"השמאל בישראל קורס, או לפחות עובר שידוד מערכות שבו שמאל קיצוני דוחק הצדה את השמאל הציוני הישן שהקים את המדינה", גורסת ד"ר צביה גרינפילד, בעבר מפעילי מרצ ובמשך תקופה קצרה נציגת מפלגה זו בספרה החדש "התרסקות - סיפור קריסתו של השמאל בישראל" (הוצאת ידיעות ספרים).

לדבריה, השמאל הרדיקלי הפוסט־ציוני שהפך לגורם המשפיע בתנועה, רואה בישראל את מקור הרוע והוא אף מפקפק בזכותה להתקיים, זאת בניגוד לשמאל הישן, שאחרוני מנהיגיו רואים עדיין עצמם כציונים המחויבים לגורלו של העם היהודי.

גרינפילד מעדיפה להתרכז בעבודה ובמרצ, מפלגתה עד לפני שנים לא רבות. אל תחפשו בספר את המפלגה הקומוניסטית בישראל על גלגוליה השונים, וכשהיא כותבת בהרחבה על מרצ, היא די מתעלמת ממפ"ם, השמאל הקלאסי בתוך מפלגה זו. "הספר שלי לא נועד להביא תיעוד היסטורי על השמאל בארץ לדורותיו", היא מבהירה. "התעניינתי ברגע מסוים שבו נשבר המסלול הוותיק המקובל שלו כשמאל ציוני ועשה פנייה חדה לעבר הכיוון הרדיקלי".

כריכת הספר "התרסקות - סיפור קריסתו של השמאל בישראל". צילום: יח"צכריכת הספר "התרסקות - סיפור קריסתו של השמאל בישראל". צילום: יח"צ

"למעשה, מפלגת העבודה, שהייתה תמיד הגורם המוביל בשמאל, נמצאת במשבר רציני מאז מלחמת יום הכיפורים הבעייתית", היא סבורה. "זה הגיע לשיא עם רצח רבין ומאז לא התאוששה המפלגה הזאת. הרצח הזה חיסל אותה במידה רבה. ולא רק זה: היא משלמת מחיר על ההתנערות של אהוד ברק מרעיונות השמאל ועל חבירתו לבנימין נתניהו. הגירושים של ברק מהעבודה היו מיותרים, מכוערים וחסרי כל ערך, מה שהיה עוד פרק בשרשרת של כישלונות ושל חוסר הצלחות, שהביאו להיעדר הרלוונטיות של השמאל".

במחקרה נמנעת גרינפילד מלהתייחס אל רסיסי השמאל שנפוצו לכל רוח, מדלגת מעל תופעות נוסח אורי אבנרי ("דמות מעניינת שכדאי להקשיב לה, אך גם לקחת את עצותיה בזהירות"), ואם תשאלו אותה על מנהיגי המחאה העכשווית נגד השחיתות, היא מנפנפת אותם בקלילות מנושא ספרה. בעוד אלדד יניב מזוהה על ידה כאיש השמאל הישן, "אין בין מני נפתלי לבין השמאל דבר".

בספרה היא מצביעה על משבר מנהיגות מתמשך בעבודה ואיננה פוסחת על שמעון פרס, הנשיא המנוח. "פרס גרם נזק למפלגת העבודה בכך שניסה לסגל אותה לימין המתנחל", היא טוענת. "מצד שני, הנכונות שלו להצטרף לכמעט כל ממשלה בלי להתעקש על האידיאולוגיה של השמאל, לא היטיבה עם המחנה הזה. אם כי זוכרים לו לטובה את חלקו כראש הממשלה בייצוב המשק בעקבות האינפלציה המטורפת של שנות ה–80".

"כדאי להקשיב לו, אך גם לקחת את עצותיו בזהירות". אורי אבנרי. צילום: אריק סולטאן"כדאי להקשיב לו, אך גם לקחת את עצותיו בזהירות". אורי אבנרי. צילום: אריק סולטאן


אבי גבאי נכנס לספרך קרוב לוודאי בדקה ה–90, כשכל מה שאת כותבת עליו הוא רק, "השאלה מה יקרה לעבודה בראשותו של אבי גבאי עדיין פתוחה". מה לדעתך יקרה?

"בשלב הזה קשה לדעת. גבאי התחיל את דרכו בהנהגת העבודה בצורה מאוד בעייתית. אי אפשר להיבחר כראש מפלגה בעלת מסכת ערכים מאוד מוצקה ולהתחיל לערער אותם בזה אחר זה במטרה להפוך את העבודה למפלגה פופולרית. כל אדם צריך להבין בתוך איזה קונטקסט הוא פועל".

אבי גבאי הוא האיש שיבלום את התרסקות השמאל?
"אני לא חושבת. הרי הוא נבחר להנהגת העבודה מתוך ייאוש ולא כמי שצמח במפלגה. קשה להאמין שיבלום את התרסקות השמאל עם אמירות אומללות כמו דברי נתניהו לרב כדורי ב–96': 'אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים'".

אין תוצאות

צירוף גורמים מחוץ לשמאל למפלגה כמו ציפי לבני יצר את המחנה הציוני, אבל לא חולל מהפך בקלפי.

"אם יאפשרו ליצור הזה הקורא לעצמו 'המחנה הציוני', להתקיים ולשגשג, יש לעבודה סיכוי מסוים להצליח. הם קיבלו את ההזדמנות שלהם והגיעו ל–24 מנדטים, 9 מנדטים יותר מאשר בכנסת הקודמת, הישג יפה כשלעצמו, אבל לא מספיק. האם הם יקבלו הזדמנות נוספת? אין לדעת.

"אם מפלגת העבודה הייתה מסוגלת לקבל עליה כמנהיגה את ציפי לבני והיא הייתה מסוגלת לקבל את העבודה כמפלגה שלה, זה היה יכול להיות הפתרון הטוב ביותר למפלגה זו ודרכה לשמאל בכללו. מדובר באישה בעלת עקרונות מאוד ברורים, שלא הייתה מביאה הצהרות בעייתיות כמו אלה שמביא אבי גבאי. עם זאת, האפשרות שהיא תנהיג את העבודה לא בדיוק ריאלית".

ויצחק הרצוג?
"החבירה של ציפי לבני להרצוג, איש שמאל שכידוע לא בא ממעמד הפועלים אבל הוא בין הפועלים למענו, הייתה רעיון חכם מאוד. עובדה שהיא הניבה תוספת של 9 מנדטים, שזה המון. עם זאת, באשר לניסיונות שלו להיכנס לממשלת הימין, הוא מלכתחילה היה צריך להבין שהם לא יובילו לשום דבר חוץ

מאשר להשפלה חוזרת שלו ושל מפלגת העבודה, דבר שפגע בה באופן חזק".

גרינפילד איננה פוסחת גם על שלי יחימוביץ', מי שנבחרה בשלהי 2011 כראש מפלגת העבודה. "שלי יחימוביץ' גרמה להסטה של העיקר לטפל, כשהעלתה על הפרק נושאים פחות מרכזיים", קובעת גרינפילד. "היא בזבזה אנרגיות של העבודה, ובכך גרמה נזק למפלגתה בפרק זמן מסוים עד שגם היא סולקה מראשות המפלגה".

"השפלה חוזרת שלו ושל המפלגה". יצחק הרצוג. צילום: מרק ישראל סלם"השפלה חוזרת שלו ושל המפלגה". יצחק הרצוג. צילום: מרק ישראל סלם

בספרך את באה חשבון עם ניסיונות של השמאל להילחם ביוקר המחיה במקום בכיבוש.
"כל תנועת שמאל נורמלית עוסקת בשאלות כלכליות וחברתיות. זה ברור לגמרי. אבל ישראל נמצאת בתוך אנומליה כל כך רצינית, עד שאין שום מדינה דמוקרטית בעולם המערבי המתמודדת עם סיטואציה כזאת. אני בטוחה שלפני הכל יש לפתור את בעיית הכיבוש. מה הטעם בצדק חברתי בתוך הקו הירוק בשעה שישראל שולטת על עם שלם משולל זכויות יסוד?".

נראה שאצלה ההתנגדות הגורפת לכיבוש, שבו היא רואה אם כל חטאת, היא מנקודת המבט שלה בבחינת חזות הכל. "השמאל מתרסק במידה רבה מפני שלא הצליח למלא את תפקידו בסיום הכיבוש. כלומר, לא עלה בידו לעשות את מה שהוא היה אמור לעשות".

מחאת 2011, או "מיתוס המחאה" כהגדרתך, לא תרמה לשמאל?
"לא, היא לא תרמה, כי השמאל לא מזוהה כיום בקרב הציבור הישראלי כתנועה הרלוונטית לשינוי משמעותי בחיים שלנו. השמאל כאן כושל ולא הצליח לעשות כלום במשך שנים רבות, ולכן מה הטעם לסמוך עליו? מי שיצאה נשכרת מהמחאה זו יש עתיד. אנשים פעלו מתוך ייאוש. הם לא הסכימו עם הימין והיו רוצים להיפטר מהצרה הנוראה של השליטה בשטחים. מצד שני, רבים הבינו אז שהשמאל לא מסוגל לספק תוצאות. הפתרון היה לפנות למחנה שהוא לא ימין ולא שמאל בהנחה שאולי יצליח סוף־סוף לשנות משהו בישראל".

הטעות האסטרטגית

בספרה גרינפילד אינה עושה הנחות למרצ, שאותה ייצגה כחברת הכנסת החרדית הראשונה במשך שלושה חודשים בשלהי הכנסת ה–17.

לדברייך, מרצ זאת מפלגת לוויין חסרת השפעה.
"לא רק מרצ חסרת השפעה. השמאל בכל מקום בעולם המערבי הפך ממייצג את מעמד הפועלים למפלגת השאננים ומדושני העונג, שאומנם רוצים להביא שינויים לטובה, אבל לא בוערים מזעם על רקע מצב העניינים. מרצ, כמפלגה בורגנית מהמעמד הבינוני ומעלה, היא גילום כמעט פארודי של העובדה הזאת, כשהדימוי הקר והמתנשא גובה ממנה מחיר".

"עם שולמית אלוני, מייסדת המפלגה, זה היה אחרת", מוסיפה גרינפילד. "לשולמית אלוני היה חזון גדול של חיבור מיוחד בין רעיונות של צדק חברתי ושל תרבות עברית ומסורת הצדק של הנביאים לבין ההבנה העמוקה כעורכת דין למשמעות של זכויות אדם. על הבסיס הזה היא הקימה מפלגה בישראל וזה משהו נדיר, אישה שמצליחה להקים מפעל פוליטי משמעותי למשך תקופה די ממושכת. מכך התגלגלה מרצ עם השנים להיות מפלגת לוויין למפלגת העבודה. כשהעבודה לא בשלטון, מרצ מאבדת את זכות הקיום שלה".

גרינפילד מתארת את מרצ כ"ועדת הקישוט של הפוליטיקה הישראלית" ואומרת: "זאת מפלגה שאנשיה הם דוגמה לשמאל בלתי יעיל ובלתי מועיל. עליהם לעשות חשבון נפש בעניין הזה".

הצליחה להקים מפעל פוליטי משמעותי". שולמית אלוני. צילום: ראובן קסטרוהצליחה להקים מפעל פוליטי משמעותי". שולמית אלוני. צילום: ראובן קסטרו

ההתפטרות מהכנסת של ראש מרצ, זהבה גלאון, כדי לארגן מחדש את השורות, עשויה להביא להצלת המצב?
"אני פסימית בעניין הזה. לדעתי, במקום לנסות להציל את המצב עדיף למרצ להיטמע בתוך מפלגת העבודה. הגיע הזמן להתמרכז ולהצטרף לממשלה, אפילו אם יושב בה אביגדור ליברמן. יותר חשוב לפעול בתוך מסה גדולה של אנשים, היכולה להגיע לשלטון ולממש מדיניות, מאשר להיות מצפון שמאוד מרוצה מעצמו אף על פי שבמציאות הוא לא משנה כלום".

בראיון לפני כשלוש שנים הפתעת אותי כשאמרת שאת שוקלת להצביע ליאיר לפיד ויש עתיד. האם עשית כן?
"בסופו של דבר נשארתי איכשהו נאמנה לשמאל והצבעתי בעד המחנה הציוני. זאת מכיוון שהאמנתי בציפי לבני וחשבתי שצריך לרכז את כל הכוחות במקום אחד. כיום ברור לי שלא אחזור על זה. בבחירות הבאות אצביע בעד יש עתיד ולא פרסונלית ללפיד. כמפלגה אין לה קשר לכישלון של השמאל והיא לא מתכוונת להמשיך את האיוולת של הימין".

אומרים שהתעמולה שניהלה העבודה נגד יש עתיד לקראת הבחירות הקודמות פגעה בשמאל כמו בומרנג.
"בוודאי. זאת הייתה טעות אסטרטגית ממדרגה ראשונה. הדבר גרם לכך שכמחצית מבוחרי לפיד עברו למשה כחלון מתוך הנחה שגם כולנו מפלגת מרכז. כיום כחלון הוא זה שמאפשר את קיומה של ממשלת ביבי נתניהו, ממשלת ימין קיצוני, שהיא הרסנית לדמוקרטיה ונגועה בשחיתות".

"40 שנה לאחר המהפך רוב מנהיגי העבודה מבינים שכנראה אין להם סיכוי לנצח בבחירות", את כותבת. אם כן מדוע להתאמץ?
"אולי בעבודה יגיעו למסקנה שעדיף להיכנס לקואליציה בראשות מפלגה אחרת, כפי שניסו אהוד ברק ויצחק הרצוג, ואולי ינסה גם אבי גבאי, מאשר להמשיך לשבת באופוזיציה".

בלי "התקווה"

בחלק ניכר מספרה יוצאת גרינפילד חוצץ נגד מה שהיא קוראת לו "השמאל הרדיקלי" ומתפלמסת איתו. "לפני קרוב לעשר שנים, כשהייתי עדיין במרצ ונאבקתי כדי להיות נציגה שלה בכנסת, ראיתי שם אנשים שהרגישו לא נוח לשיר את 'התקווה' וגם לא הרגישו נוח עם עצם המילה 'ציונות', אפילו לא עם המילה 'יהודי'", היא מספרת. "לא האמנתי כשראיתי איך התופעה התרחבה והתפשטה".

השמאל הרדיקלי חצה את הקווים ומתכחש לעמו ולארצו?
"אנשים זכאים להביע את הדעות שלהם, אם כי אני חושבת שעליהם להביא בחשבון מה התוצאות שעלולות להיות לכך".

"ראיתי במרצ אנשים שהרגישו לא נוח לשיר את 'התקווה' ואפילו עם המילה 'יהודי'". גרינפילד בימיה במרצ. צילום: ראובן קסטרו"ראיתי במרצ אנשים שהרגישו לא נוח לשיר את 'התקווה' ואפילו עם המילה 'יהודי'". גרינפילד בימיה במרצ. צילום: ראובן קסטרו

כפי שעולה במפתיע מספרך, השמאל הקיצוני מעוניין מסיבותיו הוא שהימין ימשיך לשלוט בכל ארץ ישראל. האומנם?
"אם לשמאל הרדיקלי חשוב שהמדינה תהיה שוויונית לכל אזרחיה, אנשיו לא רואים ערך במדינה שהיא מדינת העם היהודי, בניגוד לעמדת השמאל הציוני. מכיוון שהימין הקיצוני מגלגל את ישראל באיוולתו לכיוון מדינה דו–לאומית, זה משרת את השמאל הרדיקלי, הרואה כאן את הימין פועל כשוטה שימושי. מבחינתם, בבוא הרגע זאת לא תהיה מדינה יהודית ששולטת בהמוני פלסטינים, אלא מדינה דו–לאומית, או מה שיותר גרוע מכך: מדינה בעלת רוב פלסטיני. עד אז לא משנה להם שהימין ימשיך לשלוט באופן זמני".

כשאת שומעת את טענת הרוב הפלסטיני ולפיה מדינת ישראל הוקמה על אדמה שנגזלה, כביכול, מהעם הפלסטיני, מה עובר בך?
"אני מבינה את המצב מנקודת המבט של הפלסטינים ולפיה העם היהודי בא וגזל את אדמתם ודחק אותם הצדה, עם כל השבר העמוק שנגרם להם כתוצאה מזה. אבל אני חושבת ששוגה מי שטוען כך ורואה רק את הצד הפלסטיני בסיפור ולחלוטין לא רואה את הצד היהודי, שהייתה כרוכה בו הצלת נפשות, בוודאי ברגע ההיסטורי שבו המדינה הוקמה".

"הבעיה העיקרית של ישראל כפי שאני רואה אותה, הבעיה הממאירה שלה, זו בעיית הכיבוש", היא מדגישה. "זאת מפני שכמדינה דמוקרטית אנחנו נמצאים במצב בלתי דמוקרטי בעליל. אנחנו שולטים על עם אחר, ויש בעיות קשות של צדק ושל הוגנות. אני מאמינה שכחברה בריאה עלינו לפתור קודם כל את הבעיה הנוראה הזאת. כמובן שלא הכל תלוי בנו. כמובן מדובר לא רק בנו. הפלסטינים תרמו את חלקם לכישלון הניסיון להביא לפתרון הבעיה".

אינך נוטעת בנו אופטימיות כשאת כותבת: "תאוותו האימפריאליסטית של הימין תוביל לאובדן הפרויקט הציוני... או שהיא תוביל למלחמת גוג ומגוג שכל תושבי האזור יחוסלו בה". שניכנס למקלטים אטומיים?

"אני מקווה שלא נזדקק למקלטים אטומיים. לא התכוונתי להרחיק לכת עד כדי כך, אלא רציתי להצביע על אפשרות של אסון שאי אפשר יהיה להניח אותו בנבכי ההיסטוריה. מדובר באסון בסדר גודל שואתי, שבו כמות אדירה של אנשים תיחרב או לפחות תגורש. זה לא תסריט דמיוני לגמרי אם ניזכר במלחמות הבלקן, שם היו אירועים של השמדת עם. אני חוששת מאוד שההיסטוריה תחזור על עצמה".

ואת "מרגיעה" אותנו: "במקרה הטוב העם היהודי יהפוך שוב למיעוט, התלוי בחסדי אחרים".
"כן, במקרה הטוב. למרות הכל אני לא מאמינה שזה מה שיקרה, ובסופו של דבר אני אופטימית. לדעתי, אפשר להיפטר משלטונו של נתניהו ואם צריך, אז של הימין בכלל. בהחלט ניתן להטות את הספינה לכיוון אחר. זה לא בשמיים. אבל מה? השמאל לא יוכל לחולל לבדו את השינוי הנדרש. יש צורך בכוחות הרעננים יותר של המרכז כדי לפעול יחד עם השמאל ויחד עם מתוני הימין, שלא רוצים לראות באובדן ישראל כדי לשנות את השלטון הקיים".


המרכז הכועס

גרינפילד טוענת בספרה שקשה למצוא כיום אנשי ספר, אומנים ואינטלקטואלים מהשמאל שמעיזים לצאת נגד הרדיקליזם החדש ונגד מסקנותיו.

כלפי מי מופנים החצים שלך?

"הכוונה לכמעט כל ספר שיוצא, לכמעט כל סרט חדש, גם לכל מחזה שמוצג ועוסק בהוויה הישראלית. אפשר למצוא שם הכל, רק לא הגנה על הצדק היהודי הציוני. אומנם בזמן האחרון יש המבינים את הבעייתיות שבכך וחוזרים להשתמש במונח ציונות גם באופן שהוא לא רק נגטיבי, לאחר שנים שבהן אזכור המונח 'ציונות' תמיד היה בהקשרים שליליים לחלוטין.

"א.ב. יהושע היה מהנאבקים הכי מפורשים ברעיונות של השמאל הרדיקלי. במשך תקופה ארוכה הוא הבין מה משמעות הרעיונות שמביאים אנשיו ובאמת ניסה יותר מרבים אחרים להגן על הרעיון של ישראל כמדינה ציונית בת חורין בתוך עולם השמאל, שעה שסבל התנגחויות מצד השמאל הרדיקלי. פתאום בזמן האחרון מתברר שהוא נכנע בפני הזרם האדיר של הביקורת הרדיקלית על הציונות והגיע למסקנה שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה דו–לאומית. בכך אני מבדלת אותו מדמויות ערכיות של השמאל הישן כדוגמת עמוס עוז, למשל, הנאמנים לערכי הציונות".

נאבק ונכנע. א.ב. יהושע. צילום: רענן כהןנאבק ונכנע. א.ב. יהושע. צילום: רענן כהן

הרשי לי לצטט קטע מהספר: "על פעילי השמאל הרדיקלי להבין שהביקורת עליו לא מייצגת רק את הימין הקיצוני, אלא בעיקר את המרכז הכועס, שאינו מוכן להשתתף בחגיגת השמצותיו והספדיו את ישראל ואת הדמוקרטיה בה". עם זאת את מסייגת בסוגריים: "רובם, כמובן, אנשים טובים מאוד". כלומר, הפרופסורים אוהבי ישראל במירכאות, כמו עדי אופיר וכמו שלמה זנד, הם אנשים טובים מאוד?

"כך נראה לי, למרות הספר החצי מטורף של עדי אופיר 'עבודת ההווה'. בוודאי ששלמה זנד הוא איש עם חן רב, חכם ויודע על מה הוא מדבר. מותר לי לחשוב עליו דברים טובים".

אולי הסלחנות שלך ושל שכמותך העלתה את שניהם ואת חבריהם?
"אני לא סלחנית כלפיהם. הוויכוח שלי הוא לא עם אנשים אלא עם רעיונות. הרי כתוב 'ייתמו חטאים מן הארץ' ולא חוטאים. אני באמת מזהה את הרצון הטוב של האנשים האלה, שברובם המוחלט רוצים לחולל טוב. עם זאת, לדעתי הדרך שבה הם רוצים לחולל טוב גורמת נזק גדול קודם כל לשמאל עצמו ודרך אגב גם לעם היהודי".

ממלכתיות אינה ערך

לד"ר גרינפילד, אישה אמיצה האומרת את אשר על לבה, אין בעיה לנתץ אפילו את לוחות הברית של עצמה. היא, שגדלה במשפחה חרדית–ציונית בירושלים ולמדה ברשת החינוך החרדית "בית יעקב", טרם פנתה ללימודי פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, לא היססה לבקר את החוגים שמהם באה בספרה "הם מפחדים: איך הפך הימין הדתי והחרדי לכוח מוביל בישראל", שיצא לאור ב–2002 (הוצאת ידיעות ספרים).

הספר הבא בדרך?
"לפחות שניים בדרך. אחד מהם יהיה על עשרת הדיברות. כדי לנקות את הנפש אני מנסה להתייחס אליהם בשפה רעיונית, פילוסופית וסוציולוגית של ימינו".

כשאת מביטה לעבר שכנייך בשכונת הר נוף החרדית, בירושלים, האם את צופה התרסקות מקבילה בש"ס לזו של השמאל?
"בהחלט ייתכן שלאחר היעלמו של המנוע הגדול שהביא קולות לש"ס, מרן הרב עובדיה יוסף, רבים מקולות אלה יחזרו לליכוד שממנו באו רבים מהם, לאחר שעוד קודם לכן היו בעבודה. אם זה יקרה, בהחלט תיתכן התרסקות אפשרית של ש"ס".

"אחרי היעלמו, בהחלט תיתכן התרסקות של ש"ס". הרב עובדיה יוסף ז"ל. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90"אחרי היעלמו, בהחלט תיתכן התרסקות של ש"ס". הרב עובדיה יוסף ז"ל. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

גם הפעם מפליגה גרינפילד אל מחקרה המטלטל מנקודת מבט אישית נוסטלגית. "דוגית נוסעת" נקרא הפרק הפותח שבו היא מתרפקת על הילדה שהייתה, בת למשפחה החרדית–ציונית היחידה ברחוב נרקיס, שנפשה הייתה יוצאת אל השירים מבית מדרשה של אמא רוסיה, שבקעו מקן התנועה המאוחדת ברחוב, שאת סִפו לא העזה לעבור.

את חציה היא מפנה אל השמאל, שתחת כנפיו הייתה לחברת הכנסת החרדית הראשונה. בשנת 2000, שמונה שנים לפני שנשבעה אמונים בכנסת, החליטה להתפטר מחברותה בהנהלת בצלם, אחרי שהיא השלימה עם הקיצונים בארגון, שהתעקשו על הכללת זכות השיבה בהסכם ברק–ערפאת, שלבסוף לא קרם עור וגידים.

גרינפילד (72), הנשואה לד"ר ג'פרי גרינפילד, רופא ילדים שחזר בתשובה, ואם לחמישה אקדמאים, היא דמות מרתקת, שכעדותה בטיול מחוף אל חוף בארצות הברית הייתה מהתרמילאים הראשונים. לדבריה, היא לנכדיה "סבתא של שניצלים ופירה", וכחובבת קולנוע מובהקת היא נהנית ללכת איתם לסרטים.

עם כל זיקתה לשמאל ועם חרדיותה, היא מגלה שבבחירות לעיריית ירושלים הצביעה לראש העיר, המייצג מחנה אחר. "חשוב שבירושלים יהיה ראש עיר בעל שיקולים כלל ישראליים ולא רק חרדיים", היא מנמקת. "לא הייתי רוצה שבעיר שלי יהיה ראש עיר חרדי. החרדים הם אנשים טובים, אבל הממלכתיות איננה ערך שמוטבע אצלם".