מייצג את רוב תושבי חברון.

"20 שנה של משא ומתן ודיבור על שתי מדינות הובילו לכלום", אמר ג'עברי. "אף אחד לא יעזוב את הארץ ולא יוותר עליה, אז הגיע הזמן לחפש דרך אחרת שבה כולנו נחיה יחד". שאלתי אם הוא לא רוצה מדינה פלסטינית, והוא השיב, "ברור, אבל מי ייתן לי? אנחנו לא נוותר על ירושלים המזרחית וגם אתם לא. ולכן עדיף שתחילו עלינו ריבונות, נקבל מכם את כל השירותים ונפסיק לחיות תחת שלטון צבאי".

אף שחברון נחשבת לקיצונית ולאלימה בערי הגדה והיא מהווה היעד העיקרי של השב"כ, ארנון רואה את הדברים אחרת. "חמאס שמייצג את תושבי העיר הוא סמל מוסרי־דתי לא טרוריסטי ובלתי מושחת. כמה מחבלים יצאו מחברון, 40־50? זה לא הרבה ביחס למספר התושבים. אסור להפקיר אותם בידי אש"ף וכנופיות חיצוניות. צריך לתת לאשרף גב, שיישען עלינו".