עושה רושם שפרשני ספורט הם אנשי המקצוע המתאימים ביותר לתאר את מה שמתחולל בימים אלה במפלגת העבודה. הרמה לא משהו, הם ינתחו, המשחק לעתים מלוכלך, אבל לפחות מסתמנים מתח ואקשן. מספר רב של טוענים לכתר היו"ר מתישים זה את זה על הזכות להפסיד בבחירות הבאות.
עמר בר־לב, אחד המתחרים, כופר בהנחה הזו. הוא משוכנע שניתן לשקם את הבית וליצור אלטרנטיבה לבנימין נתניהו. היומיום שלו עמוק בפריימריז שיתקיימו בתחילת יולי, אבל ראשו כבר מביט קדימה, רחוק, לרגע שבו יתפוס את כס הנהגת המדינה. הוא יודע מה לעשות עם עזה, איך סוגרים דיל עם הפלסטינים, כיצד מצמצמים פערים בחברה הישראלית. זהו המבחן הפוליטי הרציני הראשון של מפקד סיירת מטכ"ל בעבר. הוא פיקד על מבצעים נועזים ומשוכנע שייצא בחיים גם מהקרב במפלגה שאוכלת את מנהיגיה.
"אין לי ספק, אחרי שאהיה יו"ר מפלגת העבודה נשיג בבחירות שוב 24 מנדטים", בר־לב מצהיר. "אז יהיה לנו גם סיכוי לאחד את כל המחנה: לפיד, כחלון, לבני ונגלאון. המשימה היא להחזיר את מדינת ישראל לנתיב של שפיות. ביטחון, שאיפה לשלום, דמוקרטיה, רווחה, כבוד הדדי. האמצעי הוא להדיח את ביבי. זה השיקול המנחה".
"אני מעריך שאכן אצל לפיד החשיבות העצמית תהיה לפני כל דבר אחר. בכל מקרה, אני מתכוון ליזום פריימריז פתוחים לראשות המחנה".
"זה רעיון שלי. ההבדל הוא שאני מאמין שלמפלגת העבודה יש סיכוי להוביל גם בלי איחוד, והרצוג מראש נוקט גישה תבוסתנית. לדעתו אין לעבודה סיכוי ללא איחוד עם מפלגות אחרות. הוא גם כולל את בוגי יעלון במחנה, וזה מופרך".
בר־לב (63) נכנס לפוליטיקה לפני ארבע שנים. בפריימריז האחרונים דורג רביעי ושובץ במקום השישי. הוא חבר ועדת חוץ וביטחון ומשמש יו"ר של מספר ועדות משנה שלה. הפעילות הפרלמנטרית שלו כוללת גם עמידה בראשות מספר שדולות, בין היתר כאלו העוסקות בפנסיה, חקלאות ושילוב בדואים.
"הפוליטיקה תמיד הייתה באוויר. זה התבשל אצלי בהדרגה. בעבר היו לי סדרי עדיפויות אישיים שונים וגם תחושה שיש מבוגרים אחראים. בשלב מסוים הבנתי שאני צריך להיות המבוגר האחראי".
"בניגוד לגנרל כזה או אחר, אני לא בא רק בתנאי שאני מספר אחת. באתי לפני ארבע שנים וצברתי ניסיון. מודה שאני לא נהנה להיות חבר כנסת, אבל לא באתי כדי ליהנות. כמו בטריאתלונים שאני עושה יש אתגר ויש משימה. הדרך לא מהנה, אבל ברגע שאצליח יהיה סיפוק".
"להערכתי, אני, גבאי ופרץ. יש שני מתמודדים עם מחנה, אנשים שהולכים איתם: עמיר ובוז'י. מבחינתם, המחנה חשוב יותר מהמטרה: תפיסת השלטון. הם לא מבינים שצריך להחזיר את מפלגת העבודה למגרש הלאומי. כרגע אנחנו נתפסים כמפלגת נישה חברתית. אני מקווה שאחרי הבחירות הבאות המחנאות הזאת תהיה היסטוריה. אם אחד מהם ייבחר, מפלגת העבודה תישאר תקועה. הם לא יצליחו להביא קהלים חדשים".
"כן. ציפי היא אישה רצינית ובעלת השקפת עולם ביטחונית–מדינית ברורה. ברוב הנושאים אנחנו רואים עין בעין, גם בלי לתאם עמדות".
"כדי להתמודד בפריימריז צריך רק לשלם 10,000 שקל. זה משתלם, כי אחר כך זה עוזר למועמדים שלא נבחרו, ושמראש לא היה להם סיכוי, להיכנס לרשימה במקום ריאלי. אבל זה חייב להשתנות. בליכוד, למשל, אתה צריך להביא 500 חתימות ולהיות שנה וחצי במפלגה".
"אני נפגש איתו אחת לכמה זמן. אין מצב שהוא יבקש שנמליך אותו לאחר הפריימריז, גם מבחינתו וגם מבחינתנו".
"ברק לא מתנגד לגבאי והחמיא לו כמה פעמים. הוא טוען שהסיכוי היחיד של המפלגה להצליח זה להיפרד מהדור הישן ולהיוולד מחדש. בכל מקרה, הוא טען שהמפלגה צריכה דמות ביטחונית".
"הניסיון של מועמדים לבנות את עצמם על ידי הצגת מועמד אחר כחלש הוא שגוי. זה פוגע במפלגה. כולם נפגעים. אם גבאי היה מודה שהצביע ליכוד, זה לא היה מפריע לי. מותר לאנשים לשנות את דעתם. בכל מקרה, גבאי ומרגלית הם לא הסוציאל־דמוקרטים הקלאסיים. הם מכוונים לעשירונים העליונים שרוצים לראות בראש המפלגה אדם שהצליח כלכלית".
בר־לב מודע לקלקולים הקיימים בעבודה. לאחרונה פרסם תוכנית לשיקום המפלגה. בין היתר הצגת עמדה ברורה בנושאים אזרחיים: בריאות, חינוך, דיור. "אם נשאל את האזרח ברחוב מה העמדה שלנו בנושאים האלה, לא תהיה לו תשובה", הוא אומר. "מפלגה שרוצה להתמודד על השלטון חייבת שלושה–ארבעה דגלים ברורים שמייחדים אותה".
"לחברי הכנסת אין שום מחויבות למשמעת סיעתית. אין תקנון, אין ועדת אתיקה. איש הישר בעיניו יעשה. זה צריך להשתנות. צריך לקבוע כללים שיעזרו לגבש את הפעילות שלנו. כל ועדות המשנה במפלגה לא קיימות, הלשכה לא פעילה. צריך להחזיר את הדמוקרטיה הפנימית שלמישהו היה אינטרס לחסל".
בר־לב, כצפוי, סופג ביקורת בדרך למעלה. נטען שלא הוא זה שיצליח להביא קהלים חדשים למפלגה. הפרופיל שלו, איש השבט הלבן, בן אצולה, יגבר על הרקורד הצבאי שהביא עמו לפוליטיקה.
"אני אשכנזי, זה נכון, אבל אין לי על מה להתנצל", הוא אומר. "כשהקמתי את תנועת 'אחרי', לצמצום הפערים בחברה, הבאתי אלפי צעירים מהפריפריה. הם טוענים עד היום שזה שינה להם את אופן המחשבה לגבי מדינת ישראל. הם סמכו עלי".
"אני רואה את הקיפוח. הרעיון של תנועת 'אחרי' הוא ללכת אל אלה שלא קרובים לצלחת ולתת להם הזדמנות טובה יותר. עשיתי את זה 14 שנה, ללא מטרה פוליטית, מתוך ראייה חברתית נטו. זה בא על חשבון המשפחה והעבודה. את צבע העור שלי אני לא יכול לשנות, אבל אף אחד לא יכול לשים סימני שאלה על דרך החיים שלי. יש לי קבלות".
"צריך לשנות את השיטה - ליו"ר המפלגה תהיה אפשרות לשריין מקומות לחמישה אנשים שמייצגים מגזרים ונבחרו במקומות לא ריאליים בפריימריז. אכן אין לנו יותר מדי סיכוי בפריפריה, אבל הבעיה האמיתית של המפלגה היא דווקא בערים מרכזיות, כמו ראשון לציון, פתח תקווה, בת ים ונתניה. שם בחרו ליכוד יותר מאשר עבודה, שם צריך להשקיע מאמץ".
"אני בעד מדינת רווחה. בישראל יש חוסר איזון בין מיסוי עקיף, שהוא בלתי שוויוני, למיסוי ישיר. צריך לשנות את היחס ביניהם. בנוסף, יש להגדיל את ההוצאות האזרחיות של הממשלה על חינוך, בריאות ורווחה".
בר־לב מקפיד להגיד שהוא רץ למרחקים ארוכים. אין קיצורים, אין פתרונות קסם. כך בפוליטיקה, כך גם בשדה המדיני–ביטחוני. למשל, עזה. הוא מדבר על תהליך ארוך טווח. היעד הסופי הוא פירוז תמורת פיתוח. בשלב הראשון, יש להעביר את ההחלטה במועצת הביטחון. אחר כך מקימים נמל ימי ושדה תעופה. "צריך לפחות שנתיים כדי לארגן מימון לעניין הזה", חבר הכנסת אומר. "התנאי לכך הוא שחמאס לא ישגר רקטות ולא יחפור מנהרות לפחות 12 חודשים". השלב השלישי הוא בנייה: "זה גם יספק עבודה וגם יחדיר באוכלוסייה את ההכרה שיש לה מה להפסיד. להשמיד נמל זה ארבע דקות. לבנות לוקח ארבע שנים. במהלך ארבע השנים צריך להתקיים תהליך שבו חמאס יתפרק מנשקו".
בר־לב מאמין שישראל צריכה לנקוט במקביל פעולות בגדה. בנוסף לחוק פינוי–פיצוי, הוא קורא להפסקה מיידית של בנייה מחוץ לגושי ההתיישבות, לצמצום שטחי C ולהרחבת שטחי B - בלי לפגוע בביטחון. "בכל מקום שהפלסטינים רוצים לבנות שכונה או בית חולים, וזה לא פוגע בנו מבחינה ביטחונית, צריך לאפשר להם זאת", הוא אומר. "המהלכים האלה יוכיחו לעולם הערבי ולקהילה הבינלאומית שאין לנו כוונה לשלוט בעם אחר".
"זה חזון יפה ברמה התיאורטית. מעשית, מי שיישאר שם אלו התנחלויות כמו יצהר ותפוח, שהן הקיצוניות ביותר. המצב הזה עלול להביא לעימות צבאי אלים, ניגרר למאבק דמים".
"היפרדות מהפלסטינים זה לא מהיום למחר אלא סיפור שאמור לקחת בין חמש לעשר שנים. הסכם אמור להיות סופו של תהליך".
"אין היתכנות להסכם כלשהו עם העולם הערבי בלי הפלסטינים. עם מצרים יש לנו שיתוף פעולה ביטחוני עמוק, אבל א–סיסי לא יעז להזכיר את ישראל בנאומיו. מי שחושב שניתן לחזק קשרים עם מדינות ערב בלי לפתור את הסכסוך - יוצר אשליות".
"יש הסתה, זו בעיה קשה, אבל הדרישה שקודם הם יפסיקו אותה ואז נדבר - אינה ריאלית. גם במצרים לא אוהבים אותנו. באירופה יש אנטישמיות ויש BDS. אז מה, ננתק קשרים? יש היום חוסר אמון מלא. הפלסטינים מאמינים למה שהממשלה אומרת: ש–2.8 מיליון בני אדם יישארו לנצח בריבונות ישראלית. אם רוצים להחליש את ההסתה, צריך לשדר שאין לנו רצון לשלוט בהם, שהכיוון הוא שתי מדינות לשני עמים".
"יש עניין אחד שטראמפ עקבי בו - המזרח התיכון. אם לא נתיישר לפי האינטרסים האמריקאיים באזור, נהפוך למטרד. ואז האדם הנחמד, עם הנבוט מאחורי הגב, זה שנותן לנו כ־4 מיליארד דולר בשנה, לא ימשיך לחייך אלינו. הסכם שלום זה הכיוון. לא בשבועיים הקרובים, אבל שנה–שנה וחצי קדימה".
"ממש לא. לא מדינית, שהוא באמת ילך להסכם, ולא פוליטית. הניסיון מוכיח שביבי הוא מניפולטור. אחרי כל הסיפורים, בסוף הוא העדיף את אביגדור ליברמן בממשלה".
"בנט לא יעזוב את הממשלה כל כך מהר, כמו שהוא לא עזב בזמן המו"מ עם ג'ון קרי. עד שלא נגיע לנקודת הסוף, הוא לא ייצא. בכל מקרה, מפלגת העבודה לא צריכה להיכנס לממשלת נתניהו. אנחנו יכולים לתמוך בהסדר מדיני מהאופוזיציה".
"האיום הקיומי היחיד הוא לא איראני ולא חיזבאללה או חמאס. הוא קשור לעתיד החזון הציוני, שלפיו מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זה איום מתפתח, ואנחנו הולכים לקראתו בעיניים פקוחות. רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית? חייבים להיפרד מהפלסטינים. בפועל, נתניהו מחסל את החזון הציוני, כי הוא מאפשר בנייה מחוץ לגושים".
"ברגע שאין יוזמה ישראלית, אנחנו מופעלים כמו בובה על חוט. נגררים. עכשיו, בגלל המאבק בין אבו מאזן לחמאס, נפסיד בכל מקרה. אנחנו לא רוצים להחליש את הרשות ומצד שני מוכנים להחריף את המשבר ההומניטרי בעזה. אנחנו מובלים לעימות נוסף. היו שלוש שנים של שקט, והממשלה לא עשתה דבר כדי למנוע את המשבר. אני לא בעד לכבוש את הרצועה, אבל צריך ליצור שם תקווה".
בר־לב נושם כמעט מיומו הראשון צבא וביטחון. "הייתי בן 4 ואבא 32 כשהוא מונה לאלוף". בעקבות אביו, הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, נדדה המשפחה מחיפה לירושלים, לתל אביב, לרמת השרון וגם לארצות הברית. את שנות החינוך הראשונות העביר בין ארבעה בתי ספר יסודיים שונים.
"בשכונה שבה גרתי כולם היו אנשי קבע", בר־לב נזכר. "לא הכרתי משהו אחר. אבל הנוכחות של אבא לא הייתה קבועה בבית. ביום הראשון בכיתה א' העמידו את כולנו בשורות. אחרי הטקס שמעתי את אחד האבות אומר לבן שלו שהוא ישוב לאסוף אותו בסוף היום. התחלתי לדמוע ורצתי לחפש את אבא, שבינתיים התרחק. היה לי חשוב לוודא שהוא בא לאסוף אותי.
"גדלתי בבית צנוע. אמא הייתה מורה לחינוך מיוחד. לא חייתי במשפחה עם אגו נפוח. אחרי מלחמת ששת הימים היו גלי הערצה סביב אלופי צה"ל. היינו הולכים כל מוצאי שבת לסרט, והמונים היו צובאים על המכונית שלנו בשמחה היסטרית. אני זוכר את עצמי מקופל במושב האחורי, רק רוצה להיעלם. זה הביך אותי מאוד".
"התגייסתי בנובמבר 1971. אבא שלי סיים את כהונתו שלושה חודשים לאחר מכן. בסיום הטירונות כל ההורים הוזמנו לטקס ההשבעה בכותל. כשהורי הגיעו, הכרוז בישר כי הרמטכ"ל חיים בר־לב נמצא במקום. מפקד הקורס, איציק מרדכי, הצדיע לו. כל הקטע הזה הכעיס אותי. רציתי להרוג את אבא שלי. הפרטיות שלי והתחושה שאני עומד בזכות עצמי היו חשובות לי מאוד".
"כל חברי התגייסו לשריון. אני התלבטתי. אבא סירב להמליץ לי ונתן לי להחליט לבד. במבדקים לסיירת נכנסתי לשיחה עם אהוד ברק, שהיה המפקד, והוא הפחיד אותי. אמר שבניגוד לתדמית, השירות בסיירת הוא אפרורי וקשה. תוך כדי שיחה החלטתי שאני לא הולך. לאחר שהודיעו לי שהתקבלתי, התייעצתי עם חבר שהרגיע אותי ושכנע אותי ללכת על זה. בסופו של דבר ברק צדק, אבל היה שווה".
"אהוד נחשב אז לכוכב. הערצנו אותו. הוא שכנע אותי ללכת לקורס קצינים, הוא זה שכראש אמ"ן בחר בי להיות מפקד סיירת מטכ"ל. התמודדתי מול בוגי יעלון ודויד ליפיץ ששירתו בקבע. אני חזרתי מהאזרחות לתפקיד. היחידה קיבלה תחת פיקודי את צל"ש הרמטכ"ל על מבצעים חסויים".
"נכון. הכרתי את זה מהבית ורציתי חיים אחרים. אבל אחרי מלחמת יום כיפור, כשחמישה מחברי מבית הספר היסודי נהרגו, ושלושה קיבלו אותות מופת, לא חשבתי שאני יכול להמשיך בסירובי לצאת לקורס קצינים".
"ברק אמר שזה היה מבצע גדול ושיש מקום לכולם. בסופו של דבר יש שלושה גיבורים אמיתיים: יוני נתניהו שבלי האמונה שלו ביכולות שלנו שום דבר לא היה קורה. שיקי שני שהיה מפקד טייסת ההרקולסים. ויצחק רבין שקיבל את ההחלטה. בישיבת הממשלה שקדמה למבצע הוא ביקש שאבי, שהיה אז שר המסחר והתעשייה, ידבר ראשון ולא הגביל אותו בזמן. אבא שלי ידע שאני אמור להשתתף במבצע, ורבין הניח שאם הוא יביע את הסכמתו, אף שר לא יעז לומר אחרת. וכך היה. לא קינאתי באבי באותם רגעים, אבל הייתי גאה בו".
"בוודאי שהייתי מעורב בחיסולים, אבל כמובן שאני לא יכול לפרט. היום אני יכול להגיד שעל כל אחד שמחסלים קמים שלושה, ולפעמים הם אכזריים ממנו. חיסולים חשובים ברגע שהם מונעים פיגועים. הם לא גרמו לאויב לחזור לדרך הישר".
בר־לב בקיא במורשת הקרב של צה"ל ומסוגל לספק הערכת שמאי למצב הווילה בג'ונגל. "אנחנו לומדים לחיות עם גלי אלימות הולכים וגדלים", הוא אומר. "במלחמת לבנון השנייה, למשל, היו הרבה ויכוחים אם צריך לצאת למבצע באותו יום או ביום אחר, אבל בעיקרון אהוד אולמרט החליט ליזום. ממשלת ישראל אמרה 'עד כאן'. בעשור האחרון הממשלה אומרת 'צריך להכיל'.
"במשך שנים הקבינט היה גוף רלוונטי שעסק בנושאים מדיניים–ביטחוניים. בתקופת נתניהו, לפחות מאז הכנסת ה–19, רוב חבריו הם שרים חסרי ידע וניסיון בתחום. הם גם לא הבינו שצריך לשים את הפוליטיקה בצד. שהאחריות הלאומית מונחת על הכתפיים שלהם. לבנט ולפיד לא היה מושג, ומבחינת נתניהו זו חגיגה. הוא יכול היה לשחק עם אנשים ולעשות מה שהוא רוצה. תוסיפי לזה שהוא הססן ופחדן, וברגע שאין לצדו אוטוריטות ובעלי חוט שדרה, כמו ברק, דן מרידור ובני בגין, הוא חושש לפעול. ביבי בנה את עצמו כביטחוניסט, אבל לא פרע את הצ'ק".
בשבועות האחרונים הגביר בר־לב את הנוכחות שלו ברשתות החברתיות. הוא מבין את עוצמת הפלטפורמות, משחק את המשחק. מגיב למה שצריך, נכנס במי שצריך. לפני מצעד הגאווה העלה תמונה שלו כדראג קווין ונהנה מתגובות חיוביות.
"רק יהודה גליק הסתייג מהתמונה שהעליתי ומוטי יוגב צייץ בתגובה שמשפחה יהודית זה אבא ואמא שמביאים באופן טבעי חיים לעולם. כאילו יש לו מונופול על המשפחה היהודית. ובכלל, אני מציע שקודם יעביר ביקורת על חבר כנסת במפלגתו שמצוי תחת חקירה על הטרדות מיניות לפני שהוא מתעסק במוסר.
"אני בעד שוויון זכויות מלא ללהט"ב. החופש שקיים בתל אביב לא קיים במקומות אחרים בארץ, וזה גורם סבל רב לאנשים. רק להט"ב בעלי אמצעים מצליחים לאמץ ילדים. לא מבין למה, הרי זה מביא אושר".
"מירי רגב ונפתלי בנט עושים הערכה של מצביעי מפלגתם ומכוונים לשם. בפועל, נתניהו מסרסר בדמוקרטיה. מדי שבוע הדמוקרטיה חוטפת עוד מכה והשנאה הפנימית גוברת".
"אני מסתובב כל מוצאי שבת בהפגנות ורואה שיש התעוררות. הביקורת על השלטון צוברת תאוצה, ומפלגת העבודה יכולה להרוויח מזה. אם אבחר, התוצאה לא תהיה מפלגת העבודה הישנה. אני מתכוון להפוך אותה לבית למחאה אזרחית, וגם מדינית וביטחונית".
התרעות פיקוד העורף