בשבוע שעבר, 24 שעות לאחר מפגשה הראשון כחברת כנסת עם בית הנבחרים, ההתרגשות עדיין ניכרה בפניה של לאה פדידה, שנקראה למלא את המקום שהתפנה בעקבות התפטרותו מהכנסת של ח”כ אראל מרגלית מהמחנה הציוני. טופס טיולים, ספרים, הנחיות, ביקור בחשבות, תג, לשכה - וחלומה הפך למציאות. “בבחירות 2015 הלכתי לישון עם הידיעה שאני חברת כנסת וקמתי עם הידיעה שמספר המנדטים של מפלגת העבודה (24 - ר”ע) פספס את המקום שבו שובצתי (27, בשריון לנשים – ר”ע). דווקא כאשר לא ציפיתי - יומי הגיע”, אומרת פדידה.

מה חשת כשדרכת בכנסת לראשונה כנציגת ציבור?

“התרגשות גדולה, חגיגיות וגם תחושה עצומה של אחריות. אני אחת מ־120, וחייבת לצקת לתפקיד כבוד, תוכן ומשמעות”.

מהן החוזקות שלך כפוליטיקאית?

“אין אדם בארץ שלא יודע מה צריך לתקן במדינה. כל מי שתשאלי אותו ידע להגדיר. אני יודעת להפוך חזון לפרקטיקה. אני יודעת לגעת באנשים ולהניע אנשים סביב רעיון. יש לי ניסיון רב בענייני רווחה והיכרות עם השטח וצורכי האזרחים”.

איזונים ובלמים

פדידה (49) היא תושבת יקנעם עילית, נשואה ואם לשניים. היא נולדה בשכונת חטיבת כרמלי שבחיפה למשפחה ליכודניקית. אביה עלה ממרוקו ועבד כחשמלאי ראשי ברכבת ישראל. אמה שעלתה מרומניה הייתה עקרת בית ופעילה פוליטית ומסורה של הליכוד. “ב־77’ כל הבית היה מלא בפלקטים”, היא מספרת. “לאמא היו רשימות מסודרות של מי הצביע ואת מי עוד צריך להניע. אני כחניכת בית”ר סייעתי לה”.

לאה פדידה. צילום: ניר קידר

גדלת בעוני?

“בבלוק אחד גרו 40 משפחות, כולן היו ברוכות ילדים, אבל לא חשתי מחסור לרגע, אלא בעיקר אווירה שכונתית, חמה וכיפית. כאשר זכיתי בתואר ‘נערת המופת של חיפה’, מילאו תושבי השכונה שני אוטובוסים ציבוריים והגיעו עם דרבוקות לטקס. רק כשהתגייסתי הבנתי שגדלתי בשכונת מצוקה. רק אז הבנתי שאני מקוטלגת”.

חשת מקופחת?

“לא הייתה לי תחושת קיפוח. הרגשתי בזמנו שהמדינה נתנה לי אפשרויות להתפתח ושוויון הזדמנויות. הייתי ילדת אינטגרציה ונשלחתי לתיכון ה’ בחיפה. תשלומי ההורים בזמנו היו מצומצמים, והיה סבסוד של הסעות וחוגים. הרצון והמוטיבציה הספיקו כדי להתקדם”.

איזו אווירה הייתה בביתך?

“כחצי רומנייה וחצי מרוקאית, נהניתי מכל העולמות. בבית הייתה אווירה של פתיחות וסובלנות. זה היה בית מסורתי עם קידוש ביום שישי והרבה כבוד לחגים. בבית היו שני נרטיבים מרכזיים: האחד הוא שאתה חייב לפעול ולהשפיע, והשני הוא נרטיב של התנדבות וסולידריות חברתית. אמא שלי הייתה במובן הזה דוגמה לי ולשני אחיי. אבי תמיד תמך בה”.

מתי חל המהפך בעמדותייך?

“למפלגת העבודה התפקדתי ב־92’ אחרי המהפך של רבין. הבנתי שהליכוד כבר לא מספק את הסחורה לפריפריה. באותו הזמן גם התחלתי לקרוא על הסוציאל־דמוקרטיה והחלטתי לבחור במפלגה חברתית. בגין הוביל מהפכה אמיתית לצמצום פערים, אך בשלב מסוים הבנתי שהמנהיגות של הליכוד פועלת כדי להנציח אותם. היום למערכת החינוך קשה יותר ליצור שוויון הזדמנויות. כדי שתלמיד יצליח הוא צריך להישען על החוזק הכלכלי של הוריו. לפני חמש שנים המדינה הפסיקה גם לסבסד חוגים. המדינה משכה ידה מהרווחה ומהחינוך הבלתי פורמלי”.

היום, עם פתיחת מושב החורף של הכנסת, תושבע פדידה לתפקידה, ושעונה הפוליטי יתחיל לתקתק. את טבילת האש עברה כאמור כבר בשבוע שעבר, כאשר הגיעה לדיון מיוחד של ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, שזימן יו”ר הוועדה ח”כ אלי אלאלוף (כולנו) בנוגע למשבר המפעל נגב קרמיקה בירוחם והכוונה לסגור אותו. “היה לי קשה”, היא מתארת. “זה החזיר אותי אחורה, לסיפור הקשה של יקנעם לפני 27 שנה כאשר מפעל סולתם נסגר, העובדים התבצרו והמנהלים הביאו כלבי רוטוויילר כדי לגרשם”.

ההחלטה אז לשבור את שביתת העובדים בדרך אכזרית ולשכור חברת אבטחה קבלנית הייתה על דעת ההסתדרות ובגיבויה. האירוע הותיר בך משקעים ביחס לארגון זה?

“לא. ההסתדרות עברה מהפכה. התארגנות עובדים היא הדבר הנכון. זו זכות בסיסית. אני מאמינה באיזונים ובלמים בכל ועדי העובדים וגם בהסתדרות. אני תומכת בהגבלה של ראשות הוועד לשתי קדנציות”.

מה לדעתך צריך לעשות כיום כדי לפתור את משבר נגב קרמיקה?

“קודם כל, אני מצרה על כך שלוועדה לא הגיע אף נציג מהליכוד. היכן האכפתיות של מפלגת השלטון לפריפריה? שנית, מדינת ישראל צריכה למנוע את סגירת המפעל. יש כשלים מערכתיים שאפשר לטפל בהם. המדינה צריכה להשקיע בנגב ובצפון, כדי שלמפעלים יהיה כדאי להגיע ולהישאר. את המפעל של נגב קרמיקה קנו לא מזמן. לא ייתכן שהבעלים לא מחויבים להישאר לאורך זמן. שלישית, יש לחייב מוסדות ציבור לקנות רק כחול־לבן. המקרה של יקנעם הוא סיפור הצלחה. מעיר שהגיעה עם סגירת מפעל סולתם לאשכול סוציו־אקונומי 3, 35% אבטלה והגירה שלילית - היא הפכה לעמק הסיליקון של הצפון. כיום היא מדורגת באשכול סוציו־אקונומי 7 לצד ערים כמו פתח תקווה, רחובות וראשון לציון”.




עובדי "נגב קרמיקה". צילום: אריאל בשור

מה הביא למהפך?

“המפגש בין שני אנשים עם חזון ומנהיגות: ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל וראש העיר יקנעם סימון אלפסי, שהצליח לשכנע אותו בשנת 1992 לכלול את יקנעם במפת העדיפות הלאומית. אלפסי ידע לזהות את יתרונותיה של העיר, לעודד בה את היזמות ולהשקיע בחינוך”.

מהליכוד לא התקבלה תגובה עד מועד סגירת הגיליון.

השאיר פתח לשלום

פדידה, בעלת תואר ראשון במדעי החברה והרוח מהאוניברסיטה הפתוחה ותואר שני במדיניות ציבורית מאוניברסיטת תל אביב, שימשה לאורך השנים בתפקידים בכירים שונים בקרן קיימת לישראל, ובהם מנהלת אגף קשרי ציבור וקהילה ויו"ר מינהלת שנת ה־115 של הקרן. כמו כן, שימשה כחברת מועצת העיר של יקנעם עילית. מתוקף כך, כללי המשחק הפוליטי לא חדשים לה. “18 שנה אני נמצאת בזירה המקומית, ויותר מעשר שנים אני פעילה במפלגת העבודה”, היא מספרת. “התפקיד הארצי הראשון שלי היה כאשר נבחרתי ליו”ר אגף החברות כדי להוביל את קידום הזכויות של הנשים במפלגה. זה קדנציה וחצי אני משמשת כמשנה לראש עיריית יקנעם. אפשר לומר שיש לי מספיק זמן וניסיון כדי ללמוד את השפה והחוקים”.

מהם החוקים שחשוב יהיה לך לקדם בכהונתך כחברת כנסת?

“הדבר הראשון הוא חוק חינוך חינם לגילי 0־3. זוגות צעירים משלמים כיום 2,250־4,000 שקלים לפעוטון. גם נעמת גובה 2,100 שקלים, אלא אם כן מדובר במשפחה נזקקת. במילים אחרות, המדינה זונחת את מעמד הביניים בדיוק בזמן שהוא מנסה לבנות תא משפחתי חזק. בסופו של דבר, אנחנו מקבלים את אותם אנשים כנזקקים בדלת האחורית. חוק נוסף שאני מעוניינת לקדם קשור לחינוך ברשות המקומית. צריך לבטל את המאצ’ינג (השיטה שלפיה אם הרשות שמה שקל, הממשלה שמה שקל – ר”ע) שהמדינה מחייבת כדי לתקצב את החינוך והרווחה ברשות המקומית. באופן הזה, הרשויות החלשות לעולם לא יצליחו להתקדם”.

מה עמדתך בעניין מחאת הנכים?

“אין שאלה. צריך לתת להם שכר מינימום. כל אחד מאיתנו יודע מספיק שכחלק אחד בגוף כואב לנו - אנחנו מרגישים משותקים, אז בואו נהיה יותר רגישים למצבם וניתן להם לחיות בכבוד ולא לקבץ נדבות. הם נכים, לא פושטי יד”.




מחאת הנכים מול בית ראש הממשלה. צילום: קואליציית ארגוני הנכים

מהיכן לדעתך אמור לבוא הכסף לכל הצדק החברתי שאת מציעה?

“זו השאלה שהליכוד הכניס לנו לראש. לא חסר כסף; זה בסך הכל עניין של סדרי עדיפויות. צריך לחלק את העוגה באופן שונה. יש משרדי ממשלה שמסיימים עם יתרה תקציבית”.

לפי הפרסומים, שר הביטחון אביגדור ליברמן מקדם תוכנית שתזרים 3 מיליארד שקלים למיגון ההתנחלויות. אולי הן שואבות את הכסף?

“אלו שגרים בהתנחלויות הם לא אויבים, אלא חלק אינטגרלי מהמדינה. אם המדינה מאפשרת להם לגור שם, צריך לדאוג להם. צריך לדאוג לגושי ההתיישבות ולתת להם מה שהם צריכים”.

ראש מפלגתך אבי גבאי עורר לאחרונה סערה כשהתבטא נגד פינוי יישובים גם בהסכם שלום.

“גבאי רצה בעיקר לסמן שכרגע אין משא ומתן ולא חושפים את כל הקלפים. כאשר תהיה הזדמנות אמיתית, גושי ההתיישבות יישארו, ועל ההתנחלויות המבודדות יהיה משא ומתן. אבל התפשרויות לא עושים בעיתונות. פתרון שתי המדינות הוא הדרך של מפלגת העבודה. צריך לזכור שהביטחון הוא המחויבות הראשונה שלנו. כמו שרבין אמר, השלום הוא מרכיב בביטחון”.

לא מציק לך שנבחר מנהיג לשמאל שקורץ לימין?

“ההנחה היא שאל לנו להיתפס כאומה שלא יוזמת שלום. תמיד צריך להשאיר פתח לשלום. במובן הזה גבאי מייצג לחלוטין את האידיאולוגיה של המפלגה, וזה מה שמבדיל אותנו ממפלגות הימין”.

אבי גבאי. צילום: אבשלום ששוני

לאחרונה נשמעים הדי ביקורת רבים מתוך המפלגה שלפיהם גבאי מבסס את הקמפיין שלו על מנהיגותו האישית, וללא שיתוף של המפלגה. כמי שהגיעה ממחנה יצחק הרצוג ותמכה בו בפריימריז, כמה את ערה לביקורת הפנימית?

“אני יכולה להגיד שבסביבתי האווירה מאוד חיובית. הבוחרים הכריעו, ויש לכבד את הכרעתם, לעמוד מאחורי המנהיג ולתת לו גיבוי”.

יש מי שמתרעם גם על העמדות המסורתיות שלו, וטוענים שהוא מאבד את הבייס של המפלגה.

“בפריפריה יש אנשים שדומים לאבי גבאי ולי, אנשים שהמסורת חשובה להם. גבאי מייצג את רוב העם, וקל לאנשים להתחבר אליו וללכת אחריו. קשה לי להבין את הסערה בשמאל סביב עמדותיו. המסורת היא חלק מהיותנו יהודים, נקודה. גם במשפחתי אנחנו עושים קידוש ושומרים שבת לייט”.

מה דעתך לגבי הסערה האחרונה שהתחוללה סביב דבריה של ח"כ מרב מיכאלי, שלפיהם "המשפחה הגרעינית היא המקום הכי פחות בטוח לילדים" ו"המדינה צריכה לחייב עמידה בקריטריונים להורות"?

“אני מכבדת את מרב כפמיניסטית. יש לה נטייה ללכת על הקצה, ובעניין המשפחה הגרעינית אני חולקת עליה. כמי שבאה ממקום מסורתי, אני מכירה בחשיבותה של המשפחה כמודל הנכון ביותר לגידול ילדים. כמובן שבצד זה המדינה צריכה לסייע יותר למשפחות שמתקשות”.

היריב האמיתי של המפלגה שלכם הוא בעצם יאיר לפיד, לא?

“מפלגת העבודה היא מפלגה עם שורשים שדבקה במשנה סוציאל־דמוקרטית, בביטחון ובשלום. מפלגתו של יאיר לפיד היא מפלגת יחיד. לפיד מעוניין להיות גלגל ספייר ליד נתניהו. בתור שר אוצר הוא נכשל במשימת התקווה שלו. כעת האחריות על השינוי מוטלת על אבי גבאי”.

יאיר לפיד. צילום: אבשלום ששוני




29 שנים עבדת בקרן קיימת לישראל. את מודעת לביקורת הציבורית על הגוף הזה בגין חוסר שקיפות ובזבזנות לכאורה?

“מודעת, אבל לא מקבלת. מדובר בגוף ציוני שדואג ליצור קהל אוהד למדינת ישראל בעולם, תומך בכל תנועות הנוער ובמכינות קדם־צבאיות. ברור שגוף שקיים 115 שנה מן הסתם צריך לבדוק ולהסתכל היכן יש קלקולים ומה ניתן לתקן בו. דני עטר (היו”ר הנוכחי - ר”ע) כבר החיל על עצמו ביקורת”.

לא הגיע הזמן להעביר את כל הקרקעות למדינה?

“למדינה אסור להתערב. בואו נזכור שקק”ל היא גוף ציוני שעושה משימות שהמדינה לא תמיד יכולה. המטרה שלו היא לדאוג לעם היהודי באשר הוא”.

"אנרגיות מטורפות"

כאמור, פדידה היא מהפוליטיקאים שפלסו את דרכם הפוליטית לאט ומלמטה, לאחר שנים ארוכות של פעילות התנדבותית במוסדות המפלגה ובפוליטיקה המקומית. במובן הזה היא זן הולך ונכחד של פוליטיקאים שרבים מהם צונחים לפוליטיקה ללא ניסיון אמיתי בהתמודדות עם סוגיות ציבוריות. שיעור הנשים במועצות של הרשויות המקומיות הוא נמוך במיוחד, ועומד על כ־13%.

נשים מעטות יכולות להרשות לעצמן פעילות התנדבותית אינטנסיבית ורבת־שנים.

“נכון. אלמלא בעלי יהודה, שנמצא בפנסיה מקריירה צבאית, ואמא שלי שנתנו לי תמיכה מלאה - לא הייתי מצליחה לעשות את זה ולגדל שני ילדים (בנה עידו, 23, הוא סטודנט להנדסה, תעשייה וניהול במרכז האקדמי רופין ובתה יובל היא חיילת בגדוד 13 של גולני- ר”ע). אחת הבעיות היא שמעמד חברי המועצה אינו מוסדר. הם לא צריכים לקבל משכורת, אבל בהחלט צריכים לקבל גמול על ישיבות, כמו שכר דירקטורים. כדי להתנדב במועצה אנשים צריכים לפנות זמן, לדאוג לבייביסיטר. ברור שלנשים זה קשה עוד יותר”.

מה הפתרון?

“כאמור חברי מועצה, שהם הנציגים הכי חזקים של הציבור ונמצאים איתו בקשר קרוב, צריכים לקבל גמול על ישיבות. שנית, צריך לעשות יותר על מנת לעודד נשים להיכנס לפוליטיקה המקומית. התיקון לחוק רשויות מקומיות שמגדיל מימון לסיעות שיש בהן נשים - אינו מספיק. צריך להגדיל מימון למפלגות שמשבצות נשים עד המקום השלישי ברשימה”.

לנוכח חקירות ראש הממשלה, זה עלול להיות המושב האחרון של כנסת זו. את מאמינה שתספיקי לעשות משהו?

“אני באה עם אנרגיות מטורפות לעשייה וממוקדת בדברים שחשוב לי לקדם, והם רובם ככולם קשורים לענייני רווחה וקידום הפריפריה. אני מאמינה שאנשים יבחרו בי גם בפריימריז הבאים. מה שלא אצליח לעשות בכנסת הזו - אעשה בכנסת הבאה, שבה להערכתי גבאי יוביל אותנו לניצחון”.