כאשר דוד גרין היה בן 20, הוא אימץ את שמו של מנהיג המרד ברומאים והפך לדוד בן־גוריון; נתן מיליקובסקי, סביו של בנימין נתניהו, שינה את השם בשנות ה־20 לנתניהו, שהופיע בתנ”ך כאחד השמות בתקופה של שיבת ציון; יצחק יזרניצקי לקח את אחד משמות הקוד שלו במחתרת שמשמעו חומר קשה, סמל לדמותו הבלתי מתפשרת, והפך ליצחק שמיר. טומיסלב למפל, שהיה ניצול שואה, הפך לטומי לפיד והתפעל משימור הצליל והמשמעות (“למפה” = מנורה בהונגרית).

לא כולם עברתו את שמותיהם מרצון: משה שרת (לשעבר שרתוק) נהג להתנות מינויים של פקידי מדינה בכירים בכך שיעברתו את שמם, וכך הפך יצחק הרציג ליצחק ארצי, ונולד שלמה ארצי. הרמטכ”ל חיים לסקוב, לעומת זאת, קיבל אישור מיוחד מבן־גוריון שלא להחליף את שמו “משום כיבוד אב ואם”. שמעון פרסקי נולד בפולין, ולאחר עלייתו לארץ כילד התחנך במוסד החינוכי בן שמן. בהשפעת לימודי התנ”ך החליף בתחילה את שם משפחתו לבן אמוץ, כשמו של הנביא ישעיהו.

את השם פרס קיבל באחד מהמסעות שארגן לנגב, שבמהלכו טיפס פרסקי על אחד העצים כדי לעקוב מקרוב אחר קן של ציפורים, והבריח משם נשר גדול. הזואולוג הנודע ד”ר היינריך מנדלסון הסביר לו כי זהו עוף הפרס, ובכך טבע מונח עברי מחודש בחקר הציפורים, לפי הפסוק המקראי: “ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם את הנשר ואת הפרס ואת העזניה” (ויקרא י"א 13). בקבוצה הייתה מיד הסכמה כי כיוון ששמו הגלותי פרסקי קרוב מאוד בצליל לשם פרס, עליו לאמץ לו שם זה, וכך היה.


סמל האומה החדשה 

בתאריכים 6־10 באוגוסט יתקיים באוניברסיטה העברית בירושלים הקונגרס העולמי ה־17 למדעי היהדות, בהשתתפות 1,700 מרצים וחוקרים מ־40 מדינות. הקונגרס יעלה לסדר היום סוגיות הקשורות למקרא, היסטוריה ומחשבת של עם ישראל, יהדות זמננו, מפעלי דיגיטציה של מדעי היהדות ועוד. בין המושבים המיוחדים שיתקיימו השנה, יתקיים מושב בנושא 70 שנה לגילוי מגילות ים המלח ומושב 2017 – שנה של יובלות: נקודות מפנה בתולדות היהדות במאה ה־20.

איש החינוך אדר כהן יציג בקונגרס את תוצאות המחקר שערך  לפני מספר שנים באוניברסיטה העברית שבו בדק עברות שמות משפחה של מנהיגי ציבור בישראל (חברי כנסת, חברי ממשלה, שופטים, ראשי מערכות הביטחון) מאז דור הקמת המדינה ועד היום, וכעת עודכן עם נתונים חדשים לרגל הצגתו בכנס של הקונגרס העולמי למדעי היהדות.

  כהן, תושב חולון, נשוי ואב לשלושה, מתמקד בעיקר בחינוך לאזרחות. על המחקר עמל בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בהנחיית פרופ’ דן אבנון, ועם השנים עדכן אותו ובדק מחדש את אותן שאלות. בין היתר, השווה בין הזרמים הפוליטיים השונים מבין חברי הכנסת הראשונה, ולאחר מכן השווה זאת לחברי הכנסת ה־15 ולכנסת הנוכחית.

“העברות היה חלק מהותי מהמאמץ של התנועה הציונית להשליט את השפה העברית כשפה מדוברת, אך גם כסמל של בניין האומה החדשה - אומה ‘עברית’ חלוצית מתחדשת, חילונית, בניגוד ל’יהודית’ גלותית, מסורתית, דתית”, הוא מסביר, “לשם כך היה לחץ חברתי ופוליטי, אם כי לא משפטי, לשינוי השמות ולהחלפתם.

אדר כהן. צילום: פרטיאדר כהן. צילום: פרטי


בכנסת הראשונה כמעט 80% מחברי הכנסת של מפא”י, שהייתה מפלגת השלטון, היו בעלי שמות מעוברתים, בעוד שבאופוזיציה, מדד העברות בקרב מפלגת חירות בראשותו של מנחם בגין היה רק כ־40%”. בקרב חברי הכנסת הדתיים והחרדים, אגב, רק 15% עברתו את שמותיהם. 
 
על המאפיינים והדפוסים בבחירת השמות מסביר כהן כי בקרב מי שעברתו את השמות היו כאלו ששמרו על קשר לשם המקורי באמצעות הצליל (שרתוק - שרת, מאירסון - מאיר, שקולניק - אשכול), היו כאלו ששמרו על קשר באמצעות המשמעות (וולד - יערי, קליינבוים - סנה, וייס - ליבנת). קבוצה נוספת היא כאלו שניסו לעשות גם וגם, כמו טומי לפיד. “קטגוריה מעניינת לא פחות היא אלו שמחקו כל זכר לשמם הקודם, ובחרו שם שונה לגמרי", אומר כהן.

"ניתן לראות בכך ביטוי לרצון להתנתק מהגולה ומהעבר ולבנות כאן בארץ זהות חדשה. בין אלו אפשר לציין למשל את שמיר, ובימינו את בוגי יעלון, ששמו היה סמולנסקי. יעלון היה שם גרעין הנח”ל שאליו הצטרף. בהקשר לכך ניתן גם לראות שבבחירת השמות החדשים היו מאפיינים רבים של החלוציות: שמות שקשורים לטבע ולגיאוגרפיה של ארץ ישראל: גלילי, שרון, הנגבי, אלון, לעבודה חקלאית כמו קציר, יוגב, ושמות שמעידים על עוצמה דוגמת ברק, איתן, צור, וכאלה שמעידים על מאבק על הקמת המדינה: מרידור”.   
 

ומה כיום? 

“הכיוון הזה השתנה, כמובן, והיום אנחנו נמצאים בערבוב בין הישן לחדש, בין הגלותי־מסורתי לעברי־חלוצי, בין שמות שמבטאים את כור ההיתוך העברי כמו ארדן, גלאון, שקד וכולי, לבין שמות שמבטאים רב־תרבותיות ששומרת על הלועזי, כמו בנט, יחימוביץ’, כחלון, גלנט וליצמן. בפוליטיקה של השנים האחרונות יש תופעה מעניינת והפוכה, והיא ששם משפחה זר, לועזי, גלותי, הוא דווקא נכס אלקטורלי ולא נטל. כך למשל, ברור שאביגדור ליברמן לא היה מעברת את שמו כי אז לא היה מצטייר כמנהיג אותנטי של הקהילה הרוסית, וכנ”ל אריה דרעי בקהילה המזרחית.

בהקשר אקטואלי מעניין להתבונן על השינויים בשמות המשפחה של מנהיגי מפלגת העבודה. מאז הקמת המדינה ועד 2011 היו כל המנהיגים בעלי שמות מעוברתים או עבריים: בן־גוריון, שרת, אשכול, מאיר, רבין, פרס, ברק, בן אליעזר, מצנע, פרץ, ורק בשנה מאוחרת נבחרה בפעם הראשונה מנהיגה שלא עברתה את שמה – שלי יחימוביץ’. אחריה בא עוד אחד עם שם לועזי, הרצוג, אבל שם הלגיטימציה לאי־עברות היא ייחוס אבות.

אגב, עזר ויצמן קיבל אישור לא לעברת בשל הייחוס שלו לדודו חיים. אבי גבאי, עם עמיר פרץ, מהווים קטגוריה נפרדת ומעניין ששניהם כמובן המזרחים בחבורה, כיוון ששם משפחתם הוא גם מסורתי ובא מהגלות אך גם עברי, ולכן אין צורך לעברות בכלל. בכך הם משקפים את פניה של החברה הישראלית כיום: שילוב בין מסורת ומורשת לבין ישראליות מתחדשת ועדכנית”.
 
יש רובד גלוי שבגללו עוברתו השמות. הכוונה היא למעבר ליהודי הגלותי ליהודי החדש - הצבר. האם יש גם רובד סמוי? אם כן, את מי ומה הוא שירת?
“העברות היה חלק מתופעה רחבה יותר של תחיית השפה העברית, שהייתה כלי מרכזי בתהליך רחב עוד יותר שמכונה על ידי אנשי מדע המדינה תהליך של בניין האומה.

אבות הציונות, פרט להרצל, ראו בשפה העברית יעד מרכזי שיאפשר ליהודים מעשרות גלויות להתקבץ יחד ולהקים חברה משותפת אחת שיש בה תרבות חדשה ושונה מכל מה שהיה בתקופת הגלות. כמו כיבוש השממה וכיבוש העבודה, דיברו המנהיגים גם על כיבוש השפה, ולא רק דיברו – אלא גם עשו.

שמות המשפחה של המנהיגים עצמם מספרים לנו את הסיפור של המאבק האידיאולוגי והתרבותי הזה, שנמשך כמה עשרות שנים. "ברובד הסמוי יש בתופעה הזו גם הצבת גבולות חברתיים: מי איתנו ומי לא, מי נמצא בתוך הקבוצה המובילה בחברה ומצליח להיטמע, ומי נשאר בחוץ.

כך למשל, השמות המעוברתים מציבים גבול ברור בין מי שעלה לארץ לבין מי שנשאר בגולה, בין מי שנמצא בארץ אך אינו ציוני, למשל החרדים, לבין הציונים, ואפילו בין מי שעלה לארץ והתמסר כל כולו לכור ההיתוך הציוני ולכן שינה את שמו, לבין מי שהותיר שריד וסימן לעברו בגולה. חווה אלברשטיין כתבה על כך באופן נוגע ללב בשיר שלה ‘שרליה’: ‘מי שהחליף את השם בעצם כבר ויתר’.

אם נחשוב על כך, השמות אפילו מעידים על השוליות הפוליטית של הערבים בישראל, כי הרי ברור שהם לא נדרשו כלל לשנות את שמותיהם. לא היה כל רצון להטמיע אותם בחברת הרוב, כמו שמדינות אחרות ניסו לעשות למיעוטים בתוכן, כולל באמצעים לשוניים. אם נסתכל על שמות חברי הכנסת הראשונה נבחין בבירור באליטות המובילות, שבראשן עמדו אנשים עם שמות מעוברתים: בן־גוריון, שרת, חזן ויערי, ומי היו בקבוצות פחות מובילות, ושמותיהם נשארו לועזיים: ורהפטיג, שפירא ובורג שהיו דתיים, בגין ובדר ב’חירות’ ווילנר ב’מק”י’.

בתקופות מאוחרות יותר כל זה השתנה, אם כי לא התפוגג לגמרי. גם כיום, בקרב חברי המחנה הציוני יש אחוזי שמות עבריים גבוהים ביותר מבין מפלגות הכנסת – 66%, וזאת לעומת 56% בליכוד ו־31% במפלגות החרדיות. זה עדיין מלמד אותנו משהו על ‘כרטיס הכניסה’ והשייכות לקבוצות הפוליטיות האלו, על אף שזה כמובן לא שיקול גלוי או מודע של אף מצביע”. 


המשכיות של המסורת 

אז מה בעצם אנחנו לומדים משמות המשפחה של חברי הכנסת על החברה שבה אנו חיים כיום? די הרבה, מתברר. “כיום אנחנו נמצאים בתהליך של היחלשות האידיאולוגיה הציונית הקלאסית, שהעברית הייתה אחד מבסיסיה, ובכלל התרבות הפוליטית שלנו כיום הרבה פחות אידיאולוגית”, אומר כהן, “גם המשמעות של האידיאולוגיה הציונית משתנה. בתקופת המנדט אנשים צעקו בהפגנות נגד הבריטים: ‘עלייה חופשית, מדינה עברית’, כי העבריות הייתה הסמל של הציונות, ואילו היום אנחנו בעידן של ‘מדינה יהודית ודמוקרטית’. העברות כתופעה רחבה נשחק בתוך השינוי הזה.

מי שרוצים לחזק במדינה את האלמנט היהודי אינם בהכרח שמים את השפה במוקד ואינם רוצים להתנתק מהמורשת, ומי שרוצים לחזק את האלמנט הדמוקרטי אינם רוצים שהמדינה תלחץ על אף אדם בחייו האישיים, כולל בבחירת שמו. צריך גם לזכור שנושא העברות היה תופעה אשכנזית ברובה, כיוון שהעולים מאירופה הגיעו לכאן עם שמות מסובכים ועם רצון להתנתק מהעולם היהודי־דתי שזנחו מאחוריהם. העולים מארצות ערב והמזרח לא רצו את הנתק הזה, אלא להפך, ראו בעלייה ארצה המשכיות למסורת אבותיהם ולכן שינוי השמות היה פחות אידיאולוגי עבורם, אלא בעיקר דרך להיטמעות בחברה הישראלית.

בנוסף, בקרב המזרחים יש הרבה יותר שמות משפחה שהם ממילא בעברית. היום אנחנו כבר לא בעידן כור ההיתוך ושרוליק עם הכובע טמבל, ואנחנו גם מבינים את המחירים הכבדים של המדיניות הזו בשנות ה־50, ולכן המוטיבציה לשינוי שמות מאוד פחתה. היום החברה שלנו הרבה יותר פתוחה וסובלנית לריבוי תרבויות, וזה משתקף גם בשמות של המנהיגים”. 


ומה בעתיד?

“יש כאן משהו משמח, כי השפה שלנו כבר כנראה מבוססת וחזקה מספיק, ויש לנו ביטחון עצמי תרבותי גבוה מספיק כדי שהשאלות האלו כבר לא יטרידו אותנו. המאבק על העברית הסתיים בהצלחה, והיום הייתי מפנה את האנרגיות בתחום הזה למניעת אמריקניזציה מוגזמת של השפה. מבחינתי להיות פטריוט זה גם לשמור ולהתגאות בשפה הלאומית שלנו, לכתוב בה ולקרוא בה, לשיר בה, להפיק בה סרטים ולכתוב בה מחזות”.